יום חמישי, 3 בספטמבר 2015

נקודת מפנה בדרך לשלום: ממשלת יצחק רבין והסכם הביניים עם מצרים, 4 בספטמבר 1975, חלק ב

חלק ב: משבר, חידוש השיחות וחתימה על ההסכם, יוני–ספטמבר 1975

"הערכה מחדש" אמריקנית ומבצע הסברה ישראלי: אפריל-יוני 1975

בעקבות השהיית השיחות בין ישראל למצרים הכריז הנשיא פורד על "הערכה מחדש" כללית במדיניות ארצות הברית במזרח התיכון. נערכו דיונים עם ראשי הממשל,  מומחים ואנשי ציבור. בדיונים הפנימיים אמר קיסינג'ר שיש לאיים על ישראל בשיבה לוועידת ג'נבה, בה יתקיים דיון על שיבה לגבולות 1967. אולם הוא חשש שמדיניות חריפה מדי תדחוף את ישראל לפעולה צבאית. פורד היה מודאג מתגובת תומכיה בקונגרס. הממשל סירב לחתום על הסכמים חדשים למכירת נשק, אולם המשיך למלא אחר הסכמים קודמים. מסירתם של חלק מן הפריטים שהובטחו, במיוחד מטוסי F-15 וטילי לאנס, התעכבה. בעיתונות הופיעו התקפות על קשיחותה של ישראל, ובשגרירות ישראל האמינו שמקור הידיעות בתדריכים של קיסינג'ר. בשיחה של השגריר דיניץ והציר מרדכי שלו עם לורנס אייגלברגר (בתיק חצ 6859/8), עוזר מזכיר המדינה ומקורב אליו אישית, בראשית אפריל, התלונן דיניץ שהמזכיר לא עמד בהבטחתו שיימנע מהאשמת ישראל באחריות לכישלון. עד עתה נמנעה ישראל מתגובה, אך עליה להגן על עצמה. קיסינג'ר מצדו טען שהשגרירות מארגנת מסע בציבור האמריקני והיהודי נגד הנשיא. אבא אבן ואלופים לשעבר בצה"ל אכן הוזמנו לארצות הברית על ידי השגרירות  כדי להציג את עמדתה של ישראל לעומת העמדה המצרית. פגישת קיסינג'ר עם קבוצת "מומחים למדיניות חוץ" שנחשבו אויבי ישראל הקשורים לאינטרסים ערבים ולחברות הנפט, עוררה זעם רב בקהילה היהודית.
קרירטורה של דוש: אבא אבן ויגאל אלון עולים לרגל לוושינגטון לקיסינג'ר הזועף, אפריל 1975
באדיבות מיקי גרדוש

בשיחה עם דיניץ ושלו ניסה אייגלברגר להסביר את עמדת קיסינג'ר על רקע מוצאו ו"אישיותו המורכבת". קיסינג'ר אמנם נהג להציג את עצמו כמדינאי מחושב ומציאותי, אך משקיפים רבים הצביעו על מרכיב רגשי חזק בהתנהלותו. יהודים שנפגשו עמו , כגון  הסופר אלי ויזל, תיארו אותו כ"אדם שבור". ב-8 באפריל שפך קיסינג'ר את לבו בפני דיניץ בשיחה בארבע עיניים (דיווח של דיניץ בתיק חצ 6859/8) והזכיר לו שעבד בשיתוף פעולה הדוק עם ישראל במשך שש שנים:

"האם יש דבר אחד מכל הדברים שהבטחתי לכם שלא קיימתי? התייחסתי אליכם לא רק כמו אל מדינה ידידותית אלא התייחסתי אליכם ביותר אמון מאשר אני מתייחס לחברי לעבודה. הראיתי לכם תקשורת ומברקים עם ברית המועצות ומצרים, דיברתי בארץ ביום ששי בערב [21 במארס] עם שלשת השרים כמו שאני מדבר עם אחי. תראו למה הבאתם עכשיו את המצב"

פרשה נוספת שהגבירה את המתח עם המזכיר הייתה פרסום ספרו של העיתונאי מתי גולן, "שיחותיו הסודיות של הנרי קיסינג'ר", על מעשי קיסינג'ר בזמן מלחמת יום הכיפורים והשיחות על הסכמי ההפרדה, ובו מסמכים מודלפים. קיסינג'ר כעס מאוד ואמר לשלו בטלפון  (רישום השיחה בתיק חצ 6859/10) שלא יוכל לקיים שיחות אישיות עם ישראל אם הסודיות לא נשמרת. רבין נקט בפעולה חסרת תקדים והפעיל את הצנזורה למנוע הפצת הספר, למרות שלא היו בו סודות צבאיים. אף על פי כן הופצו קטעים בעיתונות בחו"ל, שתיארו את קיסינג'ר כמי שרימה את ישראל ופעל נגדה. קיסינג'ר חשד שאחד מן השרים (כנראה פרס) הדליף את החומר בניסיון להביא להדחתו.

גרסת הספר שהופיעה ב-1976 לאחר שכתוב לפי דרישת הצנזורה

לצד פעילותו הנמרצת להציג את עמדת ישראל, דיניץ לחץ על הממשלה ליזום חידוש המשא ומתן. לדבריו הציבור האמריקני אינו מתעניין בשאלה מי אשם בכישלון אלא במה שניתן לעשות כדי להתקדם לקראת שלום. קיסינג'ר טען שאם ישראל תסכים לנסיגה מן המעברים, אפשר יהיה לרכך את עמדותיה של מצרים. בהערכת מצב שנשלח ב-28 באפריל (בתיק חצ 6859/9) הזהיר דיניץ שאמנם מבצע ההסברה צלח, אולם אסור להשאיר את השטח המדיני פנוי  לכוחות הפועלים לגיבוש מדיניות האמריקנית חדשה. הסיכויים לחידוש השיחות על הסכם הביניים הולכים ופוחתים. אם ישראל לא תציע ויתורים נוספים,  תיאלץ לדון ברצינות בשלום כולל . אם לא תקיים דו שיח עם האמריקנים, תשחרר אותם מן הצורך להתחשב בדעתה. 

אך הממשלה התקשתה לשנות את עמדתה כדי שלא תצטייר כמי שנכנעת ללחץ אמריקני. אף על פי כן, החלה לחפש דרך לפשרה. היא גם קיבלה מסרים שהמצרים אינם מעוניינים לשוב לוועידת ג'נבה. שר החוץ הגרמני הנס-דייטריך גנשר, שביקר במצרים, אמר לאלון (לפי דיווח של ציר ישראל בבון, תיק א 271/9) שהמצרים מוכנים לתת לישראל למעשה יותר משהם יכולים להצהיר. לדעתו הם  מוכנים לעשות ניסיון נוסף להגיע להסדר.
 
בראשית מאי 1975 נודע שלקראת סיום ה"הערכה מחדש" ייפגש הנשיא עם סאדאת בזלצבורג שבאוסטריה ויזמין את רבין לוושינגטון. הממשל התחיל לחשוש שעימות ממושך עם ישראל יזמין לחץ ערבי וסובייטי עליה. באותם ימים קיבל פורד החלטה לרוץ בבחירות לנשיאות ב-1976, ונראה שהושפע מן התמיכה שקיבלה ישראל מידידיה בקונגרס, באיגודים המקצועיים ובציבור. מסע גיוס הציבור הגיע לשיאו ב-21 במאי בפרסום מכתב בחתימתם של 76 סנטורים שדרשו מן הממשל להבהיר שארצות הברית לא תזנח את ישראל, בת בריתה, ותמשיך בסיוע כלכלי וצבאי. לכל נסיגה מצד ישראל צריכים להתלוות צעדים משמעותיים לקראת השלום מצד שכניה. בשגרירות ישראל היו מרוצים מהפגנת התמיכה של הקונגרס (מברק דיניץ למנכ"למשרד החוץ, חצ 6859/10) ובממשל הבינו שהאשמת ישראל בכישלון השיחות לא הביאה לשינוי בעמדותיה. סקרי דעת קהל הוכיחו שתמיכת הציבור האמריקני בישראל איתנה. עם זאת, גם ידידי ישראל ציפו ליזמה מצדה כדי לקדם את השלום.
 מכתב הסנטורים לנשיא פורד, 21 במאי 1975

לקראת פתיחת תעלת סואץ עלו חששות שמצרים תעביר את כוחותיה לצד השני. לפי דיווח של מחלקת האו"ם במשרד החוץ (תיק א 271/9), איש האו"ם הבכיר ג'יימס ג'ונה סיפר על שיחה בה שאל אותו גמאסי: "איך אוכל לשאת אחריות לאבטחת התעלה כשהישראלים כה קרובים?" הוא רמז שייאלץ לתגבר כוחות בגדה המזרחית. לפי הצעת ג'ונה, רבין ענה במחווה שגילתה רגישות לחששות המצרים. אף שלמעשה ישראל לא החזיקה שם את כל הכוח שהותר לה בהסכם ההפרדה, הודיע ראש הממשלה באופן חד צדדי על צמצום כמות הטנקים, הארטילריה וכוחות צה"ל באזור התעלה, ועל התחייבות לא להפעיל טילים במרחק של עד 40 ק"מ ממנה. ההודעה נמסרה בזמן המפגש בזלצבורג, וקיסינג'ר וסאדאת ברכו עליה.

פגישות פורד עם סאדאת ורבין: ההצעה לנוכחות אמריקנית בסיני

באמצע מאי מסר אלון לארצות הברית שאם מצרים תסכים לחזור למשא ומתן על בסיס עמדה חדשה "תגלה גם ישראל נכונות לבחון את עמדותיה". קיסינג'ר הבין שהצעה חדשה ממצרים תוכל לשבור את הקיפאון. בזלצברג  לחץ על סאדאת להציע ויתורים בעניין משך ההסכם ותחנות ההתראה. אם ייענה, תציע ארצות הברית תכנית משלה, כפי שביקשה מצרים, וישראל תתקשה לדחותה. סאדאת רצה לבקש סיוע וידע מארצות הברית, והוא ידע שהסיכוי לקבל אישור בקונגרס יגדל אם תהיה התקדמות להסכם. לכן  הציע שארצות הברית תפעיל את תחנות ההתראה במעברים. היה ברור שפתרון זה יקסום מאוד לישראל, שכן נוכחות אמריקאית  בסיני תשמש הרתעה יעילה ביותר נגד הפרת ההסכם. אולם קיסינג'ר ידע שיהיה קשה לקבל אישור הקונגרס לנוכחות זו לאחר מלחמת וייטנאם, שהתחילה ב"סיוע טכני" לממשלת סייגון. יתכן שיצליח לשכנעו להסכים להצבת טכנאים אזרחים. פורד אמר שאם ישראל תקבל את הרעיון, תומכיה יעזרו ל"מכור" אותו לקונגרס. סאדאת הסכים להאריך את תקופת ההסכם לשלוש שנים מתוך כוונה להתקדם לשלום כולל  ב-1977, אחרי הבחירות לנשיאות.

מזלצבורג דיווחה העיתונות על גילויי הידידות בין שני הנשיאים ועל הסיוע שהובטח למצרים. סמל ל"ירח הדבש" עם מצרים הייתה אניית הצי השישי ששטה בראש המשט שחנך את תעלת סואץ. סאדאת עשה גם מחווה נוספת לישראל: החזרת גופותיהם של לוחמי הלח"י אליהו חכים ואליהו בית צורי, שהתנקשו בלורד מוין בקהיר בשנת 1944.
אניית הצי "ליטל רוק" בתעלת סואץ, 5 ביוני 1975
צילום: תמונה רשמית של הצי האמריקני

עתה הגיע תורו של רבין לתרום את חלקו לפשרה, ופגישותיו עם פורד וקיסינג'ר ב-11 ביוני היו  אבן דרך נוספת בחידוש השיחות. בשיחה מקדימה עם קיסינג'ר (ראו דיווח בתיק חצ 5978/9) הסביר רבין את נקודות היסוד המטרידות את ישראל : קו ההגנה הישראלי חייב להישאר בצד המזרחי של המעברים כיוון  שקו ההגנה הבא הוא באל-עריש. כמו כן היא חוששת מן הדרישה לנסיגה דומה בגולן מיד אחרי ההסכם.  קיסינג'ר הציג את העמדה המצרית והוויתורים של סאדאת, והוסיף שאולי יהיו שני מתקני התראה, אחד ישראלי ואחר מצרי, ו"יתכן שאפשר יהיה להכניס אמריקנים למתקני ההתראה". לדברי קיסינג'ר הבין בפעם הראשונה את שיקוליה הצבאיים של ישראל: עד אז חשב שמדובר ברצון למנוע ביקורת מצד הליכוד.

הנשיא פורד הציג את התכנית להסדר כולל ורבין אמר שאינו מאמין שהיא  מעשית. הוא הסביר את בעייתה הקו בסיני ואמר שהוא מוכן לחזור למשא ומתן עם מצרים אם ארצות הברית תבהיר את עמדתה בקשר להסכם עם סוריה ולוועידת ג'נבה. פורד אמר שדבריו הם "מועילים", ועליו לגבש עם קיסינג'ר הצעה שאפשר להביאה למצרים. השניים גיבשו מתווה המבוסס על נסיגה עד הכניסה המזרחית של המעברים. מצרים תורשה לקדם שתי פלוגות לפתח המערבי. ישראל תעביר למצרים את  אבו רודס, ותאפשר גישה יבשתית לשם בשליטה של האו"ם עם מנהל מצרי אזרחי. אולם לאחר שרבין הראה לקיסינג'ר מפה, בה שורטט קו ישראלי בעומק של 10 ק"מ בתוך המעברים, נוצר הרושם שהנשיא שוב הוטעה ולמעשה עמדת ישראל לא השתנתה. רבין קיבל שיחת טלפון נזעמת ( חצ 5978/9) מפורד שדרש ממנו מאמץ נוסף. רבין הבטיח להביא את בקשתו לממשלה. לכאורה שוב פרץ משבר, אך בינתיים החלו סיסקו והצוות הישראלי לנסח את ההסכם ואת הערובות האמריקניות שיעוגנו בתזכיר הבנה. נוצר מומנטום בו שום צד לא רצה לוותר על הישגיו בשל "כמה קילומטרים עלובים" בסיני, בלשונו של קיסינג'ר.
פורד, רבין וקיסינג'ר בבית הלבן, 11 ביוני 1975
צילום: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית

למרות זאת התלונן מזכיר המדינה בלשון בוטה בפני אנשיו על חוסר אמינותו של רבין. לפי התיעוד האמריקני כינה אותו "רמאי (chisler) שאינו איש של כבוד". לדבריו הצליח רבין לסחוט מארצות הברית עסקה טובה בתמורה מצומצמת מאוד. ורק משום שסאדאת אינו רוצה ללכת לוועידת ג'נבה, יתכן שיקבל את ההצעה.  קיסינג'ר החליט שהיא תוצג למצרים כמרב שניתן לקבל מישראל. לחץ נוסף עלול להביא להתפטרות שרים (כלומר פרס) ואף לנפילת הממשלה. אם יהיו בחירות, התהליך יתעכב במשך חודשים.

הנוסחה הגואלת של שמעון פרס

עם שובו תיאר רבין לצוות השרים (בתיק א 7025/5) את פגישותיו ואמר ש"הוא [פורד] 'מת' על הסדר-ביניים", אך האמריקנים ממשיכים לדרוש תזוזה במעברים. הוא הדגיש את חשיבות ההצעה של נוכחות אמריקנית: "המצרים לא ירצו לתקוף כאשר האמריקנים מעורבים כאן". לדבריו אין לו אמון בקיסינג'ר, אך השפעתו על הנשיא מכרעת. פרס טען שהמפה שהציע רבין "קשה מאוד", אולם נראה שהתחיל להשלים עם הצורך בפשרה. בישיבה הבאה הטיל רבין ספק בסיכוי להשגת הסכם, אולם הדגיש שאסור לפגוע בנשיא שביקש ממנו אישית שינוי בעמדת ישראל. הוא ביקש מגור קו מינימום שיספק את צורכי צה"ל.

שוב דחה סאדאת את ההצעה הישראלית וב-27 ביוני שלח פורד מכתב תקיף לרבין (בתיק א 7025/13) ודרש הכרעה. בישראל הבינו שיש לחפש נוסחה שתוצג לסאדאת כ"יציאה מן המעברים" אך בו בזמן תאפשר לצה"ל להחזיק במערך הלוגיסטי שלו בסיני. פרס העלה רעיון ולפיו ריבוע של שטח הכולל את מעברים ומאפשר שליטה עליהם מבחוץ יוחזק על-ידי כוחות צבא אמריקנים וסובייטים. לא היה סיכוי שארצות הברית תסכים לכניסת חיילים סובייטים לסיני,  אך משמעות ההצעה הייתה ויתור על המקומות הגבוהים  במעברים. פרס הורה לרמטכ"ל לבדוק אפשרויות התארגנות אם יוחלט על פינויים. דיניץ יצא למקום חופשתו של קיסינג'ר באיי הבתולה, כדי להציג לו את הדברים (ראו הצעת פרס לתדריך לדיניץ, א 7063/9).  לפי קיסינג'ר, להצעות החדשות לא היה ערך צבאי, ותכליתן  הייתה בכך שאפשרו לפרס להביא את נוסחת הפשרה הגואלת.  

בפגישתו עם המזכיר (ראו דיווח לרבין ואלון בתיק חצ 5978/8) הציג דיניץ אתגר – אם ארצות הברית לא תקבל את ההצעה של ישראל, עליה להצביע על קו אחר. אין טעם שרבין ייאבק בממשלה על קו שאינו מקובל על האמריקנים. דיניץ גם הציג את הרעיון של נוכחות כוחות אמריקנים מסביב למעברים. תגובת קיסינג'ר ופורד לא הייתה נלהבת, בשל החשש מתגובת הקונגרס. קיסינג'ר אמר שיציע תחנות התראה נוספות והקלות כלכליות לישראל.

בעקבות ידיעות על מכתבו של פורד לרבין היה מתח רב בציבור בישראל והעיתונות דיווחה על אולטימטום. אף על פי כן החליט צוות השרים להמליץ לממשלה על העתקת הקו בסיני ל"מדרונות המזרחיים של המעברים, בהתחשב בצורכי הצבא". כמו כן ייבנו שני כבישים מקבילים לאבו רודס, אחד בשליטת ישראל ואחד בשליטת מצרים. ב-12 ביולי נפגשו רבין וקיסינג'ר ליד בון וסיכמו על המפה וקו הנסיגה (רישום הפגישה בתיק חצ 5978/8). קיסינג'ר אמר שיציג אותם לסאדאת כעמדתה האחרונה של ישראל. מסיבות טכניות תסכים ארצות הברית לאיוש תחנת ההתראה על-ידי ישראלים בפיקוד אמריקני. תיעשה בדיקה משותפת אם מבחינה טופוגרפית ניתן לבנות שני כבישים לאבו רודס. רבין הדגיש שההסכם הוא עסקת חבילה והתחייבויות ארצות הברית לישראל הן חלק בלתי נפרד ממנה. לאחר מכן הביא את ההצעה החדשה לממשלה וקיבל  הסמכה ממנה לסיים את המשא ומתן.

מסע דילוגים אחרון וחתימה על הסכם הביניים, 21 אוגוסט–4 ספטמבר 1975

לאחר חודש של משא ומתן על נוסח ההסכמים בוושינגטון, ב-21 באוגוסט הגיע קיסינג'ר לישראל למסע דילוגים אחרון. נוסח גם הסכם לסיוע צבאי לטווח רחוק לישראל.  נמצא שתנאי השטח אינם מאפשרים בניית שני כבישים לאבו רודס, ומצרים וישראל הגיעו לסדר שהיה קשה להעלותו על הדעת לפני כמה חודשים: הם הסכימו "באופן זמני" להתחלק בכביש, ולאפשר לכל אחד להשתמש בו בימים מסוימים בפיקוח האו"ם. 

לא היה קל לשכנע  את הציבור בישראל  שההסכם טוב מההצעה שדחתה הממשלה  במארס. גם במפלגת העבודה היו חילוקי דעות, אולם הפעם פרס נרתם למשימה. בישיבה עם סיעת המערך בכנסת ב-1 ביולי תיאר את השיפור במצב מאז הפסקת השיחות והוסיף שהסכם קונה לישראל פסק זמן, וליד האפשרות של חידוש המלחמה, מסתמנת מגמה אצל הערבים "שיישוב הסכסוך לא יבוא בדרכי מלחמה". גם  שרון, שנתמנה ליועץ הצבאי של רבין, עזר לסכם את פרטי ההסכם.

בצאתו לישראל שוב היה מצב רוחו של קיסינג'ר עכור נוכח ביקורת בעיתונות האמריקנית על המחיר הגבוה של ההסכם. בישראל הותקף על-ידי מפגינים אלימים מ"גוש אמונים" וצעירי "חרות", שחסמו את הכניסה לירושלים, צרו על הכנסת, שיבשו קבלת פנים חגיגית וכינו אותו "יהודון" ו"קאפו".  האופוזיציה יזמה דיון בכנסת, ובו טען בגין שהממשלה נכנעה לתכתיב אמריקני ובקרוב יבוא לחץ לנסיגה נוספת.
מתנגדי ההסכם טענו שארצות הברית מנסה לקנות בכסף את הסכמת ישראל לנסיגה
"דולר של קיסינג'ר" שחילקו המתנגדים
מקור: אוסף פרטי

בירושלים ובקהיר נערכו שיחות מרתוניות על שאלות כגון איפה בדיוק נמצא "הפתח של המעברים" ומספרן ומיקומן של תחנות ההתראה. בדיון ב-22 באוגוסט (בתיק חצ 7032/4) ניסה קיסינג'ר לשכנע את הישראלים לוותר על התחנות, בטענה שפורד מתנגד וסאדאת אינו רוצה להכניס את האמריקנים למצרים לאחר שגירש את הרוסיםן. למעשה היו דבריו  רחוקים מן האמת. סאדאת לא התנגד לנוכחות האמריקנית, וגם פורד אמר שהוא מוכן להעביר את ההצעה בקונגרס אם היא דרושה כדי להבטיח את חתימת ההסכם. פרס טען שישראל אינה סומכת על נוכחות של האו"ם. אילו היו תחנות התראה אמריקניות בסיני ב-1967 יתכן שהמלחמה הייתה נמנעת.

בדיון ב-28 באוגוסט (בתיק חצ 7032/5) אמרו רבין וחבריו שהרחיקו לכת בוויתורים מעבר לכוונותיהם המקוריות ולא קיבלו תמורה של ממש ממצרים, אלא בעיקר מארצות הברית. קיסינג'ר הדגיש שבשלב זה קיבלו את המרב שניתן להשיג ממצרים. גם במסגרת חוזה שלום מלא ישראל תוותר על שטח תמורת הבטחות. הוא עשה מאמץ אחרון להסביר את חשיבות אדמת סיני בעיני המצרים והרגשתם העמוקה שיש משום השפלה בניהול משא ומתן על החזרת שטח ריבוני מצרי. למחרת העיר פרס כי יש רגשות עמוקים בשני הצדדים: השלום חשוב לישראלים לא פחות מאדמת מצרים למצרים.

בסוף אוגוסט קיבל קיסינג'ר את אישורו של סאדאת להסכם שגובש עם ישראל בוושינגטון ולסעיפים על נוכחות אמריקנית, שנוסחו בצורת "הצעה" אמריקנית לישראל ומצרים. עדיין היו חלוקי דעות, אך הצדדים הרחיקו לכת יותר מדי כדי לסגת. נראה שאפילו קיסינג'ר הופתע מן הנוסח הסופי של הצהרת אי התקיפה, ואמר שהוא קרוב מאוד לאי לוחמה. הממשלה אישרה את ההסכם ב-1 בספטמבר 1975 ורבין וסאדאת חתמו עליו בראשי תיבות. ב-3 בספטמבר הובא לאישור הכנסת. ראש הממשלה ציטט את הצהרת סאדאת בדבר נקודת מפנה בסכסוך הערבי ישראלי. רבין הדגיש שבפעם הראשונה חתמו ישראל ומדינה ערבית על הסכם פומבי הקובע שהסכסוך ביניהן לא ייפתר בכוח ושבכוונתן להגיע לשלום. ישראל תוכל להגן על עצמה גם מהקו החדש ותתחזק מאוד בעזרת הסיוע האמריקני. בסוף הצביעו 70 חברי כנסת בעד ההסכם, 43 הצביעו נגד, בהם כל חברי הליכוד, דיין, שניים מחברי המערך ושניים מחברי המפד"ל.  

ב-4 בספטמבר חתמו על ההסכם בג'נבה נציגי ישראל האלוף הרצל שפיר ומרדכי גזית, ונציגי מצרים הגנרל טהא עלי מגדוב והשגריר המצרי בג'נבה עוסמאן. הסובייטים לא השתתפו בטכס ותקפו את ההסכם בחריפות.במזכר ההבנה עם ישראל התחייבה ארצות הברית לתת לה נשק וסיוע כלכלי ולספק לה נפט במשך חמש שנים, אם תתקשה לקנותו בשוק החופשי. במזכר נכללו גם התחייבויות לתמיכה מדינית בוועידת ג'נבה והבטחה שלא להכיר באש"ף כל עוד אינו מכיר בזכות ישראל להתקיים. נלוו לו גם התחייבויות סודיות של פורד, כולל המכתב לרבין בעניין הגולן (בתיק א 7041/5), שהובטח עוד בימי ניקסון. פורד קבע שארצות הברית מסכימה שהסכם סופי עם סוריה חייב להבטיח שישראל לא תותקף מרמת הגולן. היא טרם גיבשה עמדה סופית בעניין הגבול, אך אם תעשה כן, היא "תיתן משקל רב לעמדת ישראל שכל חוזה שלום עם סוריה יהיה מבוסס על המשך נוכחות ישראל בגולן".
אלון וקיסינג'ר חותמים על מזכר ההבנה, צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

ב-10 בספטמבר ניתח רבין את הישגי ההסכם בשיחת רקע עם הכתבים המדיניים (בתיק א 7024/6). לדבריו במהלך המשא ומתן התבררו עומק החשדנות ואי האמון של הערבים כלפי ישראל. גמאסי הביע חששות מהתקפה ישראלית נוספת, כיוון שהוא תופס אותה כגורם תקפני. "מי שרוצה פעם איך שהוא לזוז מהמציאות הזו, לעצור את התהליך, הוא חייב קודם כל להתגבר על זה." לכן הצהרת ישראל ומצרים שהסכסוך ביניהן לא ייפתר בכוח אלא בדרכי שלום אינה נוסחה משפטית בלבד. הצהרה כזו שסאדאת מציג אותה בפני העולם הערבי היא מהפכה בחשיבה הערבית.
דיוקן של יצחק רבין, 1 בספטמבר 1975
צילום: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית


רבין תיאר את התגובה הקשה של ברית המועצות והעולם הערבי להסכם. כלי התקשורת הסובייטים תקפו את התיווך האמריקני הבלעדי ואת ההצעה להציב טכנאים אמריקנים בסיני,  וגם סוריה, לוב, עירק ואש"ף גינו את ההסכם. רק סעודיה וסודאן הביעו תמיכה פומבית. ביקורת העולם הערבי על כך שסאדאת זנח את דרך המלחמה השפיעה על דעת הקהל בישראל, בדרכה לקבל שיש שינוי של ממש בגישת מצרים לסכסוך.

באפריל 1976 אמר רבין בגאווה לעיתונאי אמריקני שממשלתו היא הראשונה מאז 1967 שגם בעת שלום הייתה מסוגלת להכריע ולעשות ויתורים טריטוריאליים. עד סוף כהונתו לא היו צעדים נוספים בתהליך השלום כיוון שארצות הברית הייתה שקועה במערכת הבחירות לנשיאות ומדינות ערב נקלעו למשבר בשל מלחמת האזרחים בלבנון. אבל היה מוסכם על הכול שב-1977 יבוא צעד נוסף. אמנם עליית הליכוד לשלטון והערכת סאדאת שמנחם בגין הוא מנהיג חזק יותר מרבין תרמו תרומה חשובה להחלטתו לצאת ליזמת שלום ובהמשך לחתום על חוזה שלום עם ישראל. אולם בניגוד לתפיסה שרווחה אז בציבור הישראלי, סאדאת לא ירד מן הירח ב-19 בנובמבר 1977. הצלחת יזמתו נבנתה על יסוד האמון והניסיון שנרכשו במשא ומתן ובביצוע הסכם הביניים. 
מפת קווי הסכם הביניים בסיני
מקור: ארכיון המדינה





[1] דבר, 22/8/1975.

נקודת מפנה בדרך לשלום: ממשלת יצחק רבין והסכם הביניים עם מצרים, 4 בספטמבר 1975, חלק א

"כל מה שהתרחש בזירת המזרח התיכון מאז ביקורו של סאדאת בירושלים...לרבות הביקור עצמו – לא היה אפשרי אלמלא דרך זו שהלכנו בה בחתימת הסכם הביניים".  כך קבע יצחק רבין בספרו "פנקס שירות". השבוע נציין ארבעים שנה להסכם עם מצרים, שנחתם בראשית ספטמבר 1975 וכמעט נשכח מלב הציבור בישראל. חתימתו  הייתה הישג חשוב של רבין בעת כהונתו הראשונה כראש הממשלה ואכן התווה את הדרך לחוזה השלום עם מצרים.

באפריל 1974 קיבל רבין על עצמו את התפקיד להקים ממשלה שהוא יעמוד בראשה לאחר שגולדה מאיר נאלצה להתפטר בעקבות פרסום דוח הביניים של ועדת אגרנט. ובראשית יוני 1974 זכתה ממשלתו באמון הכנסת. הציבור זוכר לממשלת רבין בעיקר את היריבות המרה עם שמעון פרס שהטילה צל כבד על כהונתו, את המאבקים סביב ניסיון ההתנחלות של "גוש אמונים" בסבסטיה ואת המערכונים של תכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש" שלעגו לראש הממשלה חסר הניסיון.  עם זאת,  הצליח רבין במשימתו העיקרית – בנייה מחדש של כוח צה"ל  אחרי מלחמת יום הכיפורים.

יצחק רבין ויגאל אלון עם הנשיא אפרים קציר. עומדים לצידם חלק מחברי הממשלה החדשה: משמאל לימין: משה ברעם, אהרן ידלין, יהושע רבינוביץ, שלמה הלל, משה קול, גדעון הואזנר, חיים צדוק, שמעון פרס, שולמית אלוני וויקטור שם-טוב. 3 ביוני 1974 צלם: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

 לצורך זה  נזקקה ישראל לסיוע כלכלי וצבאי מארצות הברית, והמפתח לסיוע היה שיתוף פעולה עם מהלכיו של מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר שנועדו להרחיק את מצרים  מן המחנה הסובייטי ולקרבו למחנה המערבי . את תחילתו למעשה של התהליך שהביא לחתימת הסכם הביניים ניתן לראות בהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, שחתמה ממשלת גולדה בינואר 1974. בסופו של ההסכם נאמר שאין הצדדים רואים בו אלא צעד ראשון לקראת שלום צודק ובר קיימא. (ראו פרסום של ארכיון המדינה על הסכם הפרדת הכוחות). ואמנם, מיד לאחר כניסת רבין ללשכת ראש הממשלה וחתימת ישראל על הסכם להפרדת כוחות עם סוריה, החלו מגעים לצעדי המשך מדיניים בין ישראל למצרים על פי רצונו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת ובעידודו של קיסינג'ר. רבין החשיב מאוד את יחסי ישראל-ארצות הברית. כמו כן הבין שהסכם שיוציא את מצרים למעשה ממעגל המלחמה, גם ללא חתימה על חוזה שלום פורמלי, יפורר את החזית הערבית ויתרום מאוד לביטחון ישראל. המשא ומתן לחתימת הסכם הביניים התארך מאוד והתנהל בשני שלבים עיקריים עד לחתימתו ב-4 בספטמבר 1975. 

בפרסום זה מבחר של  תעודות, תמונות וקריקטורות על המשא ומתן להסכם הביניים, ובהן פרוטוקולים של שיחות מדיניות עם קיסינג'ר ואנשיו. חלקו הראשון עוסק בגיבוש עמדת ישראל בשיחות ובמסע הדילוגים של מזכיר המדינה למזרח התיכון במארס 1975. במהלך השיחות רבין וסאדאת החליפו מסרים של פיוס, אולם בכל זאת הוא התפוצץ וקיסינג'ר האשים את ישראל בכישלון. בחלק השני נספר על "הערכה מחדש" ביחסים עם ישראל שהנהיג הממשל האמריקני בעקבות כעסו על המדיניות הישראלית, על התמודדות הממשלה בישראל עם הלחץ האמריקני ועל הפשרות שעשו כולם שהביאו בסופו של דבר את ההסכם המיוחל.

הסיפור הדרמטי חושף את המניעים האישיים והאינטרסים הפוליטיים והביטחוניים שמאחורי הקלעים ואת הדרכים שמצאו רבין וקיסינג'ר להתגבר על חשדנותם כלפי סאדאת, שהיה ידוע כמי שעשה תפניות פתאומיות בעבר, כגון גירוש היועצים הסובייטים ב-1972 והתקפת הפתע באוקטובר 1973. רבים עדיין האמינו שבכוונת סאדאת להשמיד את ישראל וחששו מוויתור על נכסים אסטרטגיים בסיני, ובעיקר מעברי המתלה והגידי, שדה התעופה ברפידים ותחנת ההתראה האלקטרונית באום חשיבה.  

חלק א: יוני 1974–מארס 1975: תשעה חודשים של גישושים ומסע הדילוגים שנכשל

הרקע: מאמצי קיסינג'ר לחנך את רבין לקראת הסכם נוסף עם מצרים

בראשית מרס 1975, לקראת בואו של קיסינג'ר למסע דילוגים מכריע בין ישראל למצרים, אמר רבין בריאיון רקע עם מערכת "ידיעות אחרונות ש"ממשלה, גורם אחראי, שלא מחפש כל סיכוי להגיע לשלום, לדעתי חוטא עניינית, מוסרית ופוליטית לתפקידו". הוא הוסיף שהמפתח לשלום הוא בשינוי בגישתן של מדינות ערב, ובראש ובראשונה מצרים. בניגוד לשר החוץ יגאל אלון, הוסיף רבין "מעולם לא האמנתי שהגשר לשלום הוא הפלסטינים".

בריאיון סקר רבין את הגישושים בין שלושת הצדדים, שהחלו כבר ב-30 במאי 1974, בפגישת קיסינג'ר וסאדאת בביתו של סאדאת ליד קהיר. לפי התיעוד האמריקני, סאדאת שאל אם רבין הוא מנהיג חזק כמו גולדה. קיסינג'ר ענה שאין לו guts (אומץ) כפי שיש לה. הוא טיפוס של אינטלקטואל, אך ניתן לעבוד עמו. יהיה צורך לחנך אותו במשך כמה חודשים כדי שיפעל בכיוון הנכון. לאחר הפגישה דיווח קיסינג'ר (המכונה "נפתלי")  לישראלים על תנאי סאדאת להסכם ורבין הבין  "ששלב ב' עם מצרים עומד על הפרק בצורה הרבה יותר מיידית משנטה נפתלי עצמו לחשוב בשעתו" (דיווח לשגריר בוושינגון, שמחה דיניץ, חצ 6857/11).
רבין מחליף את גולדה כראש ממשלה, קריקטורה של שמואל כץ, מאתר המועצה להנצחת פועלם של נשיאי ישראל
וראשי ממשלותיה, משרד ראש הממשלה, באדיבות משפחת כץ

רבין סיפר שבעת ביקורו בוושינגטון בספטמבר 1974 רקח עסקה עם הנשיא פורד, מחליפו של ניקסון,  לפיה תקבל ישראל עד 1 באפריל 1975 את מרבית סיוע החירום שביקשה בעקבות הסכם ההפרדה עם סוריה, תמורת הסכמה עקרונית להגיע להסכם ביניים עם מצרים. עסקה זו מנעה לחץ לחזור לוועידת ג'נבה שהתכנסה בדצמבר 1973, שם תיאלץ ישראל לדון עם כל מדינות ערב בהסכם כולל.

בקיץ 1974 דחקו נציגי מצרים וירדן בארצות הברית לקדם את המשא ומתן עם ישראל. רבין לא רצה לנהל שיחות עם ירדן, כי חתר להרחיב את ממשלתו הצרה ולהכניס את המפד"ל, שמנהיגיה התנגדו לכל משא ומתן על יהודה ושומרון. ממילא לא האמין שהמלך חוסיין יהיה הראשון לחתום על הסכם ללא מצרים. הוא ביקש לדחות שיחות עם מצרים עד שתקבל ישראל את הנשק שהובטח לה. באוקטובר 1974 הגיע קיסינג'ר למצרים לדיון נוסף עם סאדאת. סאדאת רצה להרחיק את צה"ל מתעלת סואץ לקראת פתיחתה. המצב הכלכלי במצרים היה קשה והוא היה זקוק להכנסות ממסי מעבר אניות בתעלה ומשדה הנפט באבו רודס. בתמורה  לנסיגה נוספת דרשה ישראל גישה לתעלה והישג מדיני, בעיקר הסכמת מצרים לביטול מצב המלחמה. לאחר שקיסינג'ר הסתייג מן הדרישה הזו, גיבש שר החוץ יגאל אלון רשימה של "יסודות אי לוחמה" (תיק חצ 6858/3) בתביעה זו תמך קיסינג'ר עקרונית וסאדאת הסכים לשיחות ישירות עם ישראל. בתמורה דרש לקבל לשליטת מצרים את מעברי הגידי והמתלה ואבו רודס.
יצחק רבין עם הנרי קיסינג'ר בבלייר האוס בוושינגטון, 11 בספטמבר 1974
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית



גיבוש העמדה הישראלית: תכנית גדולה או תכנית קטנה?

באותו זמן קיימה ההנהגה הישראלית דיונים על דרישות ישראל לתמורה מדינית: ביטול מצב המלחמה או "יסודות אי לוחמה". פרס, איש סיעת רפ"י, הציג את תביעתו של ראש הסיעה משה דיין להסכם מקביל עם סוריה (גם קיסינג'ר חשש שהסכם נפרד עם מצרים יגרה את הסורים ואת  הסובייטים לתגובה קיצונית). עמדתו של פרס הושפעה מזיכרונות הפרות מצרים בעבר. הוא חשש ששוב תפר את ההסכם ותכניס צבא לסיני. לעומת נוקשותו של פרס, זכה רבין לתמיכת הרמטכ"ל מרדכי (מוטה) גור. גור השתתף בשיחות ההפרדה עם המצרים וסוריה, ותמך ביזמה מדינית מצד ישראל ואפילו בפניה ישירה למצרים. גור צידד בנסיגה חד צדדית לקו ביטחון מינימלי בסיני –  קו אל-עריש-ראס מוחמד – שיצמצם מאוד את המוטיבציה של מצרים לצאת למלחמה. במבצע סיני נלכד גור עם הצנחנים במארב מצרי בתוך מעבר המתלה. הוא  סבר שאם תפרוץ מלחמה חדשה, מוטב להילחם במרחבים הפתוחים של מרכז סיני, וכי יש לסמוך על אזור חיץ רחב בפיקוח האו"ם ועל כוחו של צה"ל.

הרמטכ"ל מוטה גור עם אריאל שרון עומדים מעל מעבר המיתלה, 1976.
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית
גם היועצים המשפטיים התנגדו לתביעה להצהרה על ביטול מצב המלחמה. לדבריהם אין משמעות במשפט הבינלאומי להצהרה זו העומדת לבדה. ביטול מצב לוחמה הוא הסעיף הראשון בהסכם שלום. משמעות הצהרה מצרית לפיה תם מצב מלחמה היא הכרה מצרית בחוקיות החזקת שטחים מצריים על-ידי ישראל, ואין סיכוי שתסכים לכך. הממשלה לא קיבלה את עמדתם, והחליטה שלא להסכים לוויתורים טריטוריאליים נוספים ללא "תמורה מדינית ממשית" ולהציג דרישה להצהרה על סיום מצב הלוחמה. בעת ביקור קיסינג'ר הוסכם לחדש את השיחות על בסיס בקשת ישראל, אך בלא תנאי של הצהרה מפורשת על אי לוחמה. ייערכו שיחות ישירות באזור החיץ בסיני או בוושינגטון. ישראל הציעה נסיגה של 30–50 ק"מ בלבד (שיחת רבין-קיסינג'רב-13 באוקטובר, א 7045/7). אולם לוח הזמנים השתבש לאחר שב-30 באוקטובר 1974 הכירה ועידת שר החוץ הערבים ברבאט באש"ף הפרו-סובייטי כנציגו הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני. פתיחת השיחות בין ישראל למצרים נדחתה.

בינתיים דחה סאדאת את הצעת ישראל לנסיגה קטנה, וקיסינג'ר הסכים שאין בה די. הפער בין הצדדים נראה גדול, אך רבים ראו בקיסינג'ר עושה נסים או קוסם בעקבות הצלחותיו הדיפלומטיות בעבר. היו גם סימנים מעודדים שחיזקו את אמונתה של ישראל בכוונותיו של סאדאת: החלו עבודות לשיקום ערי התעלה ופינוי התעלה לקראת פתיחתה מחדש, ו- 700,000 תושבים שבו לבתיהם. בדומה לגולדה מאיר בשעתה, ניסה עתה רבין לקדם את המגעים הישירים עם מצרים באמצעות שליט איראן, השאה, בעת ביקורו בטהרן בדצמבר 1974, לאחר שקיבל שדר מסאדאת בעניין זה (ראו שדר בתיק א 7028/4). כנראה שלא היה המשך לפנייה.
השאה של איראן ב-1973. צילום: ויקימדיה

לאחר מכן ביקר אלון פעמיים בוושינגטון והציג את דרישות ישראל כולל הבטחת מקורות הנפט אחרי הנסיגה. הוויתור על אבו רודס, בתקופה של עליית מחירים  ואי יציבות יהיה קשה לישראל (ראו תזכיר על המשמעות הכלכלית-אסטרטגית של צעד זה,  חצ 6858/2). בסוף החליטה ישראל לבקש מארצות הברית להבטיח את אספקת הנפט ממקורותיה. אלון גם הציע הסכם מתחדש שאינו מוגבל בזמן, ולצדו התחייבות ישראלית להמשיך למשא ומתן על שלום כעבור 4–5 שנים. פורד שאל במפורש: "האם עלי להבין שאם יסתדר עניין תקופת ההסכם ועניין כוח האו"ם, אז יסתדר עניין המעברים ושדות הנפט?" אלון ענה שוויתורי ישראל יהיו תלויים בתמורה שתקבל ממצרים.

האמריקנים הבינו שבלא תמורה הולמת לא יוכל רבין להביא לממשלה הצעה לוותר על המעברים והנפט. קיסינג'ר החליט לדבר אישית עם סאדאת. לקראת ביקורו, שהוגדר כניסיון לברר את הסיכוי להסכם, ביקש מרבין ואלון לפרט את מרב הוויתורים שתוכל ישראל לתת, והמינימום שיידרשו ממצרים (שיחת קיסינג'ר עם השגריר דיניץ, חצ 6859/2). אולם אלון ביקש לחכות לביקור המזכיר (תשובתו שם). למעשה נוצר מצב שכל צד חיכה שהצד השני יפרט את ויתוריו. קיסינג'ר חש שישראל אינה משתפת אותו בצורה מלאה בשיקוליה ואמר לדיניץ שסומכים יותר מדי על כוחו להשיג ויתורים ולמעשה הוא ישמש שעיר לעזאזל אם השיחות לא יצליחו. 

בראיון לרשת טלוויזיה אמריקנית עמד רבין בפעם הראשונה על האפשרות שישראל תוותר על המעברים ועל שדה הנפט, והתנה זאת בהצהרה מצרית על אי לוחמה. כוונתו הייתה להכין את הציבור לוויתורים ולשלוח בלון ניסוי למצרים, אך הוא נאלץ להתגונן בכנסת מפני התקפה של ראש האופוזיציה מנחם בגין, שטען שישראל נסוגה צעד אחר צעד מעמדותיה.

בשיחה בארבע עיניים עם רבין (בתיק חצ 5976/15) טען קיסינג'ר שאולי מטרת ישראל היא לחסל את מדיניות ההתקדמות "צעד אחר צעד" שלו. אין הוא יודע אם סאדאת הוא מנהיג בוגדני, אך אינו מאמין שניתן להתגבר על בוגדנות באמצעות גישה משפטית פורמלית והתחייבויות על הנייר שישראל רוצה בהן. ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לקחת סיכון. לאחר מכן בפגישה עם השרים (בתיק א 7104/6) אמר פרס שהמטרה העיקרית של סאדאת היא להשפיע על דעת הקהל בארצות הברית ולתקוע טריז בינה לבין ישראל. קיסינג'ר הבטיח תמיכה פוליטית מצד ארצות הברית אם תתחדש ועידת ג'נבה ואישור לדרישת ישראל שההסכם "יעמוד על רגליו שלו", ולא יהיה קשור להתקדמות עם סוריה.

בקהיר קיבל קיסינג'ר מסמך עקרונות קיצוני משר החוץ פהמי  אך הגיע להבנות עם סאדאת  על מכתבים מפורד אליו על מחויבות ארצות הברית להמשיך את המשא ומתן אחרי ההסכם, גם עם סוריה, ועל מכתב מסאדאת לפורד על מחויבות מצרים שלא לתקוף את ישראל אם היא לא תתקוף את סוריה. עתה גילה קיסינג'ר אופטימיות זהירה. הוא צפה שבביקורו הבא יסכימו הישראלים לשקול נסיגה גדולה יותר אם הצעת מצרים תהיה סבירה. חולשת הממשלה בישראל הייתה מדאיגה, אבל יותר מכל חשש קיסינג'ר מהתנגדות סוריה ולחץ ברית המועצות.

מסע הדילוגים שנכשל: מארס 1975

לקראת בואו של קיסינג'ר קיים רבין את הריאיון עם מערכת "ידיעות אחרונות" שכבר ציטטנו ממנו (בתיק א 7024/5), על-מנת לשכנע את העיתונאים ואת הציבור שהסכם עם מצרים הוא בראש ובראשונה אינטרס ישראלי. הוא מנה את התנאים שהציב להסכם: ביטוי מילולי מצרי שיש בו התקדמות לשלום וסיום השימוש בכוח, ביטוי מעשי כגון פרוז השטח שיפונה ופיקוח חיצוני או משותף והסכמה על אורך הזמן של ההסכם. הוא לא הכחיש שיש במהלך זה סיכון לישראל. בעניינים אלו "אין חברת ביטוח....אין סינר של אימא". ישראל לא תוכל לסמוך על ערבויות. בסופו של דבר עליה לסמוך על כוחה.

רבין נשאל אם הוא מאמין בכוונות הטובות של קיסינג'ר. הוא השיב שלדעתו השאלה אינה רלוונטית. קיסינג'ר הוא שר החוץ של אמריקה ואין לבחון אותו לפי כוונות: "לא הייתי מחליף שניים [מהשרים ה]קודמים בקיסינג'ר....אני קונה את קיסינג'ר על כרעיו וקרביו, יתרונותיו ומגבלותיו. יש לי ניסיון, ובכל זאת, נעזרנו בו יותר מאחרים...." יש לזכור שהוא  אינו שר החוץ של מדינת ישראל ואילולא היה יהודי היו מתייחסים אליו יותר בכבוד.

באותה תקופה היה מצב רוחו של קיסינג'ר קשה בשל התמוטטות הסכם השלום עם צפון וייטנאם, עליו זכה בפרס נובל לשלום. המשטרים הפרו-מערביים בקמבודיה ובדרום וייטנאם עמדו לקרוס, והקונגרס סירב לאשר סיוע כדי להצילם. היו ספקות אם פורד ייבחר בבחירות ב-1976. במצרים הייתה תסיסה בצבא, שנותק ממקור הנשק שלו בברית המועצות והמצוקה הכלכלית הלכה והחריפה. בעיתונות המצרית הועלו  השערות שפרס יערים קשיים על מנת למנוע התקדמות עד לבחירות לנשיאות. גם פת"ח ניסה לחבל בשיחות, וחוליית מחבלים תקפה את מלון סבוי בתל אביב. פורד כתב מכתב תנחומים לרבין, ובמסר נפרד הוסיף שיתכן כי מטרת מעשה זוועה הייתה לפגוע במשא ומתן (בתיק א 7085/2).
כוחות הביטחון מתכוננים לפרוץ למלון סבוי ולשחרר את בני הערובה, 6 במארס 1975
צילום: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית


ב-9 במארס הגיע קיסינג'ר לירושלים וסיפר על שיחותיו באסוואן עם סאדאת והגנרל גמאסי, מי שניהל את השיחות עם ישראל על הפרדת הכוחות ונתמנה לשר המלחמה. גמאסי הציג עקרונות שיבטיחו מאזן צבאי בין הצדדים שהיו קרובים לעקרונות שהציע גור. הקווים בשני הצדדים יהיו בטוחים מפני התקפה, הקו הישראלי יתרחק מן התעלה ואזור חיץ רחב יפריד בין הצדדים. עם זאת ביקש  גמאסי לקדם כוחות מצריים ממזרח למעברים, בשעה שישראל דרשה פירוז השטח שהיא מפנה. תמיכת הצבא, שדרש לראות פירות מוחשיים של הנסיגה, הייתה חיונית לסאדאת. קיסינג'ר הציע שמצרים תתקדם לקו הנוכחי של ישראל, ממערב למעברים והצליח לשכנע את סאדאת לוותר על הדרישה להסכם גם עם סוריה ולחתום על הצהרה על  אי שימוש בכוח. קיסינג'ר מסר לרבין את ההצעה שקיבל מפהמי. אך רבין דחה אותה מכול וכול. הוא אמר לשרים שלדעתו יש פער גדול בין הצדדים, וקיסינג'ר אינו יודע כיצד לצמצמו. 



 האמריקנים דחקו בשרים להציע לסאדאת הצעה נדיבה כיוון שאין הוא מתעניין בפרטים. הצעה שתתפרש על-ידו כמעליבה עלולה להביא תגובה קיצונית; אך אם יראה שיש מסגרת להסכם  יהיה נדיב. קיסינג'ר  הציע שרבין ישלח לסאדאת מכתב אישי ובו יגלה הבנה לצרכיו הפוליטיים. רבין כתב לסאדאת באמצעות קיסינג'ר על ביטחונו שסאדאת עושה מאמצים גדולים למען הסכם: "עליך לדעת שלמרות שאני נמצא בצד השני אני מנסה להבין את הבעיות שלך ולראות את הדברים מנקודת המבט שלך". כראש ממשלת ישראל , חשוב לו שיוכל להציג לציבור את הנסיגה כנקודת מפנה לקראת עידן חדש וצעד ראשון להתקדמות אמתית לקראת השלום (חצ/5973/13).  


הנשיא אנוואר אל-סאדאת
צילום: ויקימדיה

קיסינג'ר תיאר את תגובתו של סאדאת (בישיבה ב-14 במארס, חצ 6859/5), שאמר שזה השדר החשוב ביותר שקיבל מישראל (קדם למכתבו של רבין חילוף מסרים בין גולדה מאיר וסאדאת בינואר 1974) ורשם על גבי מכתבו של רבין את הערותיו:
"The main thing I want Yitzhak Rabin to know is the spirit behind the phrases. My spirit is that we will never have use of power [force] again….."
ליד סעיפים שונים רשם  "מוסכם". בסוף הוסיף מספר נקודות, בהן "נסיגה לקו מוסכם בדרכי שלום בלבד. [ההסכם] חייב להיות נקודת מפנה"; "שני הצדדים סבורים שהסכסוך לא ייפתר בכוח צבאי או בעוצמה והם ייפתרו אותו בדרכי שלום בלבד" (ראו העתק המכתב בספריית הנשיא פורד). קיסינג'ר וצוות השרים דנו גם בבקשות שני הצדדים למחוות. סאדאת ביקש לאפשר לו לשלוח סיוע לנפגעי שיטפונות באל עריש. ישראל ביקשה לקבל לידיה 39 גוויות נעדרים ממלחמת יום כיפור שנמצאו בסיני. 

המשפטנים הישראלים ניסחו הסכם אי תקיפה או אי שימוש בכוח, שיפרט את הפעולות שהצדדים מתחייבים להימנע מהן. הם ביקשו שהמסמך לא יהיה מסמך צבאי כמו הסכמי ההפרדה
 התברר שהדרישה המצרית להתקדם לעבר המעברים ודרישת ישראל להחזיק בתחנת ההתראה בתוך אזור החיץ הן אבני נגף של ממש בדרך להסכם.  שוב נוצר קיפאון: ישראל לא תפרט את הצעותיה בקווים עד שלא תקבל תמורה פוליטית מספיקה, ומצרים לא תתגמש בנושאים הפוליטיים עד שלא תקבל  מפה המקובלת עליה. פרס חזר ודרש התחייבות מצרית ברורה לאי לוחמה. רבין לא הביא לממשלה את הרעיונות שהועברו למצרים מחשש להדלפות ובשל התסיסה בציבור (אחוזי התמיכה בו ירדו ל-30%, בשעה שפרס נהנה מתמיכה של 70%). קצינים בכירים בהווה ובעבר טענו שהצבא חייב להתייצב בקרבת התעלה ולאיים על הערים המשוקמות וציירו את עזיבת המעברים כאסון. אריאל שרון אמר שמדובר ב"שואה לעם ישראל". אך אלופים אחרים, כמו הרצל שפיר ואלוף פיקוד דרום, יקותיאל אדם, הסכימו עם תפיסת גור שאזור חיץ גדול ומפורז בסיני עדיף על שליטה במעברים. היו הצהרות קיצוניות מצד ישראל שנועדו לצורכי הסברה וגם מצידם של פהמי וסאדאת, שטענו שלא יחתמו על הסכם מדיני אלא רק על הסכם צבאי, ושמצרים לא תתנתק מן העמדה הערבית המאוחדת ומסוריה.. 


קיסינג'ר לחץ עוד וסאדאת  ויתר על מספר תביעות אך  עדיין דרש את אבו רודס.  קיסינג'ר חשש מקרע עם מצרים אם ישראל לא תקבל את הצעתה. הוא סיפר לנשיא שישראל מתעקשת על הצהרת אי לוחמה וניסח מסר חריף מפורד המאיים ב"הערכה מחדש" של יחסי ישראל-ארצות הברית. אבל טקטיקה שהייתה יעילה בעבר כלפי גולדה מאיר לא הועילה כלפי רבין. גם אילו רצה, חסרה לו הסמכות לכפות על חבריו פשרה כואבת.

בישיבת הממשלה ב-19 במארס הציע רבין לאשר הצעה לנסיגה לאמצע המעברים, ו"הסדר" עם המצרים באבו רודס תמורת הסכם לחמש עד שבע שנים. הרמטכ"ל הציג את תפיסתו הכללית ואת תמיכתו האישית ב"נסיגה הגדולה" בלא הצהרת אי לוחמה. לפי זכרונותיו אמר שניתן לקבל אי לוחמה רק אם ישראל תעזוב את כל סיני:
"אי אפשר לקבל מעם אחר הכרזה על אי לוחמה, כאשר אתה יושב בשטח שלו. זה בלתי אפשרי. אף ישראלי לא היה מסכים לזה. ובמה המצרים גרועים יותר מאתנו.... אבל אנחנו יכולים ליצור מצב שלהם לא כדאי יהיה לצאת למלחמה כאשר לנו תהיה עוצמה גדולה, ולנו תהיה עוצמה גדולה רק אם נהיה ביחסים הדוקים עם ארצות-הברית לטווח ארוך....אי אפשר לבקש מהאמריקנים 1.5 מיליארד דולאר לשנה ולהתעקש על כל מילימטר חסר ערך בסיני – זה לא הולך ביחד". אולם גור לא ניסה לשכנע את הממשלה לאמץ את תכניתו, ואמר שבנסיבות הקיימות הצעת רבין היא התכנית המעשית.

הממשלה אישרה את הצעות רבין כולל הצעה להעברת אבו רודס למצרים בתור מובלעת ומכירת נפט לישראל באמצעות צד שלישי. בישיבה עם קיסינג'ר למחרת (חצ 6859/6) המעיטו המזכיר וסגנו סיסקו המאוכזבים בערך הוויתורים. קיסינג'ר טען שהחלטת הממשלה שמה סוף פסוק למתן לידי סיום והאשים את הישראלים שגרמו להשפלת ארצות הברית בעיני הערבים. הוא קרא לצוות השרים את המסר החריף שהזמין מן הנשיא, וטען שעיכב אותו כי לא רצה שיגידו שלחץ על הממשלה. רבין, שניחש שקיסינג'ר כתב את הדברים, טען שלא התכוונו לפוצץ את המשא ומתן. בעקבות ישיבת ממשלה נוספת הגיעו ישראל ומצרים להסכמה על נוסח של ההצהרה על אי שימוש בכוח. אולם סאדאת לא היה מוכן להסתפק באבו רודס ללא גישה בשליטה מצרית ועמד על יציאת צה"ל מן המעברים. קיסינג'ר טען שרבין רוצה בשלום אך הקבינט הוא "מטורף".

עם שובו הודיע רבין שלא יוכל להמליץ לקבינט לקבל תנאים אלו, והשניים התכוננו להשעיית
 השיחות. קיסינג'ר הבטיח שלא יטיל את האחריות על ישראל. למען הפרוטוקול הציג הרמטכ"ל בפעם   הראשונה את מפת הנסיגה הישראלית. הגיע מכתב רשמי מפורד המאיים

ב"הערכה מחדש" ביחסי ישראל-ארצות הברית.  קיסינג'ר טלפן לדיניץ (רישום השיחה בתיק חצ 6859/6) וביקש לעכב את המכתב, אולם איחר את המועד. רבין כבר קרא אותו לשרים והאיום רק חיזק את התנגדותם.

קיסינג'ר ביקש מהמצרים לשקול מחדש את סירובם בעניין אום חשיבה, אך נענה בשלילה. בישיבה אחרונה במוצאי שבת אמר שהממשל לא ילחץ על ישראל ולא יפגע בה, אך יהיה לחץ הנובע מן המצב שנוצר. ארצות הברית לא תוכל להתנתק מן העולם הערבי. אילו ידע שישראל לא תסכים לוותר על אום חשיבה בשום תנאי, לא היה נכנס למשא ומתן. הוא השווה את מנהיגי ישראל לקנאים במצדה (שם ביקר באותה שבת) המגלים גבורה טרגית ומוטעית.
כותרות עיתון "דבר", 23 במארס 1973


באותו ערב הודיעו האמריקנים על שובו של קיסינג'ר לוושינגטון. חברי הצוות האמריקני חשו שהמשא ומתן לא מוצה. בשיחה עם איש השגרירות הישראלית בוושינגטון, טען רוברט אוקלי שאמריקנים לא הבינו חלק משיקולי ישראל, ולדעתם שני הצדדים התווכחו על סמלים ולא על המהות. האמריקנים היו מודעים לעמדותיו של הרמטכ"ל, וידעו שהוא וגמאסי אינם מייחסים חשיבות לשטח המעברים, אלא רק לגישה ופיקוח עליהם (חצ 6859/8). כמה מעוזרי קיסינג'ר חשבו שגם ארצות הברית יכלה להתאמץ יותר. הם  פנו אליו בהצעה שתעלה רעיונות משלה ותציע קו חדש..קיסינג'ר לא נענה לפנייתם. הוא היה קצר רוח: אולי חיפש הצלחה מהירה שתשמש משקל נגד למפולת בוויטנאם. כנראה רצה לגרום "טלטלה" לשני הצדדים, מתוך תחושה שהם מתחמקים מהחלטות קשות.

בוושינגטון דיווח קיסינג'ר לנשיא על חולשתו הפוליטית של רבין והבליט את ויתוריו של סאדאת. הוא טען שישראל ממעיטה בכוחו של פורד, וחושבת שתצליח לגייס את תומכיה כדי לסכל את הלחץ האמריקני. בתשובתו לפורד (חצ 5977/2) הצהיר רבין שמצרים גילתה נוקשות והבליט את ויתוריה של ישראל דווקא. הוא הדגיש שישראל מוכנה להמשיך במאמצים לקידום השלום. יום קודם לכן נאם סאדאת בפרלמנט המצרי (דיווח בתיק א 271/9), ובסוף דבריו אותת בצורה ברורה שהמשא ומתן לא הגיע לסיומו. הוא הודיע שמצרים תפתח מחדש את התעלה ב-5 ביוני, יום השנה השמיני למלחמת ששת הימים. היא תחדש את מנדט כוח האו"ם בסיני לשלשה חודשים ותחזיר את גופות הנעדרים, שישראל חזרה וביקשה את החזרתן מאז תום המלחמה. חודשיים  לאחר נאומו של סאדאת ייפתח דף חדש בשיחות.
שר הביטחון, הרמטכ"ל ואלוף פיקוד דרום יקותיאל מצדיעים ליד ארונות החללים ממלחמת יום הכיפורים שהוחזרו על-ידי המצרים בבלוזה שבסיני, 4 באפריל 1975 
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית













יום רביעי, 2 בספטמבר 2015

ליאו לסמן ומלחמת העולם הראשונה בתמונותיו


לפני כשמונה חודשים התחלנו לפרסם צילומים מיומן המלחמה של ליאו לסמן, חייל יהודי גרמני במלחמת העולם הראשונה. הצגנו לכם את לסמן מתגייס למלחמה ואת חודשי המלחמה הראשונים - הפלישה הגרמנית לבלגיה וצרפת ("תוכנית שליפן") ואת תחילת מלחמת החפירות. בינתיים קרו לנו כל מיני בעיות טכניות שונות ולכן קצת הזנחנו את עלילותיו של לסמן במלחמת העולם הראשונה.

מלחמת החפירות, שהחלה בסופה של שנת 1914, נמשכה גם לתוך 1915. הצבא הגרמני, בו שירת לסמן בדרך כלל הגן על עמדותיו במערב ותקף במזרח. הוא יצא למתקפה אחת בבלגיה באפריל 1915 (שעוד נדון בה בהמשך הפוסט) אך עיקר פעולותיו היו במזרח: מתקפת גורליצה-טארנוב במאי - יוני 1915 (Gorlice–Tarnów) בה הדף הצבא הגרמני את הצבא הרוסי מפולין עד לתוך בלרוס ואוקראינה של היום. באוקטובר כבשו הצבאות של גרמניה, אוסטרו-הונגריה ובולגריה את סרביה ומונטנגרו, שהיו חלק ממדינות "ההסכמה".

ליאו לסמן ישב עם יחידתו בצרפת לאורך שנת 1915 באזור נהר הסום בצרפת וצפונה משם בין הערים פרון (Péronne), בפאום (Bapaume) ואראס (Arras). יחידתו, רגימנט הארטילריה 103 (FAR 103) חיפה באש על הקווים הגרמנים.

המלחמה החלה להציג תופעות ואמצעים חדשים שנועדו לסייע ללחימה בחפירות, ואלו מופיעות בתצלומיו של לסמן ביומן המלחמה שלו:

1)     מטוסים ונשק נ"מ – המטוס הראשון של האחים רייט טס ב 1903. בתוך 10 שנים, המטוס הפך לכלי תחבורה שהתפתח במהירות עצומה. מלחמת העולם הראשונה קידמה את התפתחות המטוס עוד יותר. המטוס הופעל בתחילה ככלי תצפית (מטוס צרפתי הבחין בשינוי הכיוון של הצבא הגרמני ליד פאריס, תגלית שהביאה לריכוז הכוחות שלהם בקרב על המארן והדיפתם של הגרמנים מפאריס, כפי שסיפרנו בבלוג הקודם) וככלי לכיוון הארטילריה וצפיית פגיעות שלה. אולם עד מהרה החלו להתפתח קרבות אוויר בין מטוסים שנתקלו זה בזה. קרבות האוויר החלו בירי אקדחים ועברו לירי ברובים ואח"כ למקלעים. מטוסים החלו להטיל פצצות – רימוני יד, מטענים מאולתרים עד שעברו לפצצות שנבנו לצרכיי הפצצה של מטרות שונות: יחידות אויב, מפקדות, תחנות רכבת ועוד. מולם הופעלו אמצעי נגד – מטוסי קרב וטייסות קרב ותותחי נ"מ. הגרמנים המסודרים החלו לארגן טייסות קרב גדולות בפיקוד "אייסים" – טייסים מוכשרים במיוחד שהפילו מעל חמישה מטוסים. יחידות אלו כונו "קרקסים מעופפים" ומפקדיהם היו טייסים כריזמטיים ומעולים כדוגמת אוסוולד באלקה (Oswald Boelcke), מקס אימלמן (Max Immelmann) , הרמן גרינג (שר האווירייה הנאצי בעתיד) והאייס הגדול מכולם במלחמה – מנפרד פון ריכטהופן (Manfred von Richthofen) "הברון האדום".


על פי ויקיפדיה תותחי נ"מ פותחו כבר במלחמת האזרחים האמריקאית, כאשר חיילי הקונפדרציה ניסו להפיל כדורים פורחים ששימשו את צבא הצפון לתצפית. ב 1871 הפעיל הצבא הפרוסי הצר על פאריס תותחים להפלת כדורים פורחים שהפעילו הצרפתים. עוד לפני פרוץ המלחמה הציגו חברות הנשק הגדולות של אירופה כדוגמת "קרופ" או "שניידר" תותחי נ"מ אולם בתחילת המלחמה נאלצו הצבאות לאלתר פתרונות משלהם משום שכלי הנשק הללו לא התאימו למציאות הלחימה - הם נועדו לפגיעה בבלונים או בספינות אוויר אך לא ממש נגד מטוסים שכבר אז היו מהירים יותר. 

בתצלומיו של ליאו לסמן מופיעות כמה תמונות המציגות מטוסים ונ"מ.
לסמן צילם כמה מטוסים שהופלו – כמו המטוס הבריטי הזה, שהופל בקיץ 1915. המטוס מוקף בקהל של קצינים וחיילים גרמנים שהתאספו לראות אותו.

מטוס אחר שצילם לסמן, הנראה כאחד הדגמים שיצרה חברת מורן-סולנייה (Morane-Saulnier) ושימש את חילות האוויר של מדינות ההסכמה, צולם לאחר שהופל ומועלה על משאית מפורק, לצורך בחינה ובדיקה. (לא ברור לאיזה חיל האוויר השתייך המטוס, מאחר וסימן הזיהוי הבולט במטוס, הטריקולור בחלק האחורי של המטוס, היה סימן זיהוי של מטוסים צרפתים ובריטים כאחד).

תמונה ממרס 1915, מציגה תותח קטן (כנראה תותח הררי – תותח שנועד ליחידות הנלחמות בהרים וזקוקות לציוד קל ומתקפל) המוצב על הגבהה מעץ עם הגבהה מרבית  (מה שמעלה את הסבירות כי זהו תותח הררי המיועד לירי לגבהים) שהוסב להיות תותח נגד מטוסים.

תמונה מסוף המלחמה, ממאי 1918, מראה מקלע נ"מ (יתכן שזה מקלע קל מדגם מקסים 08) המשמש להגנת אגפה של סוללת התותחים בה שירת לסמן. מאחר ובתקופה זו כבר היו תותחי נ"מ תיקנים, יתכן והמקלע שימש להגנה מפני תקיפה של מטוסים מנמיכי טוס שינסו לפגוע בסוללה - טקטיקה שנעשתה בתכיפות רבה בזמן זה של המלחמה.



אמצעי תעופתי נוסף היה בלון התצפית. לסמן צילם אחד כזה ליד בפאום בקיץ של 1916. הבלונים נועדו לתצפית על קווי החזית. זה לא היה אמצעי חדש – כבר מלחמת האזרחים האמריקאית (1861 – 1865) הופעלו בלונים כאלו ובמלחמת פרוסיה ומדינות גרמניה נגד צרפת (1870 – 1871) הם הופעלו שוב. בעזרת בלון כזה, נמלט ראש ממשלתה של צרפת, לאון גמבאטה, מפריס מהלך המצור הגרמני על פאריס בחורף של 1870-71. בלונים אלו היוו מטרה ראשונה במעלה לטייסי הצד שכנגד (שצוידו בקליעים מתפוצצים מיוחדים להבערת הבלונים) ולכן הבלונים הוגנו בטבעת תותחים נגד מטוסים ולתצפיתנים בבלון ניתנו מצנחים, למלט את עצמם בעת תקיפה על בלונם (מעניין לציין שלטייסים לא ניתנו מצנחים, כדי שלא ימלטו מהמטוס מהר מידי וימשיכו להילחם...)

2)     תותחים – תותחים הופעלו בשדה הקרב כבר בתחילת המאה ה 15. אולם במלחמת העולם הראשונה החלו להפעיל תותחים לירי רחוק ולא בכינון ישיר כפי שהיה בכל המאות הקודמות. הדבר הגדיל את שדה הקרב באופן שלא נודע בעבר והפך אזורים שלמים לשדות קרב בעוד שבעבר הקרב היה מצומצם לתא שטח קטן יחסית. התותחים חולקו לפי הקטרים שלהם (לבריטים הייתה שיטה אחרת לחלוקה – לפי משקל הפגז בפאונדים. כך תותח 6 פאונד היה למעשה תותח בקוטר 57 מ"מ. בקטרים גבוהים יותר הבריטים כבר השתמשו בחלוקה לפי קוטר, בדרך כלל באינטשים ולא בס"מ או מ"מ כמו הגרמנים או הצרפתים, בהתאמה). תותחים בקטרים כמו 75, 76, 77 מ"מ נחשבו "תותחי שדה" – ארטילריה קלה ששימשה לחיפוי קרוב. יחידתו של ליאו לסמן, FAR103, הייתה יחידה שכזו. תותחים כאלו דמו לארטילריה של המאות הקודמות שירו למטרות בקו הראייה של התותחנים. תותחים בקטרים גדולים יותר – 105, 120, 155, 203, 210 מ"מ – ירו ליעדים מאחורי קו החזית או הופעלו בהתקפות הגדולות לירי על קו החזית לפגיעה בביצורי האויב ופריצת המכשול העיקרי במלחמת העולם הראשונה – גדרות התיל. סוג שלישי של תותחים היה תותחי הענק: הגרמנים והאוסטרים פתחו את המלחמה כאשר הפעילו בבלגיה נגד ביצורי העיר ליאז' תותחים ענקיים בקוטר 420 מ"מ ומרגמות אוסטריות (תוצרת חברת "סקודה" הצ'כית) בקוטר 305 מ"מ. תותחים אלו הופעלו נגד מטרות בטווחים רחוקים (באביב 1918 הגרמנים השתמשו בתותח בעל טווח של 120 ק"מ, שכונה "תותח הקייזר וילהלם", להפגיז את פריס) ונגד מטרות מבוצרות מאוד. מפלצות כאלו הופעלו מרכבות מיוחדות שיכלו לשאת תותחים כאלו ונשאו את צוות התותח ואת התחמושת המיוחדת שלו.

בתצלומיו של ליאו לסמן התותחים מקבלים מקום רב – הוא שירת בשני רג'ימנטים של ארטילריית שדה במהלך מלחמת העולם הראשונה. צילום אחד מעניין במיוחד: לסמן צילם פגז של התותח בו השתמשה יחידתו – 77 מ"מ (הסימון הגרמני היה 7.7 ס"מ) אל מול פגז בריטי מפלצתי בקוטר 305 מ"מ, שלא התפוצץ והועבר אל מחסני הצבא הגרמני. הגרמנים ציינו על הפגז שגובהו הוא 1.27 מטר. תותח בריטי זה היה גרסה יבשתית של תותח צי שהוצב על ספינות מערכה ענקיות של הצי המלכותי.

3)     מקלעים/מכונות ירייה: המקלע הומצא בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית, כאשר ריצ'ארד גטלינג (Gattling) צירף מספר קני רובים וירה בהם בעזרת מצערת (מנואלה) מסתובבת. ההמצאה לא הצליחה לקבל את אימון הצבא האמריקאי במלחמה  (למרות שנרכשה מאוחר יותר על ידו). ב 1884 המציא חירם מקסים (Maxim) את המקלע המודרני כאשר רתם את עוצמת הרתע של הכדור הנורה כדי להטעין ולירות את הכדור הבא אחריו. עד סוף המאה החלו כל הצבאות המודרניים להצטייד במקלעים. אלו היו כלי נשק כבדים: משקלם נע בין 40 – 60 ק"ג והיה להם צוות של 4 מפעילים ועוד כמה חיילים לנשיאת נשק וציוד נוסף. מקלעי מקסים הופעלו כבר במלחמת הבורים (1899 – 1902) ומלחמת יפן – רוסיה (1904 – 1905) אולם במלחמת העולם הם תפסו מקום מרכזי בלחימה. סטטיסטית, נהרגו יותר חיילים מאש ארטילרית אל השילוב של מקלעים יחד עם גדר תיל הפכו את ההתקפה על קו חפירות להתאבדות. 
הנה תמונה מעניינת מאוסף תצלומיו של ליאו לסמן: לסמן מצולם מצד ימין של התמונה הזו במחפורת של עמדת מקלע של רג'ימנט הרגלים 170 (שעליו חיפתה יחידתו של לסמן) וצוות המקלע לידו, צופה לכיוון קווי האויב. לסמן כתב על הצילום שהעמדה הייתה במרחק 80 מטר (!) מקווי האויב.

זוהי דוגמה מצוינת לקרבה של חלק מקווי החזית של הצדדים במהלך המלחמה. החיילים יכלו לשמוע את אויביהם במרחק קצר מהם ואף להריח את בישול האוכל בחפירה שמנגד. לעתים הדבר גרם לשיחות בין שני הצדדים כאשר החזית הייתה שקטה ואף להחלפה של מזכרות ומוצרי מאכל אך גם לירי קטלני ולהטלת רימונים לתוך החפירות שכנגד.

4)     גז – לוחמת הגזים (או לוחמה כימית כפי שהיא מכונה כיום) הייתה אחד המאפיינים הבולטים והמחרידים של מלחמת העולם הראשונה. כיום מתברר שלוחמת הגז החלה מוקדם יותר ממה שמקובל לחשוב עד כה – 22 באפריל 1915 במה שמכונה "הקרב השני של איפר". מתברר שכבר באוגוסט 1914 זרקו הצרפתים רימוני גז מדמיע (ציוד חדש יחסית שהוכנס לשימוש המשטרה הצרפתית באותה העת) על חיילים גרמנים בשדה הקרב. האירוע לא הותיר כל רושם וכנראה המותקפים לא חשו כלל בהתקפה. דבר דומה אירע באוקטובר 1914, כאשר הגרמנים ירו פגזי גז מדמיע על הקווים הבריטים – שוב ללא תוצאות. התקפה גרמנית נוספת, הפעם בחזית המזרחית ליד הכפר בולימוב (Bolimov), בינואר 1915 נחשבת התקפת הגזים הגדולה הראשונה האמתית. ההתקפה נכשלה משום שהגז ששוחרר לאוויר, שוב תרכובת של גז מדמיע, קפא בקור העז של פולין. ב 22 באפריל 1915, שחררו הגרמנים גז כלור מ 5000 מכלים לכיוון קו החזית הצרפתי ליד העיר הבלגית איפר. ההתקפה הרגה אלפי חיילים צרפתים ופגעה ברבים אחרים. הנה צילומי אוויר של מתקפות גז במהלך מלחמת העולם הראשונה:
צילום מתקפת גזים בחזית המערבית נגד עמדות גרמניות ביוני 1916 (ויקיפדיה)

צילום מתקפת גזים גרמנית נגד הקווים הרוסים (ויקיפדיה)

אמצעי הנגד הגיעו במהרה – תוך יומיים היו לחיילים בחזית מסיכות גז מאולתרות – חבילות גזה שהוטבלו בשתן או אמוניה ונקשרו בחזקה לפה ולאף ומשקפי מגן. עד מהרה, החלו הצדדים להנפיק לחיילים מסיכות גז מסוגים שונים. הנה תמונות של סוגי מסיכות גז שונות בשימוש הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.
סוגי מסכות גז שונות בשימוש הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה (ויקיפדיה)
עד מהרה החלו הצדדים להפעילו סוגי גז שונים (בוויקיפדיה מציינים 20 סוגי גז) שהידועים ביותר מהם (לשמצה) היו הכלור, פוסג'ן וגז החרדל. גז החרדל נחשב כקטלני במיוחד מאחר והוא פגע בחלקי גוף חשופים ולאו דווקא בדרכי הנשימה, שהוגנו ע"י מסיכת הגז. הגז הפחיד את החיילים (ובצדק) אך בסך כל האבדות של מלחמת העולם הראשונה, הוא לא היה הקטלן מכולם – הארטילריה ומכונות הירייה הרגו הרבה יותר חיילים 
ופצעו רבים יותר מהגזים. הגז הותיר את רישומו באימה שיצר – התדרדרות המלחמה לכיוון הברבריות המוחלטת, מסכות הגז וצורתן המוזרה והמפחידה השאירה את רישומה באומנות – ציוריו של הצייר הגרמני אוטו דיקס למשל, של החיילים בחפירות חובשי המסכות ומסביבן ההרס והחורבן המוחלט של המלחמה.
Sturmtruppe geht unter Gas vor /Stormtroops advancing under gas -לוחמי סער מתקדמים בתוך מתקפת גזים
 ציורו של אוטו דיקס מ 1924 (וויקיפדיה)

Triptychon Der Krieg - טריפטיכון המלחמה
ציורו של אוטו דיקס מ 1932 (וויקיפדיה)


ליאו לסמן (כנראה) מצולם כאן עם מסכת גז, בסתיו 1915 – זמן רב לאחר הפיכת צורת הלחימה הזו לרגילה בחזית המערבית.

בפוסטים הבאים נתאר את המשך שירותו של ליאו לסמן במלחמת העולם הראשונה – בזירות מלחמה שונות ונציג תמונות שונות מהווי שירותו בחזית המערבית.