יום שני, 9 במאי 2016

9 במאי - תאריך סיום מלחמת העולם השנייה

ב 8 במאי 1945 נכנעה גרמניה הנאצית והמלחמה באירופה הסתיימה (המלחמה במזרח הרחוק נמשכה עד הודעת הקיסר היפני על כניעה ללא תנאי ב 15 באוגוסט וחתימת הסכם הכניעה במפרץ טוקיו ב 2 בספטמבר).

ברוב העולם נהוג לציין ב 8 במאי את סיום המלחמה - למעט ברוסיה ובמדינות שהיו בעבר חלק מברית המועצות. הסיבה לכך היא שטקס הכניעה לצבא הסובייטי התקיים יום למחרת, ב 9 במאי כאשר משלחת הכניעה הגרמנית נכנעה שנית - הפעם למרשל ברית המועצות גריגורי ז'וקוב. לקריאה נוספת על הכניעה של גרמניה הנאצית ניתן לקרוא כאן.
הגנרל אלפרד יודל חותם על מסמכי הכניעה בריימס, 7 במאי 1945/וויקיפדיה


בעבר פרסמנו מספר פוסטים בנוגע לסיום מלחמת העולם השנייה וכדאי להיזכר בהם היום:

1) בשנה שעברה פרסמנו את מכתביו של הנשיא חיים הרצוג להוריו בעת שירותו בצבא הבריטי. הרצוג שירת בכמה יחידות בריטיות במהלך המלחמה (ובכללם קצין מודיעין של דיביזיית המשמר המלכותית - איגוד של יחידות הפרשים השומרות על ארמון המלוכה הבריטי ונושאות בתואר הכבוד "משמר" - Guards). הרצוג סיים את המלחמה בדרגת מייג'ור (רב סרן בצה"ל) ומילא תפקיד של לוטננט קולונל (סגן אלוף בצה"ל).
חיים הרצוג בצבא הבריטי, 1944. 
צילם: דוד אלדן, לשכת העיתונות הממשלתית 


2) לפני שנתיים פרסמנו מכתב של הנשיא חיים הרצוג לאחר השתתף בכניעת קורפוס גרמני (גייס בצה"ל) ליחידתו - הקורפוס ה 30 בפיקודו של הגנרל הבריטי בראיין הורוקס.

הרצוג תיאר במכתביו את חוויותיו בצבא הבריטי - הפלישה לצרפת ב יוני 1944, שחרור פאריס באוגוסט  1944, הפלישה לגרמניה בדצמבר 1944 והלחימה עד סיום המלחמה במאי.

במלאת 35 שנים למותו של אורי צבי גרינברג: מכתבים המבטאים את השקפת עולמו הפוליטית


"נסו להתנהג כאדוני מדינה יהודית בעיר המלך דוד" כתב המשורר, איש תנועת חרות, אורי צבי גרינברג  (אצ"ג) ב-1965 לשרת החוץ גולדה מאיר. משפט זה של אצ"ג מייצג היטב את תפיסתו הפוליטית הנחרצת שבאה לידי ביטוי במספר מכתבים שכתב  למנהיגי המדינה. המכתבים שמורים באוספי ארכיון המדינה.
אצ"ג נולד בגליציה ב-1896. ב-1918 ניצל עם בני משפחתו בפוגרום בעירו למברג (לבוב). הרשמים הקשים מאותו אירוע ניכרים היטב בשירתו, שמבטאת כבר בשנות ה-20 את חזונו  שכל יהודי העולם יושמדו. ב-1923 עלה לארץ ישראל, אומץ על ידי ברל כצנלסון וכתב ב"דבר". ביקורתו הקשה על דרך התמודדותו של היישוב עם מאורעות תרפ"ט (1929) יצרה  קרע בינו לבין תנועת העבודה, שהחריף ככל שהעמיקה ביקורתו על ההבלגה של הנהגת הישוב. אצ"ג הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והיה למשורר של התנועה. תחושות האשמה הקשות שליוו אותו מאז נספו הוריו בשואה קיבלו ביטוי בספרו האחרון רחובות הנהר (1951). לאחר הקמת המדינה נבחר לחבר הכנסת הראשונה מטעם תנועת חרות.  ב-1957 זכה בפרס ישראל. את שירתו תפס אצ"ג כמשימה וככלי  "להביע את תורת היהודי הפראי ואת המצב הקסטרופלי של האומה" (כפי שכתב במניפסט "כלפי תשעים ותשעה").
 
במכתבו האמור לגולדה  התייחס אצ"ג לתקריות בגבול ירדן ב-1965, ובעיקר לשאלת ההסכם בעניין הריבונות בהר הצופים. מנהיגי המדינה עשו מאמצים רבים כדי לשמר את מעמדה של ישראל בשטח המפורז בעוד הירדנים פעלו באופן מתמיד לכרסום במעמד ישראל בשטח. בעקבות הדרדרות המצב באזור בראשית 1965, שיגר נציג ירדן באו"ם מכתב תלונה ליושב ראש מועצת הביטחון ובו ביקש שמזכ"ל האו"ם ישלח נציג לחקור את המצב במקום. גולדה עמדה על הצורך לקדם את המשלחת מטעם האו"ם בדרך חיובית ולהביע נכונות לשקול את המלצותיה אך התעקשה להקפיד על העיקרון שנשמר עד כה בקפידה, שלמתחם הר הצופים לא ייכנס איש או"ם. בחששו שהאו"ם זומם לקחת מישראל את הר הצופים כתב אצ"ג מכתב זה לגולדה. הוא ביקש ממנה לראות בשליחות האו"ם מזימה מסוכנת שיש להדוף בכל הכוח משום שמאחוריה עומד למעשה ניסיון להפקיע משלטונה של ישראל אזורים בירושלים החיוניים לביטחונה. נסיגת ישראל מהם תביא להתמוטטות שליטתה בירושלים ולאובדן העיר עבור מדינת ישראל:

אורי צבי גרינברג אל גולדה מאיר , 2 בפברואר 1965, חצ-4309/15


 כדרכה כתבה גולדה את תשובתה בכתב יד על גבי הפנייה. מאוחר יותר שלחה את תשובתה בדפוס: "לא ברור אם באמת ישנה מזימה, אבל אם ישנה היא לא תקום ולא תהיה":
תשובת השרה גולדה מאיר לאורי צבי גרינברג, 4 בפברואר 1965, חצ-4325/7


 
ברוח אותם דברים הוסיף והמליץ בפני שרת החוץ, במכתב נוסף בהמשך אותה שנה,  להתנגד להצעת החלטה באו"ם בדבר הכנסת כוחות או"ם לאזור המפורז בהר הצופים:

"הלכנו פעם צעד בצעד אחרי 'הכיוון הטוב' של המנדטור הבריטי, אחרי הפיתוי הבלפורי...עד אשר הגענו בסיוע ההבלגה...ובתום לב, להתרוקנות תוכן ההגשמה של כל סעיפי המנדט להקמת הבית הלאומי, והצילה אותנו דווקא ההתנהגות, שהיה בה משום הפיכת כל מושגי העבר של ההליכה בקו הבריטי המרמה...אנחנו היינו מסייעים לביטולה של הצהרת בלפור בהתנהגותנו...הפעם...אנו...מסייעים בהתנהגות שלנו, פה במקום ובאו"ם,...נופיע סוף סוף על בימת האו"ם כמדינה, בכוח התודעה שאילו היא לא הייתה כאן בשטח הצר...לא תהיה דריסת רגל לשום מעצמה מערבית בשטח הזה שכולו ערבי ו'יודן ריין'. עלינו הפעם להתחיל להשמיע דברנו בקול כזה שעוד לא השמענוהו. להצביע נגד ההצעה! בבטחון! אם לא נצא...שאנו מתכחשים לזכותנו לאפשרות קיום מדינה יהודית כאן...שאין לנו תביעות טריטוריאליות בארץ ישראל כולה..." (י"ח כסלו תשכ"ו\ חצ-130/4331/13).

התכתבות זו היא המשך טבעי לתפיסתו הפוליטית של אצ"ג, אותה ביטא כבר ב-1949, אז חבר כנסת, במכתב שכתב לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון נגד פתיחת הדרך מהעיר העתיקה לבית לחם:


אורי צבי גרינברג לראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון, 1949, ג-5383/6
 

 
נאמן לשיטתו חתם אורי צבי גרינברג לאחר מלחמת ששת הימים על העצומה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

בצד מכתביו של אצ"ג שעוסקים בסוגיות פוליטיות ואקטואליות שמורה בארכיון המדינה גם התכתבות שלו עם רחל ינאית בן-צבי, שמטבע הדברים מציגה אותו באור אישי יותר. 2 מהמכתבים, מ-1954, מובאים כאן. במכתביו מבשר אצ"ג לרחל ינאית ולנשיא בן-צבי על הולדת בתו. שבוע לאחר מכן הוא כותב לה שעלה לקברו של דוד המלך בהר ציון ושם נתן לבתו את השם רבקה חבצלת לבציון. הוא מודה לרחל על דבריה על ספרו רחובות הנהר באמרו: "נדמה לי שאפשר לקרוא בו בעיניים סגורות ובלב פתוח. אשרי איש שאת בכיו לא שכח – אמרתי באחד השירים".

מכתבי אורי צבי גרינברג לרחל ינאית בן-צבי, 1954, פ-2118/11
 

 

 

 

 



יום ראשון, 8 במאי 2016

חתימת חסיד אומות העולם היפני, סמפו סוגיהארה, על דרכון הנמצא בארכיון המדינה

ביום חמישי האחרון צוין יום השואה והגבורה וזו ההזדמנות להציג לקהל הרחב פריט מעניין מאוצרות ארכיון המדינה, הקשור בסיפור השואה וההצלה.

בפוסט קודם, על מבצע "בצר" במהלך מלחמת העצמאות, הצגנו את אוסף הדרכונים ותעודות המסע של עולים הנמצא בארכיון המדינה. באוסף נמצאים פרטים נוספים וגם הם מעניינים מאוד.

אחד מהפריטים באוסף מציג את חתימתו של חסיד אומות העולם,  סגן הקונסול היפני בעיר קובנה ב 1940, צ'יאונה (סמפו) סוגיהארה (Chiune Sugihara), על תעודת מסע. סוגיהארה חילק ויזות מעבר ליפן לכ 6000 יהודים. תעודות אלו אפשרו קבלת ויזות מעבר למדינות נוספות וסייעו להצלתם של מקבלי התעודות. הוא זכה לתואר "חסיד אומות העולם" מ"יד ושם" בשנת 1984 ונפטר ב 1986.
צ'יאונה סמפו סוגיהארה/וויקיפדיה


בעקבות החשיפה התקשורתית לה זכה השנה סוגיהארה בערוצי התקשורת בישראל בחרנו להבליט שנית את חלקו במסע הצלת יהודי השואה.

להרחבה על פעילותו של סוגיהארה ניתן לקרוא באתר "יד ושם" 


או בפודקאסט של יובל מלחי על יפן והיהודים במלחמת העולם השנייה. 



חתימתו של צ'יאונה סמפו סוגיהארה על דרכון זמני 

יום חמישי, 5 במאי 2016

33 שנים להשבעת חיים הרצוג לנשיא השישי

חיים הרצוג נשבע אמונים כנשיא המדינה, משמאל הנשיא הקודם יצחק נבון ויושב ראש הכנסת מנחם סבידור, 5.5.1983, צלם הרמן חנניה, לע"מ

ב-5 במאי 1983 הושבע חיים הרצוג לתפקיד נשיא המדינה והחל את כהונתו בת עשר השנים – שתי קדנציות של חמש שנים. לציון אירוע זה אנו מביאים תיעוד העוסק באחת הפרשיות החשובות בהן עסק כנשיא: שאלת החנינה לאסירי "המחתרת היהודית": 29 אנשים שנחשדו בשורה של מעשי טרור נגד ערבים בשטחים ושיאם רצח שלושה סטודנטים במכללה במזרח ירושלים. 15 מהם הורשעו בדין ושלושה מהם נדונו למאסר עולם בשל הרצח.
כנשיא עמד הרצוג בפני לחץ גדול מצד חלק מאנשי הימין שיחנון מיד, ללא משפט, את כל אסירי המחתרת. אולם עמדתו של הרצוג הייתה שהוא יכול לקצוב את עונשו רק של מי שסיים את כל ההליכים המשפטיים בעניינו ואשר הביע חרטה על פשעיו. מצד שני אנשי שמאל התנגדו לכל הקלה בעונשים שהוטלו בבית המשפט.
ב-11 במרס 1987 הביע חבר הכנסת יוסי שריד בפני הנשיא הרצוג את התנגדותו לקיצוב עונשם של אנשי המחתרת וטען שאלה שהשתחררו מהכלא מביעים תמיכה בפשעים שעשו. לאחר שבוע ענה לו הרצוג שהדיווח בטלוויזיה עליו התבסס שריד אינו מדויק: אף אחד משמונת האסירים שחנן לא חזר בו מדברי החרטה (תיק נ-406/44).




כאמור גם הצד שכנגד הפעיל אף הוא לחצים על הנשיא. ב-9 במאי 1988 פנה אליו הרב משה צבי נריה, אותו הכיר הרצוג כבר משנות ה-30, ודרש ממנו לחנון מיד את אסירי המחתרת שעדיין שהו בכלא. הוא הדגיש שעתה, לאחר שהרצוג נבחר לכהונה שנייה כנשיא הוא מסוגל לעשות זאת. ב-16 ביוני הכין הרצוג טיוטה למכתב תשובה בו הדגיש את פשעיהם של האסירים ששהו בכלא – רצח חפים מפשע. הוא גם הביע תמיהה על שהרבנים שפונים אליו בשל מצוקת בני משפחות אסירי - קולם נדם עד כה לגבי מצוקתם של שאר משפחות האסירים (תיק נ-406/2).
בסופו של דבר השתחררו אחרוני אסירי המחתרת ב-1990.



התעודות השונות נאספו עבור כרך ההנצחה לחיים הרצוג שניתן לעיין בו ללא תשלום באינטרנט:
http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=95165889

יום רביעי, 4 במאי 2016

יום הזיכרון לשואה ולגבורה – השפעתו של משפט אייכמן על היחס לשואה ולמחולליה בישראל ובעולם


בערב יום השואה 2016 ניתן בהחלט לומר ששורר קונצנזוס רחב ביחסה של החברה היהודית בישראל לנושא שואת יהודי אירופה שנתפסת כגורם מאחד בין כל הזרמים הפוליטיים והרעיוניים. אולם לא כך היה בשנותיה הראשונות של המדינה. בשנות החמישים ראו את הנספים במידה רבה כמי שהלכו 'כצאן לטבח' והשואה הייתה מוקד לחילוקי דעות ולפולמוסים.
במאי 1960 הצליחו שליחי המדינה ללכוד בארגנטינה את אדולף אייכמן, האיש שמילא תפקיד מרכזי בגרמניה הנאצית במבצע השמדתם של שישה מיליון מיהודי אירופה, והעבירוהו לישראל כדי להעמידו בה לדין. משפטו של אייכמן נפתח ב-11 באפריל 1961 וב-15 בדצמבר גזר עליו בית המשפט עונש מוות. לאחר שערעורו ובקשת החנינה שלו נדחו הוצא אייכמן להורג בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני 1962.
     מראה כללי של אולם בית המשפט בעת משפטו של אדולף אייכמן. בתא הזכוכית הנאשם. עומד ומצביע בידו על הנאשם התובע גדעון האוזנר. לשמאלו הסנגור רוברט סרווציוס, ארכיון המדינה

מעצרו של אייכמן ומשפטו היו מעין קו פרשת המים בתחושותיהם של ניצולי השואה ובהתייחסותה של החברה הישראלית לשואה ולקרבנותיה. חודשים רבים עמד המשפט במוקד תשומת לבה של החברה הישראלית, היה לנושא העיקרי בכל העיתונים וזכה לסיקור מקיף בשידורי הרדיו. לראשונה נחשף הציבור הישראלי למלוא הסבל של הקרבנות, למצוקתם, לתחושת חוסר האונים שלהם ולמאמציהם לשרוד ולשמור על צלם אנוש. הוא היה אפוא למעין חוויה מטהרת שבעקבותיה חשו לראשונה ניצולי השואה שזעקתם נשמעת ומובנת, ושואת יהודי אירופה נעשתה לעניין מאחד בחברה הישראלית.
כחודש לאחר תחילת משפטו של אייכמן דיבר התובע במשפט גדעון האוזנר על המשפט בכנס מרצים שיזם מרכז ההסברה. בסוף דבריו שיתף האוזנר את המאזינים בציטוטים מתוך מכתבים שקיבל מקשת רחבה של אנשים ובהם ילדים צעירים וניצולי שואה. בציטוטים שהביא נחשף עומק התמורה שחוללה פרשת אייכמן בהלכי הרוח בציבור. הנה שני קטעים מתוך דבריו:




         רישום בעיפרון מאת בני עדן של התובע גדעון האוזנר טוען בבית המשפט בעת משפטו של אדולף אייכמן. לידו הסנגור רוברט סרווציוס.  ארכיון המדינה


אולם השפעתו של משפט אייכמן על היחס לשואה ולמחולליה חרג הרבה מעבר לגבולות ישראל. ביטוי נאמן לכך ניתן בטבלה שהוצגה לשרת החוץ גולדה מאיר ביולי 1961 ובה נתונים על מספר ההליכים נגד פושעים נאצים בתקופה שלפני המשפט, ובשנה שלאחר הבאתו של אייכמן לישראל. הטבלה מלמדת שבשנה שלאחר לכידתו של אייכמן והבאתו לישראל חלה עלייה דרמטית במספר המעצרים של פושעים נאצים בגרמניה ובאוסטריה - מ-41 בשנתיים שקדמו למעצרו של אייכמן, ל-86 בשנה שלאחר מעצרו. כמו כן מדווח על עלייה ניכרת בשנה זו במספר המשפטים וגזרי הדין בגרמניה ובארצות אחרות (מ-16 ל-39), בהוצאה לפועל של גזרי דין מוות ובתהליכי הסגרה של פושעים נאצים. עלייה משמעותית חלה גם במספר ההתאבדויות של פושעי מלחמה נאצים ובטיהורים מאלמנטים נאציים בגרמניה המערבית.




יום ראשון, 17 באפריל 2016

למה שוב יש מחסור במצות?

בפסח תשכ"א (1961) הורגש מחסור במצות ברחבי הארץ ואספקת המצות לחנויות לא ענתה על הדרישות.
הוועדה הציבורית שמונתה ע"י שר המסחר והתעשייה, פנחס ספיר,  מצאה כי הסיבות העיקריות למחסור במצות היו: האטה מכוונת של הייצור בשל אי קביעת מחיר המצות, עיכוב בהתחלת האפייה בגלל אי הסדרת האשראי לרכישת הקמח המיוחד וכן הימנעות הרבנות הראשית לאשר היתר לאפיית מצות במשמרת שלישית (משמרת לילה)
אך למרות יישום המלצות הוועדה, בשנה שלאחר מכן, בתשכ"ב (1962), שוב הורגש מחסור במצות. יו"ר המועצה הדתית התלונן בפני מנהל חטיבת המזון במשרד המסחר והתעשייה על כי "לא יכולנו לרכז את מכסת המצות שהיינו צריכים לחלק לעניי ירושלים". כמעט באותו יום (ב-26 באפריל, 1962), פנה שר הדתות, זרח ורהפטיג אל שר המסחר והתעשייה בתלונה חריפה ודרש הקמת ועדת חקירה בנושא.
מתוך תיק גל-6190/14

ועדת הבדיקה השנייה לנושא המחסור במצות מצאה כי אמנם המלצות הוועדה מהשנה הקודמת יושמו: מחיר המצות לצרכן נקבע בהסדר, והאשראי לקניית הקמח הוסדר גם הוא, אך שיווק המצות היה חופשי בה בעת שהמחיר היה בפיקוח. אי לכך לא היה ליצרנים כל מניע מסחרי לפעול בשווקים רחוקים או קשים וכך נוצר המחסור שהתבטא בעיקר ביישובים מרוחקים ובמרכזי עולים. זאת ועוד: בשל אי תאום מכסות ייצור ושיווק בין היצרנים, חשש כל יצרן מהצטברות עודפים והשהה את אפיית המצות עד לקבלת כל ההזמנות ואילו הקמעונאים, מצדם נמנעו מרכישת המצות במועד מוקדם. צרכנים רבים הפנימו את הלקח מהמחסור במצות מהשנה הקודמת ואגרו מצות -  עוד מעשה שתרם למחסור.

אפיית מצה שמורה, בית ישראל, ירושלים 1954
אוסף אייזנשטארק , ארכיון המדינה, קוד פריט: 1096602074

המחסור במצות הביא לצורך להפעיל את מאפיות המצות גם בחול המועד ולשם כך נדרשה הסכמת הרבנות הראשית: הן לעצם האפייה בחול המועד והן להעסקת המשגיחים במאפיות. הבעיה הייתה חמורה במיוחד בירושלים "הרגישה במיוחד לבעיות דתיות" אך למרות הרגישות הדתית והעלות הגבוהה של העסקת עובדים ומשגיחי כשרות, אפו גם בירושלים מצות ביומיים הראשונים של חול המועד.
במקביל לדוח הוועדה על הסיבות למחסור במצות, נדרשו הנוגעים בדבר גם להציע דרכים למניעת מחסור במצות בשנים הבאות. הוועדה הציעה לתת אשראי ממשלתי להבטחת האפייה בקצב המתבקש, להגדיל את מכסות הקמת הרזרביות למצות פסח, לעכב אפיית מצות חמץ עד לאחר הפסח ועד שיאזלו עודפי מצות הפסח וזאת כדי למנוע הפסד כספי מהיצרנים, להקדים את תחילת אפיית המצות לחודש טבת ולעודד את הקמעונאים להזמנות מוקדמות של מצות. כמו כן המליצה הוועדה על עידוד הקמת קרטל של יצרני מצות שיבטיח איזון של ייצור המצות ושיווקן ויבטיח בכך שיווק אחיד לכל הקמעונאים בארץ ומניעת אגירת מצות בידי הצרכנים החוששים ממחסור.

טקס שריפת חמץ, מאה שערים, ירושלים, 1959
אוסף אייזנשארק, ארכיון המדינה, קוד פריט: 1096701175

המלצות הוועדה יושמו, ואכן, בשנת תשכ"ג, לא היה עוד מחסור באספקת המצות. ההסדר שנקבע עם בעלי המאפיות השביע את רצונם ואת רצונו של מנהל חטיבת המזון במשרד המסחר והתעשייה מר הלוי. במכתבו מיום 30 באוקטובר 1963, כתב הלוי לשר האוצר ולשר המסחר והתעשייה כי ההסדר שהושג לאספקה סדירה של מצות ימשיך להתקיים גם לקראת שנת תשכ"ד. 
מתוך תיק גל-6190/14



"אך לפתע עברתני רוח אביב ריח פסח עלה באפי" – 85 שנים למותה של רחל המשוררת, 16 באפריל 1931



במכתבה של רחל, שנכתב לעת חג הפסח, מתלוננת רחל על אי יכולתה לעבוד ולכתוב מכתבים, על געגועיה לחברתה שולמית ועל התרופפות קשריה החברתיים ומייחסת זאת לטבעה ההפכפך:


 

המכתב הוא אחד מבין 36 מכתבים שפרסמנו לפני 3 שנים, ואשר נמצאים בארכיונה האישי של חברתה של רחל - שולמית קלוגאי, אליה ממוענים המכתבים. חמישה מן המכתבים כתבה רחל ב- 1913 מכינרת ומתקופת לימודיה בטולוז.  המכתבים האחרים הם מן השנים 1925 – 1929, התקופה שבה שהתה רחל בבית החולים בצפת  ומשנות מגוריה בתל-אביב.  שולמית קלוגאי, הידידה הקרובה הייתה משוררת וסופרת, מתרגמת ומורה. בתיקיה, נמצאות מחברות הוראה, שירים ותרגומים מפרי עטה ומכתבים רבים, ביניהם מכתביה של רחל. שולמית הייתה אחותו של הנשיא השני, יצחק בן צבי וארכיונה הוא חלק מארכיונו, שהועבר לפני מספר שנים מיד בן צבי לארכיון המדינה.
בשונה מן השירים שמביאים גם קול של חלוציות וציונות עוסקים המכתבים בעיקר בחוויות אישיות, הכאב והבדידות , הכמיהה לאהבה וחברות,  אך גם אופטימיות והומור, הרבה מאוד ביקורת על יוצרים אחרים בני תקופתה וכמה שירים שמעולם לא פורסמו.

הפרסום באתר, שעלה לפני שלוש שנים, ובו כל המכתבים,  אינו זמין לציבור כרגע עד להעלאתו של האתר החדש בקרוב. ובכל זאת ציטוטים מן המכתבים נמצאים במאמר קצר בבלוג של ארכיון המדינה על אותם מכתבים, בהם מהדהדים הצדדים הפחות מוכרים בדמותה של רחל:
 
http://israelidocuments.blogspot.co.il/2013/04/blog-post_5550.html

http://israelidocuments.blogspot.co.il/2012/09/112.html
 

יום חמישי, 14 באפריל 2016

60 שנה להצבת פסל המנורה ליד הכנסת - מתנת הפרלמנט הבריטי

פסל המנורה, גבעת רם, 12 בינואר 2005. צילם משה מילנר, לע"מ

ב-15 באפריל 1956 בשעה 17:45, בתום יום הזיכרון לחללי מלחמת העצמאות ועם תחילת חגיגות יום העצמאות השמיני, התקיים בסמוך לבניין הכנסת דאז, "בית פרומין", במרכז ירושלים, טקס בו מסרו ידידי ישראל בפרלמנט הבריטי ליושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק  מנורה בת שבעה קנים - פסל מרשים בגובה של למעלה מ-4 מטרים ועליו חקוקים אירועים מרכזיים בתולדות עם ישראל. שגריר בריטניה סיר ג'ון ניקולס השתתף בטקס.
להלן סרט חדשות של "יומן כרמל" המתעד את הטקס (אחרי דקה):


היזמה למסירת פסל מנורה לכנסת הייתה של לורד אדווין סמואל (בנו של הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון) ושל מנהיג המפלגה הליברלית בבית הנבחרים הבריטי קלמנט דייוויס. כ-400 חברי פרלמנט ואישי ציבור נוספים בבריטניה תרמו 20,000 לירות סטרלינג (פאונד) למימון המנורה שהוכנה על ידי הפסל היהודי-בריטי יליד גרמניה בנו אלקן. במונחים של עצמה כלכלית (economic power) הסכום 20,000 לירות סטרלינג בשנת 1956 מקביל לסכום של 8,180,880 ש"ח היום.
בעת הכנת פסל המנורה התעוררה בעיה הלכתית בשאלה אם מותר להכין אותה. הרב הראשי האשכנזי יצחק אייזיק הלוי הרצוג ביקש מגיסו, הצייר דוד הילמן שהתגורר בלונדון, שישגיח על הכנת המנורה בידי אלקן. ב-16 באוקטובר 1952 כתב הילמן לרב הרצוג  ואישר שהעביר לאלקן את ההוראות הבאות:
"1. שלא יהי שום מקום לצקת שמן בתוכו.
2. ולא יהי שום פריצות בגופים [המפוסלים] ועל המקומות האלו יהיו מכוסים במלבוש.
3.  והמנורה תהי יצוק על ידי נכרי ולא ישראל. ואני אעבור עמו [עם אלקן] על כל גוף וגוף יחדיו שלא תהי שום טענה" (אוסף הרב הרצוג, תיק פ-4243/4).
הפסל הוצב אז ב"בור שיבר"  שנקרא אז רשמית "גן הכנסת". שמו של הגן שונה והוא נקרא כעת רשמית "גן המנורה" אך ידוע בפי הירושלמים כ"גן הסוס" בגלל פסל של סוס שהוצב שם ב-1997. באוגוסט 1966 עברה הכנסת למשכן הקבע שלה בגבעת רם. בעקבות זאת הועבר הפסל למקומו הנוכחי בגבעת רם.
ב-10 במאי 1956, זמן קצר לאחר טקס מסירת המנורה, צילם יהודה אייזנשטרק את המנורה במספר צילומים ואלה הופקדו בארכיון המדינה. במלאת שישים שנה לטקס אנו מפרסמים שבעה מצילומיו של אייזנשטרק.
פסל המנורה בגן שיבר







קטעים שונים מהמנורה

לוחית ההסבר שהוצבה ליד המנורה

לעיון בתערוכת צילומי ילדים באתר ארכיון המדינה אשר צילם אייזנשטרק לחצו כאן.

יום רביעי, 13 באפריל 2016

"איני מעלה על הדעת שכלי ישווה לאדם" – מה חשב ראש הממשלה בן-גוריון ב-1963 על המחשב?


סטודנט באוניברסיטת בר אילן עובד על מחשב, 30.4.1970, צילם משה מילנר, לע"מ

אם תשאלו את תושבי ישראל מכל קשת הגילים: מה מסמל מבחינתם את "אבות האומה" – מייסדי המדינה ובוניה? תקבלו בוודאי שורה ארוכה של מונחים כגון: ייבוש ביצות, חלוציות, סלילת כבישים, מעדר על הכתף שומר על סוס ועוד ועוד.  מחשבים בוודאי שלא ימצאו ברשימה הזו. רבים מניחים מן הסתם שדור המייסדים לא הכיר את המחשב ולא שיער בנפשו את המהפכה המחשבית שאנו חוזים בה מזה כמה עשרות שנים.
אז זהו, שלא ממש כך. מסתבר שכבר בשנות השישים הכירו מנהיגי ישראל את תחילתו של עידן המחשב בגרסתו הבסיסית ביותר. מטבע הדברים עולה אפוא השאלה מה חשב על המחשב האיש שמסמל יותר מכולם את דור המייסדים – ראש הממשלה המיתולוגי דוד בן-גוריון? האם בכלל הכיר את המחשב? האם חזה לאן תוביל אותנו ההתקדמות הטכנולוגית?
תשובה לשאלה הזו ניתן למצוא במכתב שכתב בן-גוריון בפברואר 1963 לד"ר הנס קרייטלר, מבכירי הפסיכולוגים בישראל ומייסד החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "הזקן" התייחס במכתבו למאמר ששלח לו קרייטלר מפרי עטו:  "חשיבה אנושית וחשיבה אלקטרונית".
במכתבו דן בן-גוריון בשאלה שהטרידה אז את המין האנושי, ומטרידה אותו גם היום: האם יכול מכשיר אלקטרוני שיצר האדם להשתוות בתכונותיו ליכולת החשיבה האנושית? מסתבר שכבר לפני 53 שנים הכיר בן-גוריון בכך "שיתכנו בעתיד מכונות שיעשו ברגע אחד מה שעושים עכשיו אלפי אנשי מדע במשך חדשים או שנים". אולם הוא שלל מכל וכל את האפשרות שמחשבים יפעלו כמו המוח  האנושי. למחשב תחסר תמיד ההכרה האנושית והוא תמיד יהיה מוגבל ליכולות המכניות שהכניס בו האדם. בכך אינו שונה מהותית מהמכונית, קבע בן-גוריון, משום ש"מה שקוראים מכונה מחשבת אינה אלא כלי יציר מוח האדם". הוא הוסיף שמחשב מעולם לא יוכל להלחין יצירה כמו הסימפוניה התשיעית של בטהובן, ולכן קבע: "איני מעלה על דעתי שכלי ישווה לאדם" (תיק 7275/2).

האם הוא צדק? שפטו בעצמכם.



       

יום שלישי, 12 באפריל 2016

אתר חדש - קשיים זמניים, יתרונות קבועים

אתר האינטרנט החדש של הארכיון עלה השבוע לרשת, לאחר שנים של עבודה מאומצת שנטלו בה חלק קרוב למאתיים אנשים, בארכיון ובחברות המסחריות השונות המשתתפות במאמץ.

ומיד נתגלו תקלות. באתר יש מיליוני עמודים שמעולם לא פורסמו, אבל מיליונים נוספים נתקעו בצינור כלשהו. כפתור הזמנת תיקים תקוע. על מסלול עידכון הנתונים נפל סלע. ועוד כמה כאלה.

אלה חבלי לידה. לא נעים לנו להזכיר שלפני כשנה ממשלת ארצות הברית השיקה אתר בעניין ביטוח בריאות שהושקעו בו כנראה סכומי עתק, חשיבותו האסטרטגית עבור הממשל היתה מן המעלה הראשונה, ונדרשו עוד שלושה חודשים עד שהוא פעל כהלכה. אנחנו מקווים שאתר הארכיון יפעל כהלכה בשבוע הבא, או בעוד שבועיים.

גם כאשר האתר יפעל כהלכה, הוא לא יהיה מושלם. זאת הסיבה שהעלינו בו רשימה של שיפורים צפויים שהתקנתם תארך חודשים ארוכים ולתוך שנת 2017. ואולם כבר בשלב הראשון מציע אתר ארכיון המדינה אפשרות לראות מיליוני עמודים סרוקים, ולהזמין כל תיק שטרם נסרק המעניין את המשתמש. זאת נראית לנו קפיצת מדרגה סבירה.

באחד מן העיתונים פורסם דבר קיומה של קבוצת היסטוריונים ואחרים החוששים שהעלאת האתר תפגע ביכולתם להשתמש בחומרי הארכיון. שתי טענות עיקריות בפיהם. האחת, שהעבודה עם חומרים סרוקים תהיה נחותה בהשוואה לעבודה עם נייר. והשניה, כאילו הארכיון הכפיף עצמו לצנזורה, שתחסום כעת את הגישה לתיעוד רב ובעל ערך.

הטענה הראשונה נראית לנו מוגזמת מאוד. התיעוד נסרק ברובו בצבע, וניתן לבצע עליו את כל הפעולות הרבות המצויות בתוכנות צפייה בקבצים; וניתן לעשות זאת בכל שעות השנה ובכל מקום; וניתן לעשות זאת בו זמנית על-ידי אנשים רבים, ללא שהשני ימתין שהראשון יסיים לקרוא את התיק; וניתן לעשות זאת ללא הגבלת כמותיות, במקום מגבלת עשרת התיקים שהיתה נהוגה עד עכשיו. הטענה כאילו יש מידע שנמצא רק בנייר שלא עובר לעותק הדיגיטלי נראית לנו תמוהה בשנת 2016. אנחנו מבקשים מכל הטוענים כך להתחיל לעבוד באתר ולהיווכח שארכיון המדינה שיפר את השירות, ולא הגביל אותו.

היה ויתברר שמהפכת הקידמה איננה ישימה בארכיון המדינה, ושחייבים להישאר בתנאי העבודה המיושנים - נחזור לשם. התיקים הרי לא מבוערים.

הטענה בדבר התערבות הצנזורה אינה נכונה. ראשית, מכיוון שרוב עצום של חומרי הארכיון אינם מעניינים את הצנזורה ואין לה סמכות להביע עמדה לגביהם. רק תיעוד מועט, העוסק בנושאים מסויימים, מחוייב לפי החוק בבדיקה של הצנזורה לפני הפירסום. מצב זה איננו חדש, והוא קיים כבר שנים. החידוש הוא שארכיון המדינה מוציא כעת באיוושה ענקית אחת מיליוני עמודי תיעוד, שאחוזים קטנים מהם דורשים התייחסות הצנזורה כחוק. על הקפיצה החד-פעמית הזאת יהיה צורך להתגבר. אנחנו מקווים שפרק הזמן להתמודדות תימשך חודשים, לא יותר.

אגב, תקנות העיון המגדירות מה ייפתח ומה לא, נמצאות כאן.