יום חמישי, 21 ביולי 2016

לקראת חידוש היחסים עם גינאה - מסמכים על ניתוק היחסים ב 5 ביוני 1967

אתמול (20 ביולי 2016) התבשרנו על חידוש היחסים בין ישראל לגינאה, לאחר שנותקו לפני 49 שנים.
בתיקי משרד החוץ הנשמרים בארכיון המדינה מצאנו מסמכים המתארים את ניתוק היחסים בין המדינות, ב-5 ביוני 1967 – יומה הראשון של מלחמת ששת הימים.

מפת גינאה (Google Maps)





נחום גרשום, השגריר בקונקרי בירת גינאה, דיווח כבר ב-27 במאי, יותר משבוע לפני פרוץ המלחמה ובעיצומה של תקופת ההמתנה, כי שליטה של גינאה, אחמד סקו-טורה (Ahmed Sékou Touré), שלח מכתב הזדהות לגמאל עבד אל-נאצר, שליט מצרים. גרשום העריך במברקו כי במידה ותפרוץ מלחמה תנתק גינאה את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל.
נחום גרשום, השגריר בקונקרי אל משרד החוץ, 27/5/1967 (ארכיון המדינה חצ 4009/15)



הערכתו של גרשום התגשמה. בצהרי ה-5 ביוני הוזמן השגריר למשרד החוץ הגינאי ונמסר לו כי הוחלט לנתק את היחסים עם ישראל ועל כל הנציגים הישראלים לעזוב מיד, כולל היועצים החקלאיים.
נחום גרשום, השגריר בקונקרי אל מחלקת אפריקה במשרד החוץ, 5/6/1967 (ארכיון המדינה חצ 4009/15)



במכתב אישי שכתב, מתאר גרשום את אירועי אותו היום. הוא העריך כבר מהרגע ששמע על פרוץ המלחמה כי רגע ניתוק היחסים קרב. הוא מספר כי נודע לו שנאצר שלח מברקים לכל המדינות הידידות למצרים בבקשה לנתק היחסים עם ישראל וכי החל לשמוע ברדיו הממשלתי של גינאה "מנגינות צבאיות". לכן, כאשר הגיעה ההזמנה להגיע למשרד החוץ, ידע כי הוא הוזמן לקבל הודעה על ניתוק היחסים.

נחום גרשום, השגריר בקונקרי אל מחלקת אפריקה במשרד החוץ, 5/6/1967 (ארכיון המדינה חצ 4009/15)


יש לציין, כי היחסים בין ישראל לגינאה היו מעורערים עוד מלפני המלחמה וכי הגינאים נקטו קו אנטי ישראלי חריף שכלל גינויים באו"ם ובוועידות בינלאומיות ופרסומים אנטי ישראליים באמצעי התקשורת בגינאה.
ישראל כוננה יחסים עם גינאה ב-1958, מיד לאחר שקיבלה את עצמאותה מידי צרפת. היחסים עם המדינה החדשה היו בעייתיים מן ההתחלה בשל נטייתה הפרו-סובייטית ובשל האוטוקרטיות של שליטה סקו-טורה, אחת הדמויות החשובות ביותר בדור המנהיגים הראשונים של מדינות אפריקה המשתחררת.
אחמד סקו-טורה (ויקיפדיה)



גינאה הייתה המדינה היחידה באפריקה שניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. בורונדי השעתה את קשריה עם ישראל אך לא ניתקה את יחסיה וכך גם מאלי. רוב מדינות אפריקה ניתקו את יחסיהן עם ישראל ב-1972 וב-1973.

יום ראשון, 17 ביולי 2016

ההפיכה הצבאית בטורקיה, 27 במאי 1960

בעקבות אירועי הימים האחרונים בטורקיה אנו מעלים פוסט על אודות ההפיכה הצבאית שהתחוללה בטורקיה ב-27 במאי 1960. בהפיכה זו, ההפיכה הראשונה בתולדות הרפובליקה הטורקית, הופל שלטונו של ראש הממשלה עדנן מנדרס. יומיים לאחר מכן הודיע סמנכ"ל משרד החוץ מוריס פישר לממונה על הנציגות הישראלית באנקרה משה אלון שהוא עומד לבוא לביקור בטורקיה ולהיפגש עם שר החוץ הטורקי החדש סלים סרפר.


שבועיים לאחר מכן הגיע פישר לאנקרה ונפגש עם ראשי השלטון בטורקיה.
התעודה המוצגת כאן הודפסה בספר תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 14, בעריכת ברוך גלעד. בהמשך הכרך, בעמודים 622-615, מופיעים דיווחיו של פישר על פגישותיו עם מנהיגי טורקיה ביניהם הנשיא לשעבר איסמט אינונו ומנהיג ההפיכה הצבאית הגנרל ג'מאל גורסל. 

האם טורפדה הקריירה העיתונאית של גילת אנקורי?

היום העלינו באתר ארכיון המדינה פרסום בשם:"העיסוק בישראל בפרס נובל בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20". בין השאר אנו מביאים בו ריאיון שקיימה גילת אנקורי, הידועה היום כשחקנית תאטרון וקולנוע, עם הסופר ש"י עגנון בשנת 1966 לפני שזכה בפרס נובל לספרות. הריאיון התפרסם לראשונה בעיתון בית ספרה, "גאולים א" בירושלים.
גילת אנקורי מספרת שמשפחתה גרה בשכנות לש"י עגנון בשכונת תלפיות בירושלים. הוריה תיאמו מראש את הריאיון עם עגנון שהיה ידיד המשפחה. בשעה היעודה היא הגיעה לביתו של עגנון ודפקה קלות בדלת ומשלא נענתה - שבה לביתה. אבל עגנון לא ויתר, חצה את הכביש ובא לביתה ושם היא ראיינה אותו. בין השאר סיפר לה שבזמנו כתב שירים בחרוזים ורק לאחר מכן עבר לפרוזה.
בסוף 1966 יצאה משפחת אנקורי למספר חודשים לארצות הברית כי אב המשפחה, פרופ' צבי אנקורי, לימד באוניברסיטת "אוהיו סטייט". בעת שהותם בחו"ל נודע למשפחה על זכייתו של עגנון בפרס נובל לספרות והם בירכו אותו על כך. אחד השכנים שלח להם חוברת שהוציא משרד החינוך והתרבות לרגל האירוע. מה רבה הייתה אכזבת בני משפחת אנקורי כאשר מצאו בחוברת זו את הריאיון שקיימה גילת אנקורי עם ש"י עגנון - אך בלי שקיבלה קרדיט ראוי. שמה לא הוזכר!
צבי אנקורי שיגר מכתב זועם לשר החינוך והתרבות זלמן ארן. הוא נענה שמטעמים חינוכיים הוחלט שלא לפרסם את שמה של גילת אנקורי.

יום חמישי, 7 ביולי 2016

מבצע יונתן הימים שאחרי – אידי אמין דאדא זועם על הסרט "ניצחון באנטבה" ומאיים על ישראל

מבצע השחרור של בני הערובה באנטבה הדהים את העולם ועורר את דמיונם של יוצרים מסוגים שונים – סופרים, עיתונאים וכמובן גם יוצרי סרטים, ואין זה פלא: במבצע יונתן היו כל הרכיבים של סרט פעולה משובח – מחבלים חוטפים מטוס לארץ רחוקה, שליט עריץ מסייע להם וכוח קומנדו נועז משחרר את החטופים כאשר מפקדו נופל בקרב החילוץ. מיד לאחר ששקע האבק של מבצע יונתן החלו מפיקים שונים, בארץ ובחו"ל, בוחנים אפשרות של יצירת סרט על המבצע.

הסרטים הופקו במהירות רבה. פחות מחצי שנה לאחר המבצע, במחצית דצמבר 1976 הוקרן סרט הטלוויזיה Victory at Entebbe  ובו כיכבו כוכבים הוליוודיים יידועי שם ובהם: קירק דאגלס, ריצ'רד דרייפוס, ברט לנקסטר, אנתוני הופקינס, אליזבט טיילור ואחרים. 
כרזת הסרט (IMDB)

היצירות השונות שנעשו על מבצע יונתן הציגו את הפעולה בצורות מגוונות, אולם לכולן היה האיש הרע האולטימטיבי –  שליט אוגנדה, אידי אמין דאדא. אין פלא אפוא שהסרט הראשון שנוצר, ומן הסתם גם אלו שבאו אחריו, עוררו  את זעמו של אמין. בדצמבר 1976, שלח אידי אמין מברק לראש הממשלה יצחק רבין ובו מחה על הצגתו והצגת אוגנדה כשותפה לחטיפה. שליט אוגנדה חזר על טענתו שהוא פעל להצלת בני הערובה ואילו ישראל ניצלה את "הכנסת האורחים שלו" ושלחה חיילים "בכוונה תחילה להשמיד את חייהם של אנשים תמימים" – על אף שהחודשים שעברו  הוכיחו כי אמין וצבאו היו שותפים לחטיפה. המכתב נוסח בשפה לא דיפלומטית וכלל איומים מרומזים על ישראל: "אלו העולזים היום יסבלו בעתיד וכמה מהם יבואו ויכרעו ברך בפני לרחמים ויכתבו סיפור שונה לחלוטין על גורלם" נכתב במברק שכנראה שהוכתב על ידי אמין בעצמו.

תרגום המכתב לעברית (תרגום שלי):
הוד מעלתו ראש הממשלה רבין
תל אביב
ישראל
18 בדצמבר 1976

קיבלתי מידע בנוגע לסרט על הפשיטה הישראלית לאנטבה, המוצג כעת [בבתי הקולנוע] שקיבל תמיכה מלאה מממשלתך להפצה ברחבי העולם. אני מאמין שכל מנהיג וכל ממשלה בעולם לא היו תומכים במידע כלשהו המבוסס על תעמולה כוזבת.
העובדות בנוגע לפשיטה הישראלית הוסברו בצורה בהירה על ידי ממשלתי ב[פני] [ה]אומות המאוחדות. על כן, יהיה זה מוטעה מצד יחיד או רבים להטעות את העולם במידע כוזב על מנת להרוויח כסף ממנו. כנשיא הרפובליקה של אוגנדה והמפקד העליון של הכוחות המזוינים האוגנדים, התרתי ל[מטוס] האיירבוס הצרפתי לנחות בשדה התעופה של אנטבה מטעמים הומניטריים בלבד. אני מאמין גדול במגילת האו"ם ובעקרונותיה, אני מאמין גדול בארגון לאחדות אפריקה, התנועה הלא מזדהה ומאמין בעניין הערבי הצודק ובמאבק הפלשתיני במזרח התיכון.
על ממשלתך לדעת כי אוגנדה איננה חלשה ואנו איננו פחדנים אך, בשל אמונתנו החזקה בצורך להציל חיי חפים מפשע וקידום הבנה בינלאומית, לא פעלנו בשדה התעופה באנטבה. כל מי שיבקר בשדה התעופה הישן באנטבה יראה בבירור כי החיילים הישראלים הגיעו בכוונה תחילה להשמיד את חייהם של אנשים תמימים, כולל [חייהם של] החטופים ואכן רבים איבדו את חייהם משום שחורי הכדורים על הקירות במקום בו החטופים הוחזקו היו [בגובה] פחות ממטר מהרצפה. אני אישית וכל האוגנדים עשינו ככל יכולתנו להציל את חייהם של החטופים אך הכנסת האורחים הזו נוצלה ומנוצלת לרעה על ידי ממשלת ישראל ועל ידי אלו המציגים את הסרט המבוסס על מידע שקרי לגמרי ותעמולה.
חברי מועצת ההגנה, הצבא [האוגנדי] כולו, הממשלה וכל העם האוגנדי כולו מתייחסים ברצינות רבה לסרט כוזב זה. על ישראל הציונית לדעת כי אוגנדה לא תופתע שוב. מועצת ההגנה שהתכנסה בחודש זה קיבלה החלטה רצינית מאוד ותישאר ערנית עד שדמם של האוגנדים החפים מפשע ישולם.
אוגנדה תלחם שכם אל שכם עם כל הפלשתינאים והמדוכאים ברחבי העולם עד שישיגו את חירותם ועצמאותם. אלו העולזים היום יסבלו בעתיד וכמה מהם יבואו ויכרעו ברך בפני לרחמים ויכתבו סיפור שונה לחלוטין על גורלם. אוגנדה תישאר נחושה ותקיים את עקרונות האמת, השוויון, החירות וכבוד האדם.

אלח'אג'י פילדמרשל ד"ר אידי אמין דאדא, וי.סי.(צלב ויקטוריה), די.אס.או (אות השירות המצוין), אם.סי (הצלב הצבאי), נשיא אוגנדה לכל ימי חייו.

העתקים:
הוד מעלתו הנשיא יוסיפ ברוז מיוגוסלביה, בלגרד
הוד מעלתו פידל קסטרו, הוואנה, קובה
הוד מעלתו הנשיא סיאד ברה מסומליה, מוגדישו
המזכיר הכללי של האו"ם, ניו יורק
המזכיר הכללי של הליגה הערבית, קהיר
המזכיר הכללי של ארגון אחדות אפריקה, אדיס אבבה
הנציג הקבוע של אוגנדה האומות המאוחדות, ניו יורק (להעברה למדינות שתמכו בענינה של אוגנדה באו"ם)
מנהיג אש"ף
מנהיג החזית העממית לשחרור פלשתין
הוד מעלתו הנשיא הווארי בומדיין מאלג'יריה, אלג'יר
הוד מעלתו הנשיא חאפז אל אסד מסוריה, דמשק

אידי אמין (וויקיפדיה)

בהמשך הופקו עוד שני סרטים על מבצע יונתן: סרט טלוויזיה אמריקני נוסף: Raid on Entebbe בינואר 1977, ובהמשך אותה השנה סרט עלילתי ישראל באורך מלא – "מבצע יונתן". בסרט הישראלי כיכבו מהבולטים שבשחקני ישראל ובהם: יהורם גאון, אסי דיין, אריק לביא, שושיק שני, עודד תאומי, שמואל רודנסקי ועוד.

מעניין מה חשב אמין על הסרט הישראלי...

יום שני, 4 ביולי 2016

מבצע אנטבה חלק שלישי: "ברגעים אלו פועלים כוחותינו במבצע חילוץ בני הערובה באוגנדה", 4 ביולי 1976

שישה ימים לאחר החטיפה יצא צה"ל ל"מבצע כדור הרעם" בפיקודו של תת אלוף דן שומרון. כחצי שעה לאחר חצות הליל שבין 3 ל-4 ביולי נחתו בנמל התעופה באנטבה בחושך מוחלט  ארבעה מטוסי הרקולס של חיל האוויר הישראלי. חיילי צה"ל שהגיחו מהם פשטו על הטרמינל בשדה התעופה באנטבה במטרה לשחרר את בני הערובה ואת צוות המטוס החטוף.



בעוד המבצע הצבאי נמשך, החלו במשרד החוץ להיערך ליום שאחרי ולמהלכים המדיניים שצפויים לאחר סיומו. ב-00:02 שוחח שר החוץ יגאל אלון עם שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ וביקש ממנו להעביר ל"זבולון"  (מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר) שכוח המשימה שלנו בלבד, חילץ כנראה את בני הערובה. עוד מסר שהקרב נמצא בעיצומו ולכן אין למסור כל הודעה לעיתונות. 


ב-00:30  שלח שר החוץ יגאל אלון מברק אל שר החוץ הצרפתי ודיווח לו ש"ברגע זה פועלים כוחותינו במבצע לחילוץ בני הערובה באוגנדה". הוא הדגיש שבמבצע מעורבים כוחות ישראלים בלבד, וכי הוא נערך מכיוון שלישראל לא נותרה כל ברירה אחרת. מברקים דומים נשלחו אל שרי החוץ  של גרמניה ושוויץ.




למרות המאמצים הרבים שנעשו כדי לשמור על חשאיות הפעולה החלו להתפשט ידיעות מעורפלות על הפעולה הישראלית באנטבה. בדיווחים שנרשמו בחדר המצב במשרד החוץ נמסר כי ב-01:45 התקשר שגריר צרפת בישראל אל זאב ש"ק והודיע שלפי ידיעה מקמפלה נחת מטוס צבאי בשדה התעופה באנטבה ומתנהלים שם קרבות. חמש דקות לאחר מכן קיבל השגריר מברק נוסף שבשעה 00:15 שעון אוגנדה נחתו שלושה מטוסים נוספים, נשמעו התפוצצויות, וכבו כל האורות בשדה התעופה. ש"ק ענה לו שאין לו כל ידיעות וינסה לבדוק. ב-02:05 התקבלה ידיעה מקמפלה ששדה התעופה באנטבה הותקף אחרי 23:00 שעון ישראל על ידי כוח מזויין בלתי מזוהה שנחת בשלושה מטוסים: "נראה כי שלושת המטוסים המריאו מהר מאוד. משקיפים סבורים כי ייתכן שמדובר במבצע של קומנדו ישראלי. הנסיגה המהירה של הכוח התוקף הצביעה כי הפעולה הוכתרה בהצלחה". ב-02:25 נמסר במשרד החוץ דווח על ידיעה שהפיצה סוכנות הידיעות רויטר לפיה "מטוסים בלתי מזוהים ביצעו פעולת התערבות בנמה"ת באנטבי". כתב הסוכנות העריך שאלו כנראה כוחות קומנדו ישראלים.

דיווחים שהגיעו אל חדר המצב במשרד החוץ, 4 ביולי 1976

הפעולה באנטבה הסתימה בהצלחה רבה. חיילי צה"ל הרגו את שבעת החוטפים וכ-45 חיילים אוגנדים .  בבוקר ה-4 ביולי נחתו בארץ חיילי צה"ל, בני הערובה וצוות המטוס ששוחררו. רגשות השמחה והגאווה שהתפשטו בקרב אזרחי ישראל ויהודי העולם היו עצומים, ועמדו בניגוד גמור לרגשות הדאגה העמוקה שחשו עד אותו רגע לבני הערובה. אולם על השמחה העיבה הידיעה שמפקד סיירת מטכ"ל סגן אלוף יונתן נתניהו ושלושה מבני הערובה נהרגו בפעולה. כמו כן התברר שאחת מבני הערובה, דורה בלוך, חשה ברע במהלך השבי ואושפזה  בבית חולים מקומי. היא לא חולצה אפוא והתעורר חשש כבד לגורלה. בשעות הצהריים נשלחו מברקים אל נציגויות ישראל בלונדון, ג'נבה וניו יורק שהונחו לפעול לחילוצה בכל הדחיפות "כי ברור שהיא בסכנת חיים אם תישאר באוגנדה".






יום ראשון, 3 ביולי 2016

המלצתו של ראש הממשלה מנחם בגין לוועדה הנורבגית לפרס נובל להעניק לאלי ויזל פרס נובל לשלום

אלי ויזל, 30 בספטמבר 2001. צלם עמוס בן גרשום, לע"מ

בעקבות פטירתו אתמול של אלי ויזל, ניצול השואה, הסופר, העיתונאי וחתן פרס נובל לשלום, אנו מפרסמים מכתב ששלח בגין לוועדת הפרס באוסלו ב-22 בפברואר 1981, בו המליץ להעניק את הפרס לוויזל. למכתבו של בגין היה משקל מיוחד בשל היותו חתן הפרס בעצמו (ב-1978 בזכות השלום עם מצרים). 

מכתבו של בגין באנגלית:
תרגום מכתבו של בגין לעברית:
חמש שנים לאחר מכן, בדצמבר 1986, קיבל אלי ויזל פרס נובל לשלום. לאחר מכן הגיע לירושלים וכאן, במעונו של ראש הממשלה יצחק שמיר, נערכה לו קבלת פנים.
יצחק שמיר ואלי ויזל, 17 בדצמבר 1986. צלם יעקב סער, לע"מ

40 לפרשת אנטבה – חלק ב': השעות האחרונות שלפני מבצע החילוץ


 

רה"מ יצחק רבין לוחץ יד לאחד מן הילדים החטופים שניצלו באנטבה בעת מפגש במלון פאל בתל-אביב, 9/8/1976
צלם: משה מילנר, אוסף לע"מ 


בשבת בבוקר, ה- 3 ביולי, יום לפני מועד פקיעת האולטימטום,  המשיך להתנהל במלוא המרץ משא ומתן שלפחות על פני השטח, נמשך עד סמוך למבצע שחרור החטופים שנשארו באנטבה. בד בבד נמשכו ההכנות למבצע הצבאי. בשגרירות ישראל בפאריס שניהלה את המשא ומתן הסיקו מן הידיעות שהצטברו עד כה שחטיפת המטוס הוכנה תוך ידיעה מלאה של לוב ואוגנדה. צבא אוגנדה  משתתף באופן פעיל בשמירה על החטופים. עמדותיו של אמין מתואמות עם עמדות המחבלים. וטענתו שהוא פועל רק כמגן הומניטרי היא אחיזת עיניים.



ב-11:00 הציג הרמטכ"ל למספר שרים את תכנית הפעולה הצבאית ואת הסיכונים הכרוכים בה, אך העריך שהסיכויים להצלחה גבוהים.  ב-14:00 הוא הציג לממשלה את תכנית המבצע. על פי התכנית  ימריאו מטוסי חיל האוויר משארם א-שייח לאוגנדה ב-15:30 וינחתו שם ב- 23:00. הממשלה נדרשה להחליט אם לאשר את המבצע. שר הביטחון שמעון פרס סיכם את הדילמה העומדת בפני הממשלה כעמידה בפני שתי אפשרויות קשות מאוד. האחת היא אחריות לביטחון המדינה כולה. השנייה – אחריות לביטחון כל תושב בתוכה. המשא ומתן נמשך כל העת מתוך תקווה שלא יהיה צורך בסיכון החטופים וחיילי צה"ל במבצע צבאי מורכב. בתום הישיבה אושר המבצע פה אחד על פי תכנית הפעולה שהוצגה על ידי שר הביטחון והרמטכ"ל:
ב-16:15 שוחח ראש הממשלה עם רחבעם זאבי (גנדי) בשגרירות בפאריס ונתן לו הנחיות בדבר המשך השיחות עם הצרפתים. לשכת ראש הממשלה הוציאה מסמך לתדרוך פומבי לפיו קיבלה ממשלת ישראל החלטה בישיבה לעשות הכול לשחרור מוקדם של החטופים בעזרתה של צרפת. באותה שעה כתב גזית מפאריס למנכ"ל משרד החוץ ולמזכיר הצבאי לראש הממשלה שהתקבל מידע שהמטוס נגרר לקרבת הבניין בו מוחזקים בני הערובה ואחת הדלתות נשארה פתוחה. מה המשמעות של מידע זה? האם יועברו בני הערובה למקום אחר? גזית מקבל הוראה להודיע מיידית למשרד החוץ על כל תמורה במשא ומתן. ב-21:30 הגדיר אמין את מצב המשא ומתן כאי התקדמות ודחה את עמדת ישראל לפיה יקבעו סידורי השחרור קודם.

ב-23:00, כאשר המטוסים כבר היו באוויר, התקבל מברק משגריר צרפת בקמפלה שלאור חוסר ההתקדמות במשא ומתן הוא מעריך שאין סיכוי רב לדחיית מועד האולטימטום. מזכ"ל משרד החוץ האוגנדי התקשר לשגריר הצרפתי להודיעו שאמין נענה בשלילה, כאשר ביקש מהחוטפים הארכת האולטימטום.

ב-23:30 שיגר גזית מברק נוסף אל ראש הממשלה ושר החוץ ובו הוא חוזר על כך שאמין שותף במלוא מובן המילה, שסומליה מעורבת אף היא ועל כן פועלים המחבלים בתנאים אידיאליים. אי אפשר להניח שמלחמה פסיכולוגית עמהם ודחיות תשבורנה את רוחם ותקדמנה את יעדינו. כמו כן סביר שלאמין חשוב שהחילופין יערכו על אדמת אוגנדה ואם לא כך יקרה הוא עלול למנוע בכוח את המראת המטוס עם בני הערובה לאחר הסכם. גזית ממליץ לפעול להארכת מועד האולטימטום ולהסביר שישראל אינה אחראית לתביעות המכוונות למדינות אחרות.
זמן קצר לאחר מכן, סמוך לחצות הליל, נחתו מטוסי חיל האוויר בשדה התעופה באנטבה.
דגם של שדה התעופה ומגדל הפיקוח באנטבה
מוצג בבית הצנחן ברמת-גן, אוסף לע"מ
 

יום שישי, 1 ביולי 2016

ליאו לסמן בקרב על הסום, יולי 1916 - לרגל 100 שנה לתחילת המתקפה על נהר הסום במלחמת העולם הראשונה

השנה העולם מציין מאה שנה לשנים מן הקרבות הגדולים במלחמת העולם הראשונה: קרב ורדן (פברואר – דצמבר 1916) והקרב על נהר הסום (יולי – נובמבר 1916). שני הקרבות היו עקובים מדם יותר מכל קרב שקדם להם במלחמה וקרב הסום נחשב כאחד הקרבות העקובים ביותר מדם בהיסטוריה האנושית. לקרבות הללו יש חשיבות מעבר רק להיסטוריה צבאית – הם השפיעו על המדינות הלוחמות: צרפת, בריטניה וגרמניה באופן נרחב יותר. האובדן העצום בחיי אדם, הסבל המתמשך ערערו את יסודות המדינות הללו ולמרות שהמלחמה המשיכה שנתיים נוספות (עקובות מדם גם הן) הצדדים הלוחמים השתנו לחלוטין לאחר הקרבות הללו.
בקרב ורדן שאפו הגרמנים להקיז את דמם של הצרפתים בקרב על נקודה בה הצרפתים יחושו מחויבות רגשית להילחם ולא לסגת. ורדן הייתה נקודה שכזו. עיר מבצר עוד מהתקופה הרומאית, ורדן הייתה העמדה הצרפתית האחרונה שנכנעה לגרמנים במלחמת 1870-71, ושימשה מקור לגאווה לצרפתים במלחמה בה הובסו. מפקד הצבא הגרמני, אריך פון פלקנהיין (עליו כתבנו בעבר), העריך כי הצרפתים ילחמו ולא יוותרו על ורדן וזו ההזדמנות "להקיז את טיפת דמם האחרונה". הוא תכנן סידרה של מתקפות מוגבלות לתפיסה של יעדים חשובים במעגל ההגנה ההיקפית של ורדן ולגרום לצרפתים לרכז כוחות ולהילחם עליהם. בקרב שיתפתח תכנן פלקנהיין לרכז ארטילריה מסיבית ולהרוג בצרפתים עד שיותשו ויצטרכו לסגת ואף להפסיק להילחם.
המתקפה שהחלה ב 21 בפברואר 1916 בתחילה התנהלה לפי הקווים שתכננו הגרמנים. הצרפתים אכן החליטו להילחם ולא לוותר על ורדן. הצבא הצרפתי הניע כוחות גדולים לורדן  - במטרה לגרום לשחיקה גדולה מידי אצל יחידות מסוימות, היחידות הצרפתיות הוחלפו כל שבועיים בערך ולמעשה רוב הצבא הצרפתי נלחם בורדן בתקופה מסוימת, אולם גם הצבא הגרמני גילה שהוא נשחק באותה המידה והצרפתים הראו לגרמנים כי גם הם יכולים לרכז ארטילריה ולהשמיד יחידות גרמניות שלמות. בתום הקרב, בו כבשו הצרפתים בחזרה את כל השטח שנכבש מהם מידי הגרמנים, היו האבדות של שני הצדדים בין 714 ל 972 אלף חיילים – הרוגים, פצועים ונעדרים.
מתקפת הסום תוכננה בדצמבר 1915 כקרב הגדול של השנה נגד גרמניה. המתקפה הגרמנית בורדן הפכה את הצורך בקרב לחשוב עוד יותר – כדי להקל על הלחץ על הצרפתים וכן כדי לסייע למתקפה רוסית גדולה במזרח ("מתקפת ברוסילוב" יוני – ספטמבר 1916).  בעוד שבתחילה היה הצבא הצרפתי אמור למלא תפקיד עיקרי במתקפה, הקרב בורדן הפך אותו לכוח מסייע והצבא הבריטי לכוח העיקרי במתקפה. בניגוד לתחילת המלחמה, בה היה הצבא הבריטי כוח קטן של חיילים מקצועיים, עתה היה הצבא הבריטי צבא גדול של מתנדבים לשעת המלחמה. קריאתו של שר המלחמה הבריטי, הפילדמרשל הורשיו קיצ'נר ל "100 אלף מתנדבים" (כרזת התעמולה המפורסמת ביותר בהיסטוריה) הביאה להתנדבותם של כ 2 מיליון (!) בריטים לשירות צבאי. צבא זה כונה "צבאו של קיצ'נר" ולמרות ההתלהבות והפטריוטיות העצומה של חייליו, הוא לא היה מקצועי או מאומן היטב (רוב החיילים שיכלו לאמן אותם היטב, החיילים המקצועיים מתחילת המלחמה, היו מתים, פצועים או שבויים).
כרזת הגיוס המפורסמת ביותר - פילדמרשל קיצ'נר "בריטניה רוצה אותך - התגייס לצבא מדינתך"/וויקיקומונס

ב 07:30 בבוקר, ה 1 ביולי 1916, לאחר הפגזה שארכה שבוע שלם, החיילים הבריטים "טיפסו למעלה" (Went over the top – לפי העגה החיילית הבריטית) והחלו להתארגן לקראת הסתערות על הקווים הגרמנים. המפקדים הבריטים תידרכו את חייליהם כי ההפגזה הכבדה הרסה את עמדות הגרמנים וקרעה את חגורות גדר התיל שלפניהן. המידע הזה היה לא נכון, וסיורים ופשיטות בריטיות לשבוע לפני פתיחת המתקפה כבר העבירו את המידע הזה לפיקוד העליון אך המידע לא נתקבל ולא נעשתה הערכה על עוצמת הצבא הגרמני. רוב החיילים הגרמנים לא נפגעו, מאחר והגרמנים השכילו לחפור מקלטים עמוקים וממוגנים היטב. גם הפעלה של סדרה של מוקשים גדולים שהונחו בחזית הקו הגרמני ופוצצו עם תחילת המתקפה לא שינו את מה שעמד להתרחש.
עם תחילת התנועה לכיוון הקווים הגרמנים, רצו החיילים הגרמנים לעמדותיהם ופתחו באש מסיבית על החיילים הבריטים המסתערים עליהם. ריכוזם של החיילים הבריטים בקבוצות גדולות הקל על הטבח – 57 אלף נפגעים מתוכם 20 אלף הרוגים (לשם השוואה ישראל איבדה מאז 1851, התאריך בו מתחילים לספור ההרוגים לעצמאות ישראל, כ 23 אלף חיילים ואזרחים): מספר האבדות הגדול ביותר בהיסטוריה של הצבא הבריטי (לצרפתים היה יום "שחור" כזה בתחילת המלחמה – 22 באוגוסט 1914 בו נהרגו 27 אלף חיילים ביום אחד). רוב היעדים שהוצבו לכוחות לא הושגו. האסון לבריטים היה גדול עוד יותר ממה שנראה במספרים ובנתונים יבשים: היחידות הבריטיות גויסו מאזורים ספציפיים וחיילים התנדבו לשירות יחד עם חבריהם ושכניהם ("גדודי חברים – Chum battalions"). בבוקר יום קרב אחד, הפכו אלפי נשים בבריטניה לאימהות שכולות, אחיות אבלות, נשים אלמנות, ארוסות ללא חתן וילדים יתומים. האבדות חצו כל הבדל חברתי ומעמד.
הקרב לא הסתיים לאחר היום הראשון – אף צד לא יכול היה להתיר זאת. הבריטים חידשו את התקפותיהם והגרמנים תקפו חזרה. מפקד הארמיה הגרמנית ה 2, אוטו פון בילוב (von Below) הודיע לחייליו כי "כל העמדות שנלקחו יכבשו מחדש. עלינו להחזיק בעמדותינו בכל מחיר. האויב יצטרך להבקיע את דרכו דרך הררי גוויות". כך המשיך הקרב באינטנסיביות לאורך כל הקיץ. רעם התותחים היה חזק כל כך עד שנשמע בלונדון הרחוקה. ההתקפות הבריטיות נמשכו לתוך הסתיו, כאשר בספטמבר הבריטים הפעילו חידוש צבאי – טנקים. אלו הועילו אך במעט, מאחר ולא הכינו עבורם תורת לחימה מסודרת והם התקלקלו במהירות. הקרב הסתיים באמצע נובמבר, עם תחילת החורף הקשה ביותר באירופה זה יותר מ 60 שנה.
הכוחות הבריטים והצרפתים כבשו שטח בעומק של 10 קילומטר בתוך הקווים הגרמנים. המחיר היה עצום – 600-700 אלף אבדות (מהם 150 אלף הרוגים) לבריטים ולצרפתים. הגרמנים איבדו כ 450 אלף חיילים (164 אלף הרוגים).

לפי יומנו, ליאו לסמן שירת בקרב הסום אך לא בורדן. יחידתו הוצבה ליד העיירה בפאום (Bapaum), עיירה בצפון צרפת, ממש מחוץ ליעדי ההתקפה הבריטים. יחידתו של לסמן, רג'ימנט תותחי השדה (להסבר על ההבדל בינם לבין שאר הארטילריה הגרמנית ראו בפוסטים הקודמים) מספר 103 בוודאי השתתפה בלחימה בסיוע לכוחות הצבא הגרמני לעצור את המתקפות הבריטיות. באלבום לא מופיעים צילומים של שדה הקרב ממש אך לסמן צילם תמונות רבות של העיר בפאום, שנפגעה קשות במהלך המלחמה (הנה תמונות נוספות של הנזקים בבפאום, מהארכיון הגרמני הפדרלי, ה Bundsarchiv). הגרמנים פינו את בפאום במרס 1917, כאשר נסוגו ל"קו הינדנבורג" - קו הגנה מבוצר שנועד להגן על חייליהם ממתקפה בנוסח הסום וכבשו שוב את העיר שנה אחר כך במתקפת האביב הגדולה שלהם ב 1918. העיר שבה לידי בעלות הברית בספטמבר 1918.

מלון "דה פלר" לאחר הפגזה, בפאום יולי 1916


בית העירייה לאחר ההפגזה, בפאום יולי 1916
רחוב בית החולים, בפאום יולי 1916
בלון תצפית גרמני ליד בפאום, יולי 1916


קונצרט רחוב ליד וו (כנראה באזור הלחימה של נהר הסום), אוגוסט 1916
תגבורת חיל רגלים במשאיות לכיוון החזית, וו אוגוסט 1916

שרידי הכפר החרב סרה, בקצה הצפוני של אזור קרב הסום. הכפר עבר מיד ליד כמה פעמים ונחרב לחלוטין

יום חמישי, 30 ביוני 2016

פרסום מיוחד! 40 לפרשת אנטבה - פתק מפרס לרבין, שיחות ברוך בר-לב עם אידי אמין, 30.6.1976 - 1.7.1976

"פרשת אנטבה" קבלה עם השנים ממד כמעט מיתולוגי בהיסטוריה הישראלית. כמו כל סיפור דרמה טוב, גם סיפור אנטבה ייצר לא מעט "גיבורים ראשיים" שמככבים עד היום בספרים שנכתבו ובסרטים שנוצרו על הפרשה, ובהם: יצחק רבין, שמעון פרס, יוני נתניהו, דן שומרון ועוד. אחרים שמשו וזכורים כ"גיבורי משנה". אחד מאלו הוא ברוך (בורקה) בר-לב, ששימש בעבר כנספח צה"ל באוגנדה וקשר קשרים אמיצים עם אידי אמין, שאחר כך תפס את השלטון באוגנדה. לימים פרש מצה"ל אולם חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה על ידי חברי הארגון הפלסטיני החזית העממית לשחרור פלסטין, החזירה אותו למוקד העשייה. שיחותיו עם אידי אמין במהלך המשבר הפכו למרכיב מרתק במיוחד בסאגה של אנטבה. במלאת 40 שנה לאירועי אנטבה, חושף ומפרסם ארכיון המדינה לראשונה את תמלילי השיחות בין בורקה לאידי אמין. 

ב-30 ביוני 1976 נראה היה שפרשת אנטבה הולכת ומסתבכת. 47 מנוסעי מטוס אייר פראנס החטוף שוחררו, איש מהם לא ישראלי, ונמסר שצפויים שחרורים נוספים שכנראה ישאירו רק את בני הערובה הישראלים על רצפת בית הנתיבות באנטבה. באותה העת העריכו מקבלי ההחלטות בישראל ששליט אוגנדה אידי אמין משתף פעולה באורח מלא עם החוטפים, והוחלט לנסות וליצור עמו קשר באמצעות ישראלים שהכירו אותו באופן אישי, ובין היתר לבקש מברוך בר-לב להתקשר אליו כאדם פרטי ולא כנציג ישראל, ולדבר אליו כידידו שמבקש ממנו לפעול באופן הומני כלפי בני הערובה.  
באותו היום החלו גם לדון  ברצינות על ביצוע פעולה צבאית לשחרור החטופים. במהלך התייעצות של צוות שרים כתב שר הביטחון פרס פתק לראש הממשלה  רבין ובו הציע לו להתכנס כדי לבחון אפשרות של פעולה צבאית וגם פנייה לאמין, אם כי "בתנאים אלה ובשעה זו העניין לא נראה לי" . 







ב-21:00 דיווח שר הביטחון על שיחתו הראשונה של בורקה עם אמין (הראשונה מחמש שיחות שניהלו ביומיים הקרובים). לפי דיווחו של פרס, בר-לב ביקש מאמין להתערב בשם הידידות ביניהם, והשיב בחיוב לשאלתו של אמין אם הוא פועל על דעת עצמו ולא כנציג ממשלת ישראל. אמין אמר בשיחה שאם ישוחררו המחבלים כפי שדורשים החוטפים, הוא ידאג לכך שהחטופים שנותרו באנטבה יצאו לחופשי בריאים ושלמים.
הגנרל אידי אמין שליט אוגנדה. ויקיפדיה

בשיחה השנייה ביניהם בשעות הלילה ביקש בר-לב מאמין שידאג לכך שלא יאונה כל רע לבני הערובה. באותם הימים נתפס אידי אמין בעולם כדמות נלעגת ומקור לזלזול ולבדיחות. בר-לב ביקש אפוא לשכנע את שליט אוגנדה כידידו וכמי שרוצה בטובתו, שזו הזדמנות פז שניתנה לו על ידי אלוהים לשחרר את החטופים: "להיכנס לחדשות כאיש גדול כאיש קדוש... ולהראות לעולם שזה לא נכון מה שאחרים דברו עליך וכתבו עליך".  אמין השיב שאין לו אפשרות משום החוטפים הקיפו את החטופים בחומרי נפץ "וגם אמרו שאם מטוס כלשהו יבוא מעל אוגנדה הם באופן אוטומטי יפוצצו הכול מידית". הוא ביקש מבורקה לשכנע את ממשלת ישראל לשחרר מחבלים כדרישת החוטפים [שיחת בר-לב – אמין, 30.6.1976]

למחרת ב-1 ביולי עמד לפקוע האולטימטום שהציבו המחבלים והם איימו להתחיל להוציא להורג מבני הערובה. החרדה לשלומם גברה ומשפחותיהם הפעילו לחץ רב על הממשלה להיענות לדרישות המחבליםבישיבת הממשלה ב-8:30 אמר רבין שהגיע זמן ההכרעה בין שני כיוונים – המשך הקו התקיף או כניסה למשא ומתן. פה אחד התקבלה החלטה להסמיך את הצוות לפתוח במשא ומתן להצלת בני הערובה תוך נכונות לשחרר עצורים. הודעה על כך נמסרה לממשלת צרפת, אותה החזיקה ישראל כאחראית לביטחון ושלום הנוסעים. כמו כן הוחלט שבורקה יתקשר לאמין ויגיד לו שהעביר את המסר שלו לממשלה וכי הוא מוכן לצאת לאוגנדה. אלא שהשרים חששו שבר-לב יהפוך לבן ערובה בידי אמין, ולכן הוחלט כשיגיע  לקניה יתקשר ויבקש הנחיות  לפני שימשיך לאוגנדה.  ב-10:23 התקשר בר-לב אל אמין ואמר לו: "היות והזמנת אותי הם מצדדים בכך שאסע אליך ולשם כך ציידה אותי [הממשלה] ברעיונות שאני רוצה להביא אליך. אבקש ממך למנוע כל פעולה עד שאגיע אליך ואני יוצא במטוס מיד". אמין שב על טיעוניו שאין בידו לעשות דבר והוסיף ש"אילולא עשיתי ככל יכולתי, כל בני הערובה, כולל אנשי הצוות, לא היו נשארים בחיים עד עתה". [שיחת בר-לב אמין, 1.7.10:23]

בישיבה נוספת ביקש רבין לוודא שבורקה יעדכן את אמין בהודעה ששיגרה ישראל לצרפת, כדי שלא יתחילו הוצאות להורג באנטבה בגלל בעיות תקשורת. כמה דקות לאחר מכן התקשר בר-לב ללשכתו של אמין. שליט אוגנדה לא נמצא בלשכתו ואחד מעוזריו התבקש להעביר לו את ההודעה על מהלכי הממשלה. העוזר סרב בכל תוקף למסור את שמו ורק הבטיח להעביר את הודעה לאמין והציע להתקשר שוב ב-16:00 [שיחת בר-לב – לשכת אידי אמין, 1.7.13:07]

ב-13:00 הודיעו החוטפים ברדיו קמפלה כי החליטו לשחרר את כל בני הערובה פרט לישראלים, לבעלי לאומיות כפולה ולצוות המטוס. כן הודיעו על הארכת מועד האולטימטום ליום ראשון, 4 ביולי בשעה 13:00.  
בשיחה נוספת באותו היום בין בר-לב לאמין, שמועדה אינו מצוין ברישום השיחה, מסר שליט אוגנדה פרטים על הודעת החזית העממית וגם לקח קרדיט לעצמו על הסכמת החוטפים לדחות את האולטימטום ל-4 ביולי. בורקה חזר על הודעת ישראל לממשלת צרפת והעתיר שבחים על אמין "על הצלחותיו עד עכשיו". השניים סיכמו לשוב ולדבר  [שיחת בר-לב – אמין, 1.7.1976].

אולם זו הייתה  השיחה האחרונה בין הקצין ישראלי לשליט אוגנדה. ראש הממשלה טען שהצרפתים יצאו לגמרי מהמשחק. לכל היותר הם מוכנים לתווך. משום כך הוא מציע לשקול את האפשרות לשנות את קו השיח עם אמין, להטיל עליו את האחריות לשלום הישראלים, ולהגיד לו שידוע לנו שהוא סיפק נשק לחוטפים. פנייה לאמין כאל אביר השלום לא תועיל, אמר ראש הממשלה. נציגי ישראל באפריקה החלו לגייס את מנהיגי אפריקה, באופן ישיר, ובאמצעות ממשלות צרפת ובריטניה, ללחוץ על אידי אמין. נעשה ניסיון לפנות לאמין באמצעות האפיפיור ובאמצעותם של גורמים רבי השפעה אחרים, כדי שיתחיל ללחוץ על המחבלים לשחרר את הנוסעים. 
הסוף ידוע – ב-4 ביולי פרצו כוחות של צה"ל לטרמינל באנטבה ושחררו את בני הערובה שהוטסו חזרה לישראל. לא ברור עד כמה השפיעו השיחות בין ברוך בר-לב לאידי אמין על התנהלות הפרשה. אולם בימיה הראשונים היו הניסיונות ללחוץ על אמין באופן אישי כלי פעולה שהממשלה ומקבלי ההחלטות השתמשו בו שוב ושוב. השיחות האלו היו הדרך היחידה של ישראל כדי לנסות ולהוציא את דרך הפעולה הזו אל הפועל.
משוחררי אנטבה מתקבלים בשדה התעופה בלוד, לע"מ