יום רביעי, 9 באפריל 2014

גולדה נגד גולדמן: אביב 1970– פרשת גולדמן ומכתב השמיניסטים– "הם לא בחורים מופקרים; הם לא אנשי מצפן"

'אנו ורבים אחרים מפקפקים כיצד נוכל להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד בזמן שממשלתנו מכוונת את מדיניותה כך שסיכויי השלום מוחמצים', כך כתבו לראש הממשלה גולדה מאיר ב-8 באפריל 1970 56 תלמידי תיכון מירושלים על סף גיוס לצבא, במחאה על מה שראו כהחמצת הסיכוי להידברות עם מצרים (למכתבם ראו:  תעודה 1).

'מכתב השמיניסטים', שהיה מאז לסמל של מחאה פוליטית ואף קמו לו מחקים במרוצת השנים, עורר סערה ציבורית בישראל וגרר תגובות רבות בעדו ובעיקר נגדו. זו הפעם הראשונה שתלמידי תיכון עמדו במוקד מחאה חברתית נגד מדיניות הממשלה, כשבמרכזה מה שנתפס תחילה כהבעת ספק לגבי אחת מן 'הפרות הקדושות' המשמעותיות ביותר בחברה הישראלית – השירות בצה"ל. העצומה של תלמידי התיכון נולדה על רקע החלטתה של ממשלת ישראל בסוף מרס לדחות את הצעתו של נחום גולדמן, נשיא הקונגרס הציוני העולמי ומתנגד חריף למדיניות ממשלת ישראל, להיפגש עם נשיא מצרים נאצר 'בהסכמת או בידיעת ממשלת ישראל'. גולדמן טען שקיבל פנייה מנאצר, באמצעות אנשי קשר צרפתים ויוגוסלבים, להיפגש עמו כדי לדון על שלום (החלטת הממשלה ראו: תעודה 17). פרשיות אלו הפכו את אביב 1970 לאבן דרך בתולדות המחאה הפוליטית בישראל.
ארכיון המדינה מציג שני פרסומים שסוקרים את שתי הפרשיות האלו, ובהם  28 תעודות מאוספיו. הפרסום הראשון דן במכתב השמיניסטים ובתגובות לו בציבור. מובאים גם מפגש של שר החינוך עם חותמי המכתב והתייחסותה של ראש הממשלה לתופעה בפורומים שונים. ראו חלק ב', 'פרשת גולדמן' 
מובאים דיוני ממשלה וועדת החוץ והביטחון של הכנסת בבקשתו של גולדמן ובספיחיה של הפרשה, התכתבות של קובעי המדיניות עם גולדמן, סקר דעת קהל והצעה נוספת של גולדמן להיפגש עם עראפאת.   
     

מכתב השמיניסטים מעורר סערה בציבור
'המכתב נשלח אל גולדה מאיר: ' לתת סיכוי לגולדמן'
ב-8 באפריל, בעוד הציבור בארץ גועש ורועש בהסכמה, ופחות מזה בהתנגדות, להחלטת הממשלה לדחות את הצעתו של נחום גולדמן לצאת לקהיר כדי לדבר עם הנשיא נאצר על שלום (ראו להן חלק ב), התפרסם בעיתון הארץ 'מכתב השמיניסטים' של תלמידי תיכון מירושלים (ראו לעיל). חותמי המכתב הביעו התנגדות לעמדת הממשלה וקראו 'לתת סיכוי לגולדמן'. במכתב קבעו התלמידים כי 'עד עתה האמנו שאנו הולכים להילחם ולשרת משך שלוש שנים כיוון ש"אין ברירה". לאחר פרשה זו הוכח כי גם כשיש ברירה, ולו הקטנה ביותר, מתעלמים ממנה'. יוזם המכתב היה שמואל שם-טוב, בנו של ויקטור שם טוב, חבר מפ"ם ושר הבריאות בממשלתה של גולדה מאיר (למכתבם ראו:  תעודה 1, ג- 7442/4).

התגובות בציבור למכתב השמיניסטים: כותבי המכתב מואשמים בתבוסתנות ובקריאה לסרבנות
'מכתב השמיניסטים' הכה גלים במדינה. בניגוד לכוונת מחבריו נתפס המכתב בעיני רבים בציבור כמבטא הלכי רוח של חולשה ותבוסתנות. אמירתם של השמיניסטים כי 'אנו ורבים אחרים מפקפקים כיצד נוכל להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד' הביאה רבים להאשים אותם כמי שמאיימים לסרב לשרת בצה"ל. אל לשכתה של גולדה זרמו מאות מכתבים ובהם רבים מקבוצות של תלמידים מבתי ספר מרחבי הארץ. רובם המכריע הביעו הסתייגות מתוכן דבריהם של 'השמיניסטים' מירושלים והביעו תמיכה במדיניות הממשלה. 'מחשבות מעין אלה, למרות שהנן נחלת מעטים, מעוררות בנו חרדה עמוקה', כתבו תלמידים מבית הספר בליך ברמת גן והוסיפו: 'מגמות של מבוכה ומצב רוח תבוסתני עוברות כגל עכור העלול להגיע להידרדרות ולסחוף עמו רבים' (תעודה 2, ג-8048/3). תלמידים מבית ספר תיכון חדש בראשון לציון כתבו: 'בלב שקט ושלם אנו סומכים על פעולותיה של ממשלת ישראל, שבוודאי לא החמיצה ולא תחמיץ כל סיכוי לשלום' (תעודה 3, ג-8048/3). התגובה לא הוגבלה למרכז הארץ ומכתבים זרמו גם מן הפריפריה – מקריית גת, מקריית שמונה ועוד (תעודה 4, ג-8048/4, תעודה 5, ג-8048/4 תעודה 6, ג-8048/4). רק מיעוט מכתבים הביע תמיכה בכותבי עצומת השמיניסטים כמו עצומה נוספת באותו הנוסח שחתמו עליה תלמידים מבתי ספר בגוש דן (תעודה 7, ג-8046/6).
מכתב שהגיע ללשכת ראש הממשלה (מתיק ג 6895/02)

חותמי המכתב שולחים לגולדה מכתב הבהרה, וחלקם נסוגים ומבקשים למחוק את חתימתם- 'אני מתחרטת פשוט מתחרטת'
המסע הציבורי הנרחב שהתנהל נגד חותמי מכתב השמיניסטים, התגובות החריפות ובעיקר האשמתם כתבוסתנים, כמי שזורעים דמורליזציה ומעודדים סרבנות שירות בצה"ל, ושיוכם לגופים שנתפסו בציבור כקיצוניים ואנטי ציונים כמו תנועת 'מצפן', זעזעה את התלמידים הצעירים, והם נדחקו לפינה שכלל לא ציפו למצוא את עצמם בה. ב-4 במאי שלחו שלושה מיוזמי המכתב מכתב הבהרה אל ראש הממשלה. הם הביעו זעזוע מן הדברים שנכתבו עליהם ודחו מכול וכול את שיוכם ל'מצפן': 'כולנו מתנגדים ל"מצפן", לרעיונותיו ולגישתו העוינת למדינת ישראל', כתבו. השלושה קבעו נחרצות שבכוונתם להתגייס לצה"ל ולשרת ביחידות קרביות. אין הם נסוגים מביקורתם על הממשלה אבל יש להפריד בין מחאה לגיטימית לבין השירות בצה"ל, כתבו. הם ביקשו מראש הממשלה שתפיץ את עמדתם זו בכל אמצעי התקשורת. בתגובה כתב להם מנהל לשכת ראש הממשלה שמחה דיניץ כי אין ראש הממשלה כתובת להפצת ידיעות בעיתונות כשם שלא הפיצה את מכתבם הראשון (המכתב ותשובת דיניץ, ראו: תעודה 8, ג-6895/2).


כמה מחותמי המכתב לא הסתפקו בכך ושלחו מכתבים אישיים אל גולדה ובהם הביעו חרטה על חתימתם על המכתב הראשון וביקשו למחוק אותה. חתמתי על המכתב מבלי לקרוא אותו 'ונדפקתי' כתב תלמיד (ראו: תעודה 9 [פרטים מזהים על הכותב נמחקו],ג-6895/2). תלמידה אחרת כתבה: 'אני מתחרטת, פשוט מתחרטת, ועוד פעם מתחרטת על המעשה הנמהר שעשיתי'. היא הוסיפה שעתה נראית לה החלטת הממשלה בעניין גולדמן נכונה, וביקשה מגולדה 'שתזמיני אותי ללשכתך כך שבמו ידי אוכל למחוק את שמי החתום ולא ייוותר מקום לספק כלשהו' (תעודה 10, [פרטים מזהים על הכותבת נמחקו], ג-6895/2).

'הם לא בחורים מופקרים, הם לא אנשי מצפן' - תגובת הממשלה והעומדת בראשה למכתב השמיניסטים.

ב-5 במאי נפגש שר החינוך עם קבוצה מחותמי מכתב השמיניסטים. בתחילת הפגישה ביקש יוזם המכתב, שמואל שם-טוב, להפריך את הדימוי שהקנו להם, ובלשונו: 'מפלצות הבאות להרוס את המדינה, להרוס את צה"ל, לגרום לדמורליזציה, לגרום לפירוד בעם'. הוא הבהיר שלא הייתה במכתב קריאה לסרבנות וכי 'אנו נשרת בצה"ל, אנו נשרת במלוא כוחנו ובמלוא רצוננו'. שם-טוב ואחרים אמרו שאמנם היו טעויות בניסוח המכתב, שהביאו לפרשנות שגויה של כוונותיהם, אולם מדובר במחאה לגיטימית שאין מאחוריה כל כוונות קיצוניות הם העלו את טענותיהם כי הממשלה אינה עושה די לקידום השלום, למשל כשהיא נוקטת מדיניות התנחלות שפוגעת בסיכויים להגיע להסכמה עם הערבים. בתשובה לדבריהם סקר אלון בהרחבה את מדיניות השלום של הממשלה וקבע: 'השלום הוא בראש סדרי העדיפויות שלה'. לגבי גולדמן הבהיר שמדינות חוץ אינה זירת פעולה של אנשים פרטיים. אדם כמו גולדמן,שדעותיו קיצוניות והוא נוקט יזמות ללא תיאום עם הממשלה, אינו  יכול לשמש נציגה של ישראל בניהול המדיניות. 'לכן תאמינו לי, לא החמצנו שום שלום', אמר אלון לבני הנוער  (תעודה 11, ג-8048/3).

ב-15 במאי נערכה ישיבה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת עם ראש הממשלה גולדה מאיר. בסיום דבריה התייחסה גולדה למכתב השמיניסטים, לפרשת גולדמן ולכל 'גילויים שיש בציבור'. היא הבהירה שהיא רואה את הגילויים האלו בחומרה רבה ואת החלוקה שעושים בציבור – 'הצעירים רוצים שלום, ההורים לא'. היא הביעה זעזוע ממכתב השמיניסטים משום 'שהם לא בחורים מופקרים, הם לא אנשי מצפן, אני לא יכולה שלא להתייחס לכך ברצינות'. "כל הפנטומים שנקבל אינם שווים בעיניי אם יהיה פילוג מבפנים', הוסיפה גולדה. היא התייחסה לתופעות שליליות נוספות, לטעמה, כגון עיתונאים שכותבים סַטירה ביקורתית על הממשלה והצגת 'מלכת האמבטיה', ורמזה שהלכי רוח אלה משתלטים על אמצעי התקשורת ומביאים לסתימת פיות של מי שחושב אחרת (קטע מישיבת הוועדה, תעודה 12, ג-16707/6).

במחצית יוני נפגשה גולדה עם קבוצת בני נוער כדי לשמוע את דבריהם ולהשמיע להם את דעותיה, כשברקע עומדים 'פרשת גולדמן'  ו'מכתב השמיניסטים'. בפגישה התגלו חילוקי דעות בין בני הנוער לגבי עניין גולדמן בין אלו שחזרו על טענות ה'שמיניסטים' לבין מי שחזרו על טענות מתנגדיהם. גולדה התווכחה עם כמה מהם שטענו שהממשלה מאבדת את אמונם וכי צעדים כגון סיפוח ירושלים והתנחלות בחברון אינם תואמים את ההצהרות על רצונה של ישראל בשלום. גולדה חזרה על הטענות המוכרות שלא צעדים אלו מונעים את השגת השלום, אלא אי-השלמת הערבים עם קיומה של ישראל ושאלה: 'מדוע במשך כל השנים אין שלום בינינו ובין שכנינו, לפני כל סיפוח כפי שאתה קורא לזה, ולפני כל בניית מספר יחידות שיכון באיזה מקום' (תעודה 13, פ-825/13).

גולדה נגד גולדמן חלק ב: פרשת גולדמן – 'אין הממשלה מסמיכה אותו [את גולדמן] למלא שליחות זו מטעמה'

נחום גולדמן – נון קונפורמיסט ועושה צרות קבוע בעיני מדינאי ישראל

במחצית הראשונה של 1970 החלו להישמע בחברה הישראלית קולות הולכים וגוברים שמתחו ביקורת על מדיניותה של הממשלה- ממשלת האחדות הלאומית בראשות גולדה מאיר, שעד לאותה העת נהנתה מתמיכה רחבה במהלכיה - בעניין המשא ומתן המדיני עם מדינות ערב. הניצנים של חוסר הנחת בציבור נולדו בעקבות הקיפאון המדיני שהשתרר לאחר כישלונן למעשה של כל היזמות המדיניות ועקב מלחמת ההתשה שהתנהלה לאורך תעלת סואץ וגבתה קרבנות רבים. ביטוי כזה היה למשל ההצגה 'מלכת אמבטיה', פרי עטו של המחזאי הסטיריקן חנוך לוין, שעלה על במת התאטרון הקאמרי במאי 1970. ההצגה כללה ביקורת סטירית חריפה על מדיניותה של ישראל ועל הלכי הרוח בציבור לאחר מלחמת ששת הימים. לוין לא היסס לשחוט כמה 'פרות קדושות' ובהן עניין השכול ועורר תגובות חריפות בציבור (לפרסום של ארכיון המדינה על ההצגה מלכת האמבטיה)

אחד מראשי המבקרים של מדיניות ממשלת ישראל היה נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי ובעברו נשיא ההסתדרות הציונית. גולדמן נחשב לנונקונפורמיסט וחָלק כל השנים על מדיניותן של ממשלות ישראל בנושאים שונים כגון מדינות העלייה לישראל, קשרים עם מדינות העולם, היחס לגרמניה ועוד. הוא התנגח לא פעם עם מנהיגי ישראל, ובכלל זה עם גולדה מאיר כששימשה בתפקיד שרת החוץ (1966-1956). עם זאת שררו בין השניים יחסים של הערכה הדדית מאז שפעלו יחד בהנהלת הסוכנות היהודית בשנות הארבעים. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים נהג גולדמן להיפגש על דעת עצמו עם מנהיגים מובילים בעולם כגון היועץ לביטחון לאומי האמריקני הנרי קיסינג'ר ושגריר ברית המועצות בוושינגטון אנטולי דוברינין, וניסה לקדם את רעיונותיו שלו בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי—ערבי. רעיונותיו כללו פשרות מרחיקות לכת עם הערבים ועמדו בניגוד לעמדותיה של ממשלת ישראל. פעולותיו העצמאיות של גולדמן עוררו ביקורת וכעס רב אצל מנהיגי ישראל. למשל עם כניסתה לתפקיד ראש הממשלה במרס 1969 שלחה גולדה מברק אל גולדמן ובו ביקשה ממנו 'בכל הרוח החברית' להימנע מפגישות עם מנהיגי ארצות הברית וברית המועצות בעניינים מדיניים (תעודה 14, א-7054/9). גולדמן לא שעה לבקשותיהם של גולדה ושל אחרים והמשיך בדרכו.
רה"מ גולדה מאיר ונשיא הקונגרס היהודי העולמי ד"ר נחום גולדמן בישיבה של הקונגרס, ינואר 1970 (אוסף התצלומים הלאומי)

רה"מ גולדה מאיר ונשיא הקונגרס היהודי העולמי ד"ר נחום גולדמן בישיבה של הקונגרס, ינואר 1970 (אוסף התצלומים הלאומי)


פנייתו של גולדמן: 'נאצר הציע לי להיפגש עמו אך רק באישור או בידיעת ממשלת ישראל'
בתחילת 1970 ניהל גולדמן מגעים עם אישים שונים כגון העיתונאי הצרפתי אריק רולו והקומוניסט הצרפתי רוז'ה גארודי (ראו דיווח של שגריר ישראל בפריז על פגישותיו של גולדמן, תעודה 15, א-7054/19). גולדמן הודיע לגולדה מאיר באמצע מרס 1970 כי עליו לדון עמה על פרטי פגישותיו האחרונות והגיע לארץ כמה ימים אחר כך. הוא נועד עם שר הביטחון משה דיין ואחר כך עם ראש הממשלה. הוא מסר להם כי נפגש עם נציג מצרי ועם שר החוץ היוגוסלבי וכי קיבל באמצעותם הזמנה מנשיא מצרים נאצר להיפגש עמו בקהיר כדי לשאת ולתת על שלום בין ישראל לערבים. ישנה אי בהירות לגבי התנאים שהציג נאצר לפגישה, אולם בסופו של דבר הוצג לממשלה כי לנאצר היו שני תנאים לפגישה עם גולדמן: האחד - נסיעת גולדמן תהיה פומבית, והשני - והיא תיעשה באישור ממשלת ישראל או לפחות בידיעתה. בימים הבאים שטח גולדמן את הצעתו גם בפני מנכ"ל משרד ראש הממשלה יעקב הרצוג, שר החוץ אבא אבן, ושרים נוספים ורמז כי לדעתו יש למנותו לשגריר מיוחד לצורך השליחות הזו. לאחר פגישתו עם גולדמן העלה אבן על הכתב את הרהוריו בעניין ושלחם במכתב לגולדה מאיר. הוא העריך שאת היזמה הגו גולדמן וחוגי שמאל בין-לאומיים ממתנגדי ישראל. 'הללו מתרשמים כי יש כאן מנהיג יהודי המוכן להחליש את העמדות הרשמיות של ישראל', טען שר החוץ. הוא הביע התנגדות נחרצת לאשר נסיעה כזו אולם סבר שסירוב מוחלט יגרום נזק הסברתי קשה לישראל. לפיכך הציע אבן לאפשר לגולדמן לנסוע כאדם פרטי ללא כל סמכות לדבר בשם הממשלה ולדחות כל דרישה שייסע כנציג רשמי (מכתבו של אבן תעודה 16, א 7054/19).

החלטת ממשלת ישראל לדחות את פנייתו של גולדמן– נאצר לא יכול להכתיב לממשלת ישראל מי יהיו נציגיה
ב-29 במרס התכנסה הממשלה לישיבה שהוגדרה ועדת שרים לענייני ביטחון כדי למנוע הדלפות של תוכנה. לכן אין פרוטוקול הישיבה מתפרסם כאן למעט ההחלטה. בישיבה מסרה גולדה את עיקרי הדברים שאמר לה גולדמן והציגה את נושא הדיון: אם מוכנה ממשלת ישראל שגולדמן ייסע לקהיר באישורה או בידיעתה. היו בדיון מי שטענו שנאצר מנסה לשטות בישראל בעזרתו של גולדמן ולהציג אותה כסרבנית מדינית, ולכן בחר אדם בעל דעות קיצוניות שברור שממשלת ישראל לא תסכים שהוא ייצג אותה. ראש הממשלה ורוב שרי הממשלה התנגדו לצייד את גולדמן באישור רשמי לנסיעתו. גולדה ושרים אחרים לא התנגדו שגולדמן ייסע כאדם פרטי לקהיר (גולדמן החזיק גם באזרחות שוויצרית), אך התנגדו בתוקף לרעיון שנאצר יקבע מי ייצג את ישראל במגעיה עם מצרים. בהחלטתה הביעה הממשלה נכונות להיענות ל'כל גילוי של נכונות מצד נשיא מצרים לפגישה לבירור בעיות חיוניות לשתי מדינותינו, כאשר כל צד קובע את נציגיו', אך דחתה מכול וכול את הרעיון שגולדמן ישמש נציג רשמי מטעמה (החלטת הממשלה, תעודה 17א 7054/19).
ב-1 באפריל מסרה ראש הממשלה לגולדמן את החלטת הממשלה וביקשה ממנו שיודיע ביזמתו שהוא לא נוסע. גולדמן דחה את בקשתה. באותם הימים החלו להתפרסם בעיתון 'הארץ' סדרת מאמרים פרי עטו של גולדמן, שעד אז נמנע מלפרסם את עמדותיו ברבים.  הוא שטח בהם את תפיסתו המדינית (למעשה זו הייתה חזרה בעברית על מאמר שפרסם בכתב העת היוקרתי Foreign Affairs). במשרד ראש הממשלה הוכן תקציר של הרעיונות העיקריים שהעלה גולדמן במאמריו שנשא את הכותרת 'תכנית הסדר שכולה מגרעות' (ראו: תעודה 18, ג 7442/04 ).
ב-5 באפריל דנה הממשלה שוב בפנייתו של גולדמן. גולדה מסרה שהעניין דלף וכי אמצעי תקשורת מסוימים רוצים לפרסם אותו. הוא מוצג כך ש'גולדה התנגדה ואילו דיין תמך'. בישיבה הכחיש זאת שר הביטחון נמרצות וטען שהביע הסכמה בשיחה עם גולדמן שייסע כאדם פרטי אך בשום אופן לא כנציג הממשלה. אמנם נושא הישיבה היה האם להתיר את פרסום הדברים, אולם למעשה דנו שוב בבקשתו של גולדמן והדברים שנאמרו בדיון היו במידה רבה חזרה על הדברים שנאמרו בישיבה הקודמת. חברי הממשלה חשו הפעם כי גולדמן מנסה 'לחנך' אותם באמצעות מאמריו ולהשפיע עליהם לקבל את תכניתו. שרים אחדים  הטילו ספק באמתותו של כל העניין ותהו אם גולדמן אכן הוזמן להיפגש עם נאצר או שהוטעה על ידי המתווכים. הממשלה החליטה שוב כי אין היא מעוניינת בגולדמן כשליח ואין היא מוכנה שנאצר יכתיב לישראל מי יהיה נציגה לשיחות על שלום (הדיון בממשלה תעודה 19, א-54/5). באותו הלילה פרסמה הממשלה הודעה קצרה ובה החלטתה בעניינו של גולדמן.

דחיית בקשתו של גולדמן מעוררת סערה ציבורית
למחרת, משנודע על החלטת הממשלה פרצה סערה ציבורית. העיתונות פרסמה בהרחבה ידיעות שממשלת ישראל דחתה הצעה של נחום גולדמן לצאת למצרים ולהיפגש עם נאצר כדי לדבר עמו על שלום. הידיעות כללו ביקורת לצד הסכמה על ההחלטה, וגם הועלו שאלות: 'האם ישנה בכלל בידי גולדמן הזמנה כזאת – לבוא לקהיר כשליח מטעם ממשלת ישראל?', כפי שתהה מאמר המערכת של העיתון 'מעריב'. פרסום הידיעה עורר חילופי האשמות בין גולדה, שטענה שגולדמן מוסר מידע מסולף ומנפח את הסיפור שאינו אלא ביצה שלא נולדה, לבין גולדמן שערך מפגשים ברחבי הארץ ובהם האשים את גולדה בטרפוד היזמה. גם המערכת הפוליטית סערה, ואף בתוך סיעת המערך היו מי שביקרו את החלטת הממשלה בטענה שצריך למצות כל סיכוי להתקדם לשלום. מברקים מאנשי אקדמיה נשלחו ללשכתה של גולדה מאיר ובהם גינוי להחלטת הממשלה. "האם על זאת ועל מכשלת חברון בנויה תדמיתה של הממשלה המחפשת דרכים לקידום השלום"? תהה פרופסור מיכאל ברונו. "להזמינו לשיחה" כתבה גולדה על גבי המברק (ראו צרור מברקים מאנשי אקדמיה, תעודה 20 ג 6895/02 )

ביום פרסום הידיעות נערך סקר דעת קהל שבחן את עמדות הציבור לגבי המהלכים המדיניים וסיכויי השלום בכלל, ולגבי החלטת הממשלה בעניינו של גולדמן בפרט. בסקר התברר שעמדת הממשלה בעניין גולדמן זוכה בתמיכת רוב הציבור, אולם לא רוב מכריע, וכמעט ארבעים אחוזים סברו שהחלטתה הייתה בלתי נכונה. כשמונים אחוזים סברו שעל הממשלה להיענות לכל יזמת שלום של מדינה ערבית. ככלל סבר הציבור הישראלי שהממשלה מנהלת מדיניות נכונה וכי עיקר האשמה על אי-ההתקדמות לקראת שלום מוטלת על מדינות ערב (לסקר של המכון למחקר חברתי שימושי והמכון לקומוניקציה באוניברסיטה העברית ראו: תעודה 21, ג 8045/12)

בעקבות הסערה שפרצה אימצו דוברי הממשלה את הקו שישראל עושה כל מאמץ להגיע לשלום והערבים הם האשמים באי-ההתקדמות המדינית. לגבי גולדמן טענו שכלל לא בטוח שגולדמן אכן הוזמן אל נאצר. שר החוץ אבן נפגש עם חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ב-7 באפריל כדי להסביר את החלטת הממשלה ב'פרשת גולדמן'. אבן סקר לפני חברי הוועדה את המאמצים שעשתה ועושה ישראל כדי להגיע להידברות חשאית עם מצרים ועם מדינות ערביות אחרות, וטען שהוא אישית העביר לנאצר פעמים רבות באמצעות אישי קשר שונים את המסר: 'הבה נקשור מגע ברמה כלשהי – גבוהה, נמוכה, ממוצעת; בכל מקום', אך הצעותיו נדחו. בלשון עוקצנית מעט טען שכנראה אין ולא הייתה כל הזמנה מנאצר לגולדמן ו'למעשה, איני יודע אם הוא [נאצר] יודע על קיומו של גולדמן או לא'. הוא טען שהאנשים שיזמו כביכול את המהלך בחרו בגולדמן בגלל עמדותיו העומדות בניגוד קוטבי למדיניותה של ישראל 'ולקרוא לזה הזמנה מנאצר – אני יכול באותה מידה להגיד שהוזמנתי אל הו צ'י מין....'. אין זו הפעם הראשונה שגולדמן בא לממשלה בהצעות מעין אלו שמתבררות אחר כך כעורבא פרח, אמר אבן (ישיבה הוועדה, תעודה 22ג 16707-06). דוברי הממשלה ושריה המשיכו ותקפו את גולדמן על התנהלותו. בתגובה שלח גולדמן מכתב אל שר החינוך יגאל אלון ובו ביקש להפריך את טענותיו של אלון כי נהג שלא כשורה כשפנה קודם אל גורמי תיווך זרים לפני שפנה אל ממשלת ישראל (תעודה 23, ג-8045/13). 

ספיחי פרשת גולדמן: הפגנות מחאה גולשות לאלימות ונגרם נזק למדיניות החוץ הישראלית
פרשת גולדמן והמחאה הציבורית שבאה בעקבותיה הטביעו את חותמן בחברה הישראלית וגרמו נזקים למדיניות החוץ הישראלית. במברק ששלח שגריר ישראל בוושינגטון יצחק רבין לשר החוץ באמצע אפריל הוא כתב: 'אנו פועלים לנטרול הנזק ההסברתי שנגרם לישראל על ידי פרשת גולדמן האחרונה'. רבין הציע לנקוט צעדים מעשיים נגד גולדמן כגון שלילת דרכונו הדיפלומט הישראלי והתנערות מלאה ממנו (מברק רבין, ראו: תעודה 24, א-7054/19). את הנזקים שהסב גולדמן למערכת ההסברה הישראלית סקר שר החוץ אבן בהרחבה בישיבת הממשלה ב-12 באפריל. הוא טען שגולדמן מסתובב בעולם ומעלה טענות 'שממשלת ישראל מחבלת בשלום ושהפתרון הוא נסיגה טוטלית והסתפקות במשהו שאיננו שלום'. הוא מסר על תנאים שונים לחלוטין שמסר שליט יוגוסלביה טיטו לגבי פגישה של גולדמן עם נאצר (קטע מישיבת הממשלה, ראו: תעודה 25, עמ' 7-13)
גם בבית פנימה נמשכו הוויכוחים, חילופי האשמות וההתנצחויות סביב פרשת גולדמן עוד חודשים מספר. למשל במכתב ששלחה גולדה מאיר למערכת 'הארץ' בספטמבר היא בקשה לסתור טענות של גולדמן במכתב לעיתון, שבו טען שראש הממשלה סילפה את התנאים שהציב נאצר כדי להיפגש עמו (תעודה 26, א-7054/19). אולם עוד קודם הייתה פרשת גולדמן זרז להפגנות מגורמי שמאל וימין שגלשו לא פעם לביטויים אלימים. ב-29 באפריל גררה הרצאה של גולדמן באוניברסיטה העברית בירושלים מהומות בין מתנגדים פוליטיים, ודבריו שוסעו בקריאות כגון 'שקרן' ו'בוגד' עד שנאלץ להפסיק את הרצאתו ולעזוב. מן העבר השני קיימו קבוצות מתנגדות למדיניות הישראלית - בלטו בהן העיתונאים אורי אבנרי, דן בן-אמוץ ועמוס קינן, אנשי אקדמיה וחוגי שמאל- הפגנות נגד החלטת הממשלה במקומות שונים בארץ. ב-9 באפריל אף גלשה הפגנה של כמה מאות מול משרד ראש הממשלה לאלימות כשהמפגינים ניסו לחסום את התנועה. בהפגנה אחרת כמה הימים לאחר מכן דילגו מפגינים מעל הגדר של מעון ראש הממשלה וחדרו לחצר בשעה שגולדה נכחה במקום. בישיבת הממשלה דיווח שר המשטרה על ההפגנות וטען שדן בן-אמוץ אמר לו בשיחה טלפונית" 'הגענו למסקנה שמוכרחות להיות התנגשויות אלימה עם המשטרה.... רק בצורה כזאת נוכל לעורר את דעת הקהל'. הלל הביע חשש מפני התדרדרות בהפגנות הצפויות לבוא. בדיון שהתפתח סירבה ראש הממשלה להתרגש מן ההפגנות אף שראתה את המפגינים חצי מטר מדלת ביתה. היא גם התנגדה לנקיטת צעדים שימנעו הפגנות מול בתים פרטיים והביעה הסתייגות מהצעתו של שמעון פרס לעודד הפגנות נגד של תנועות הנוער (קטע מישיבת הממשלה, ראו: תעודה 25, עמ' 78-55),

גולדמן מגיש לגולדה הצעה נוספת – והפעם פגישה שלו עם יאסר עראפאת.

כששככה מעט 'פרשת גולדמן', המשיך נשיא הקונגרס היהודי העולמי בפעילותו העצמאית כימים ימימה. ב-30 ביוני שלח לגולדה מכתב מפורט על פעילותו ופגישותיו עם אישים אמריקנים כגון סיסקו וקיסינג'ר, עם השגריר הסובייטי בוושינגטון דוברינין ועם מנהיג יוגוסלביה המרשל טיטו. בסוף המכתב סיפר על ביקור שערך במרוקו ועל פגישתו עם המלך חסן השני שהזמין אותו לארצו. לטענתו חסן אמר לו שמנהיג אש"ף  יאסר עראפאת מגלה לאחרונה נטיות מתונות ואולי אפילו שואף להגיע להסכם עם ישראל. המלך חסן הציע לגולדמן להיפגש בסודיות עם עראפאת באלג'יר. גולדמן השיב לו שלא יוכל לעשות זאת ללא שישמע קודם את עמדת ממשלת או ראש ממשלת ישראל. גולדמן ביקש מגולדה שתמסור לו את עמדתה בעניין וביקש שהפעם העניין לא ידון בממשלה (מכתבו של גולדמן, ראו: תעודה 27, א-7054/19). רק כעשרים יום לאחר מכן השיבה לו גולדה. היא הביעה פליאה על כך שהוא שוב מגיש לה 'הצעה שאקבל הכרעה בעצמי מבלי להביא הדבר בפני הממשלה' (מכתבה של גולדה ראו: תעודה 28, א-7054/19)  

יום שלישי, 1 באפריל 2014

מ"קצבה לנזקקים", ל"רווחת כל תושביה" - ביטוח בזכות ולא סעד בחסד

שישים שנה להקמת "המוסד לביטוח לאומי"
  הצעדים הראשונים לחקיקת חוק הביטוח הלאומי על רקע מחלוקות כספיות ואידיאולוגיות


המוסד לביטוח לאומי - ירושלים
היום לפני  שישים שנה, ב-1 באפריל 1954, נחנך בישראל "המוסד לביטוח לאומי" - המוסד האחראי על מימוש הזכויות הסוציאליות הבסיסיות של כלל אזרחי ישראל ומי שעיצב למעשה את תדמיתה של המדינה כמדינת רווחה (לפחות בעשורים הראשונים לקיומה).
המוסד לביטוח לאומי הוקם במטרה ממוקדת לשם יישום "חוק הביטוח הלאומי" שהתקבל בכנסת ב-18 בנובמבר 1953. (חוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953
הצורך בהקמת מערכת ממלכתית של ביטוח סוציאלי התעורר עוד בראשית ימיה של המדינה. הממשלה הראשונה אף קבעה בקווי הייסוד שלה כי "המדינה...תקים בשלבים פרוגרסיוויים מערכת מוסדות לביטוח סוצאלי ועזרה הדדית בפני חוסר עבודה, תאונה, זקנה, יתמות, נכות ואלמנות", אולם במציאות של מצוקה בימיה הראשונים של מדינת ישראל, ועל סף פשיטת רגל כלכלית, נתקלה הגשמת המשימות הללו בקשיים רבים.
חוק הביטוח הלאומי, כפי שהוגש בסופו של תהליך ארוך לאישור הכנסת, הוא פרי עבודתה המאומצת והממושכת של מי שכיהנה באותה תקופה כשרת העבודה והביטוח העממי, ולימים כראש ממשלת ישראל – גולדה מאירסון (מאיר)
נושא הביטחון הסוציאלי, העזרה ההדדית והבטחת קיום בכבוד לכל, גם בתקופות משבר, היה בראש מעייניה של מאירסון עוד בתקופת היישוב עת כיהנה בתפקידים שונים בהסתדרות העובדים ובמועצת פועלי תל אביב. (ארכיון המדינה שוקד בימים אלה על עריכת ספר הנצחה לגולדה מאיר שיצא לאור במסגרת סדרת ההנצחה לנשיאי ישראל ולראשי ממשלותיה)
כבר בשנת 1931 הוקם שירות הסעד במסגרת המחלקה לעבודה סוציאלית של הוועד הלאומי ולשכות הסעד שהוקמו במסגרתו הגישו טיפול סוציאלי וסיוע כלכלי למשפחות במצוקה. את עיקר התשתית בתחום זה הניחו מוסדות תנועת הפועלים הציונית ובראש וראשונה הסתדרות העובדים הכללית שהקימו מוסדות עזרה ותמיכה הדדית כגון קופות חולים, לשכות עבודה, "קרן חוסר עבודה", "קרן נכות", "משען" וכן הסכמי עבודה פרטניים שנחתמו בין גופים שונים לבין ההסתדרות. כל אלו הציעו סעד ותמיכה, אך סיפקו עזרה שמותנית בצרכי השעה ובעיקר ביכולת הכספית, לא נבעו ממערכת ממשלתית סמכותית, לא היו מעוגנים בחוק מחייב כלשהו, ומכך היו רחוקים מלהציע ביטחון סוציאלי מלא. החוק המנדטורי היחיד שהבטיח מידה מסוימת של ביטחון סוציאלי היה החוק הנוגע לנפגעי תאונות עבודה.
גלי העלייה הגדולים שפקדו את מדינת ישראל הנולדת, הגדילו עד מאוד את שיעור האוכלוסייה הנזקקת לשירותי סעד ויצרו ממדי אבטלה עצומים, בעיות בתחום הזקנה, אלמנות, נכות, בריאות וכן עלייה מדאיגה בשיעור מחלות מדבקות ותמותת תינוקות. בנוסף שרר מחסור חמור במיטות לאשפוז בבתי החולים. התשתיות הבסיסיות של משרד הסעד לא הספיקו כדי לתת מענה לצרכים הדחופים ומשרדי הממשלה השונים התגייסו, כל משרד לפי הבנתו, להתמודד עם המצב. כמה גורמים וולונטריים, ובעיקר ארגון הג'וינט, המשיכו להעניק סיוע בעיקר לקשישים ונזקקים, אך בהיקפים שלא התאימו לצרכי השעה ופעילותו של הג'וינט אף עוררה חילוקי דעות בממשלה עקב אופיו הלא ציוני של הארגון. הצורך במערכת ממשלתית מרכזית שתיתן מענה לכלל הבעיות הסוציאליות לסוגיהן בדמות ביטוח סוציאלי עממי – נעשה דחוף במיוחד.
בחודשים שקדמו להקמת המדינה, התגבש ב"מכון לחקר סוציאלי" שליד ההסתדרות הכללית, צוות חשיבה בראשותו של יצחק קנייבסקי (קנב), שהכין תכנית לביטוח סוציאלי במדינת ישראל. התכנית המליצה על הקמה הדרגתית, שתמשך לאורך שנים, של מערכת ביטוח סוציאלי מקיפה שתכלול בשלב הראשון שירותי בריאות שיבטיחו עזרה רפואית ואשפוז לכלל האוכלוסייה, וכן ביטוח סוציאלי חובה לכל העובדים בשכר -  ביטוח בפני אבטלה, מחלה תאונות עבודה, נכות, זקנה, אלמנות ויתמות וביטוח אימהות. הצגת התכנית עוררה ביקורת וחששות בחוגי ההסתדרות הכללית, ובעיקר בשורות מפ"ם, פן תגרום הנהגת ביטוח עממי ממלכתי להחלשתה של ההסתדרות מתוך פגיעה במוסדות הסיוע שלה, ובראש וראשונה - קופת החולים.
עבודת תשתית זו הקלה על אליעזר קפלן, שר האוצר בממשלה הזמנית, שנושא הביטוח הסוציאלי היה נתון ברשותו, למנות את יצחק קנב לעמוד בראש ועדה בין משרדית שתחקור ותכין תכנית לביטוח סוציאלי במדינת ישראל, כולל שיטות מימון ושלבי ביצוע. (תעודה מס' 1, ג-5541/6)
הוועדה ניגשה לעבודתה כשלצידה נתוני פתיחה בחלקם טובים, כגון תשתית מוסדות הסעד והעזרה ההדדית הקיימים, ובחלקם בעייתיים כגון העדר חוקים ממשלתיים מחייבים לביטוח סוציאלי של חובה, והיותם של שירותים סוציאליים חיוניים כמו אשפוז, דאגה לזקנים אלמנות ויתומים ועוד, נחלתם של מוסדות וולונטריים חסרי סמכות אכיפה.
ההסתמכות על התשתיות הוולונטריות שהקימה ההסתדרות בתקופת היישוב וכן הקמת האגף לביטוח עממי במשרד העבודה שריכז את הפעולות בנושא, החישו את עבודת ההכנה של הביטוח העממי בדיוני ועדת קנב.
מעבר לדיונים העקרוניים בוועדה באשר לסוגי הביטוח העממי שיכללו בחוק המוצע,  הייתה הוועדה נתונה ללחצים מצד גורמים שונים שחשו מאוימים וניסו להשפיע על אופי החלטותיה כגון: ההסתדרות הכללית שחששה מכרסום בכוחה, מפלגות הימין שתבעו תכנית שתבוצע על ידי המדינה ולא תהפוך למכשיר סקטוריאלי של ההסתדרות, רשויות מקומיות ועוד.
גולדה מאירסון דחתה בתקיפות את הניסיונות שעשו גורמים שונים להשפיע על דיוני הוועדה ועל החלטותיה. באוגוסט 1949 שלחה מכתב תקיף אל ראש הממשלה ובו שללה לחלוטין  את תביעתה של ההסתדרות הרפואית לשתף נציג מטעמה בדיוני הוועדה וביקשה לשמור מכול משמר על האופי הממלכתי של הוועדה, ושל הביטוח הסוציאלי שיתגבש מפרי עבודתה. (תעודה מס' 2, ג-5541/6)
המצוקה הקשה, בעיקר בתחום הבריאות של העולים, מצבם הסניטרי, מצוקת האשפוז והחשש מפרוץ מגפות, העלתה בקרב חברי הוועדה חשש כי דיוני הוועדה הארוכים ותהליכי החקיקה הארוכים שצפויים לאחר מכן, עלולים להיות הרי אסון ויש  לשקול פעולה מידית, גם שלא באמצעות חוק לביטוח סוציאלי.
התכנית לביטוח סוציאלי, שהצריכה עלות כספית עצומה, עוררה התנגדות מצד האחראים על אוצר המדינה. אמנם בעולם הרחב היה העיקרון של מימון הביטוח סוציאלי מבוסס על תשלומים של העובדים, המעסיקים והממשלה כגוף מאזן, ושלושת הגורמים האלו אמורים לתת כיסוי פיננסי להוצאות של הביטוח; אולם במציאות של עלייה גדולה היה ברור שמשמעות החלת הביטוח העממי היא הפרשת סכומים גדולים מקופת המדינה המרוששת ממילא כדי להעניק סעד סוציאלי לאוכלוסייה גדולה של נזקקים שכלל לא הספיקה להפריש סכומים לביטוח העממי. לגולדה מאירסון ולראשי משרדה היה ברור אפוא שהכנת תכנית של ביטוח סוציאלי לכל איננה יכולה להיעשות במלואה בעתיד הקרוב, אך כוונתם הייתה לנסות ולהתחיל בהחלת חלק מהמרכיבים של הביטוח הסוציאלי ובראשם את הבטחת שירותי האשפוז בתוך פרק זמן לא רב.
בישיבת הממשלה ב-1 בנובמבר 1949 הביע שר האוצר אליעזר קפלן התנגדות עזה לעצם רעיון הנהגת הביטוח העממי מטעמים של סדר עדיפויות והיעדר תקציב לביצועו בקופת המדינה הקטנה.  "מפני זה אני חושב שנוכל לעשות יותר בשטח הפיתוח מאשר בשטח הביטוח". (תעודה מס' 3, תרשומת ישיבות הממשלה)
אולם למרות התנגדותו של קפלן, יצאה יזמת הנהגת ביטוח סוציאלי בישראל לדרכה ובשלב זה עברו הדיונים הרבים שהתנהלו בממשלה ולאחר מכן גם בכנסת לעסוק בהיקפו של הביטוח הסוציאלי, בסוגי הביטוח שיכללו בו, בתקציב שיעמוד לרשותו, בשיטות המימון שלו ובשיטת הביצוע. שר האוצר (בישיבת ממשלה מיום 9 בפברואר 1950), התנגד בחריפות גם לדרישתה של שרת העבודה להקצאת 5.7 מיליון ל"י לתקציב משרדה ובכלל זה למימון הביטוח הסוציאלי וראה בדרישה זו חוסר אחראיות של ממש: "השאלה אינה רק בזאת מה צודק מבחינה פרטית, אלא מה צודק מנקודת מבט של קיום המדינה. אם דבר זה לא ישמש קו קובע – אבודים אנו". (תעודה מס' 4, תרשומת ישיבות הממשלה)
בעוד הדיונים בממשלה בשאלה זו נמשכים, הגישה ועדת קנב לשרת העבודה בשלהי ינואר 1950 את הדו"ח המלא של דיוניה ובו מסקנותיה והצעותיה. הדוח המפורט, שהוצג וקיבל את ברכתם של מומחי ארגון העבודה הבינלאומי, השתרע על פני כ-320 עמודים והציג תכנית נרחבת בשלושה שלבים שנועדה לתת מענה לכל הצרכים הסוציאליים של האוכלוסייה בישראל. הוועדה לא המליצה באופן חד משמעי על זהות הגוף שיהיה אחראי על ביצוע החוק והציעה לממשלה לבחור בין המדינה בלבד, אגודות של מבוטחים, מוסד אחיד של המבוטחים ללא השתתפות המדינה ומוסד אחיד ומשותף של המבוטחים והמדינה גם יחד. (תעודה מס' 5, ג-5541/6)
בפברואר העבירה שרת העבודה, גולדה מאירסון, את הדוח למזכיר הממשלה ובקשה לדון בו בקרוב בממשלה כדי שהאגף לביטוח עממי והלשכה המשפטית במשרדה, יכינו את הצעת החוק. הדיונים בממשלה התעכבו עוד ועוד והצעת חוק הביטוח הלאומי הונחה לקריאה ראשונה בכנסת רק שנתיים לאחר מכן.
ראויה לציון תגובתו של שר החוץ, משה שרת, נאמן השפה העברית וקנאי לה, להודעתה זו של מאירסון: "גם שרת העבודה, גם יו"ר הוועדה וגם החוק עצמו נקראים בשמות זרים ויש לעַבְרת אותם" (תעודה מס' 6, ג-5541/6)
גם קנייבסקי עצמו (שבינתיים עברת את שמו ל-קנב)  מוטרד מענייני לשון, ופונה בשלבי הדיונים בחוק בוועדת העבודה בכנסת, אל שרת העבודה וקובל על השימוש במונח "קצבה" המנוגד לדעתו לרוח החוק הבא למסד את הדאגה לביטחונו הסוציאלי של האדם מתוך זכות הניתנת לו מכוח חוק ממלכתי – דבר המנוגד למתן צדקה או מתת של חסד על בסיס וולונטרי, כפי שמשתמע מהמונח "קצבה". קנב מגייס לעזרתו את הבלשן י. פרץ התומך בעמדה זו ומעדיף לחזור ולהשתמש במילה "פנסיה", למרות מקורה הלועזי. (תעודה מס' 7 ותעודה מס' 7א, גל-396/9)
נושא ביטוח הבריאות עורר חילוקי דעות קשים במיוחד. ארגון הרופאים חשש מאוד ממה שראה כמגמה של השתלטות קופת חולים של ההסתדרות על מערך שירותי הרפואה (מה גם שיו"ר הוועדה, יצחק קנב, היה ממייסדי קופת חולים ומתומכיה הנאמנים) ומכאן, אבטלה גדולה שתצמח בקרב הרופאים הפרטיים. ארגון הרופאים דרש כי ביטוח הבריאות יהיה ביטוח ממשלתי מטעם המדינה וזו תנהל אותו ישירות.
הוועדה המליצה להנהיג בשלב הראשון תכנית ביטוח בריאות שתוגבל לעובדים השכירים בלבד, בעוד האוכלוסייה המשתייכת למעמד הבינוני והגבוה, תמשיך לקבל עזרה רפואית על ידי רופאים פרטיים. כדי להפקיד את ניהול המערכת בידי מוסד אחד, המליצה הוועדה כי כל קופות החולים הקיימות, כולל הקופה הגדולה והדומיננטית מכולן – קופת חולים של ההסתדרות, יצורפו למוסד אחד שיופעל על בסיס של קופת חולים הכללית ויספק עזרה רפואית לאוכלוסיית העובדים המבוטחת.
הצעה זו עוררה עליה ביקורות רבות גם מצד מפלגות הימין ומגזרים אחרים שאינם מקורבים להסתדרות. ד"ר שרשבסקי מבית החולים "ביקור חולים", פונה במכתב מודאג אל שר הבריאות משה חיים שפירא ותוהה מי ידאג "ליהודים 'שלנו?" מי ידאג למעמד "הבורגני הקטן": לבעל המכולת, לסנדלר, לתופרת, לרבנים, לסטודנטים "מי ידאג לבריאות כל אשר אין להם נותן עבודה ואינם חברי ההסתדרות, ומאידך אינם בעלי יכולת? האם את כל השכבות הרחבות האלה ימסרו לידי הרופא הפרטי או יזרקו אותם ל'עזרה סוציאלית'?" (תעודה מס' 8, ג-131/12)
הביקורות על הצעת החוק, הטענות בחוגי ההסתדרות בדבר הפגיעה האפשרית בקופת החולים, וההתלבטויות במשרד העבודה והביטוח העממי לגבי אופן החלתו, הביאו את קנייבסקי להציע אפשרות של חלוקת החוק לחוקים בודדים לכול סוג ביטוח, דבר שיאפשר להחילם בהדרגה בזמנים שונים ובאופן מדורג על סוגי אוכלוסייה שונים.
הכנת החוק במשרד העבודה התארכה הרבה מעבר לכוונותיה של שרת העבודה. רק בחודש מרס 1951 הודיעה גולדה מאירסון בממשלה שמשרדה עומד להשלים את הצעת חוק הביטוח העממי והיא מבקשת להקים ועדת שרים שתדון בו כדי להביאו לדיון בממשלה בהקדם. לאחר הסכמת שר האוצר קפלן להקצות סכומים של חצי מילון ל"י בשנת התקציב 1951/52, ו-1.25 מיליון בשנה שלאחריה להחלת חוק הביטוח הסוציאלי, החליטה הממשלה להקים ועדה בין משרדית שתכין את נוסח חוק הביטוח הסוציאלי על יסוד החומר של משרד העבודה. לאחר פתרון חילוקי הדעות במסגרת הממשלה, תגיש הוועדה את ההצעה לכנסת.
ב-13 ביוני 1951 הודיע שרת העבודה בישיבת הממשלה כי הצעת החוק מוכנה. מאירסון ביקשה להביא אותה לקריאה ראשונה בכנסת עוד לפני התפזרותה לקראת הבחירות. הצעתה כללה חמישה סעיפים: ביטוח זקנה, מוות (שארים), מחלה (בריאות), נכות, ואימהות. אולם לאכזבתה החליטה הממשלה בסופו של דיון להגיש הצעת חוק מקוצרת שתכלול שני סעיפים בלבד: ביטוח לעת זקנה וביטוח למקרה מוות. התנגדותה של מאירסון להצעה המקוצצת, ובמיוחד להשמטת סעיף ביטוח האימהות ממנו וכן הצעתה להניח על שולחן הכנסת את ההצעה המלאה, או לא להניחה כלל – לא התקבלה. (תעודה מס' 9, תרשומת ישיבות הממשלה)
לאחר שמאירסון הביעה את מחאתה הנמרצת הן במכתב לראש הממשלה ולשרים שרת, לבון ויוסף (תעודה מס' 10, פ-703/19) והן בישיבת סיעת מפא"י, החליטה הממשלה, שבועיים לאחר מכן להוסיף לחוק המקוצץ שיוגש לכנסת גם את סעיף תשלום דמי לידה לאישה שמבוטחת.
ההצעה עברה עוד כמה גלגולים, כמו החלטה להוסיף לה ביטוח נפגעי תאונות עבודה (תעודה מס' 11, גל-396/9) עד כי הונחה על שולחן הכנסת לקריאה ראשונה בידי שרת העבודה והביטוח העממי ב-5 בפברואר 1952. בהצעה נכללו ביטוח לעת זקנה, ביטוח שארים (הנקרא בחוק ביטוח מוות),ביטוח אימהות וביטוח תאונות עבודה. בדבריה במעמד הצגת הצעת החוק, הדגישה מאירסון את הרגע החשוב בו עוברת המדינה "ממסגרת התנדבותית למסגרת מחייבת", פירטה את המרכיבים הקיימים בחוק המוצע ואת אלה שנדחו לזמן עתידי והודיעה על הקמת המוסד לביטוח לאומי ככלי הארגוני והביצועי של החוק והוראותיו. "הוא יהיה גוף משפטי נפרד, הנתון לפיקוח הממשלה, ולביקורת מבקר המדינה...בראש המוסד לביטוח תעמוד מועצה שהרכבה ייקבע בתקנות, וברור שבמועצה ישותפו כל הגורמים המעוניינים, היינו הממשלה, נציגי העובדים, נציגי מעבידים, נציגי עובדים עצמאיים ונציג הציבור הרחב. (תעודה 12, דברי הכנסת)
עניין ביטוח האבטלה עמד במרכזה של מחלוקת אידיאולוגית שהתבטאה בסיסמה "סיוע או עבודה". מצד אחד עמדו אלו שטענו שיש לסייע לעובד ולמשפחתו בצורת קצבה בתקופה של חוסר עבודה העלולה להביא משפחות עד כדי חרפת רעב. מנגד שררה  התנגדות שהקיפה את חוגי תנועת הפועלים למתן סיוע באמצעות קצבאות למי שכשירים לעבודה. אלו טענו  שיש בכוחה של המדינה לספק עבודה לכל מי שמסוגל לכך וטענו שמתן קצבאות יעודד תרבות של אבטלה וניוון. בסופו של דבר, ביטוח אבטלה ממלכתי וכן ביטוח בריאות ממלכתי לא נכללו בחוק זה. אלה הונהגו במדינת ישראל רק עשרות שנים לאחר מכן.
הצעת החוק עברה לדיון בוועדת העבודה של הכנסת ולאחר דיונים ארוכים בסעיפיו השונים תוך העלאת התנגדויות והסתייגויות רבות, התקבל בכנסת, ביום 18 בנובמבר 1953 (למעלה משנה וחצי לאחר הצגתו לקריאה ראשונה!) "חוק הביטוח הלאומי תשי"ד – 1953".  דבריה הנרגשים של גולדה מאירסון במעמד קבלת חוק, מעידים על מעורבותה העמוקה בכל תהליכי החקיקה ועל מחויבותה האידיאולוגית והערכית לכל סעיף בו.(תעודה מס' 13, דברי הכנסת)
החוק עבר מאות תיקונים במרוצת השנים, והוראותיו הושלמו על ידי קובצי תקנות רבים. אולם התשתית שהונחה בשנת 1953 והמוסד לביטוח לאומי שהוקם במיוחד ליישום הוראותיו של חוק זה, קיימים עד היום כאבן הראשה של הביטחון הסוציאלי של אזרחי המדינה.



 


פרסומים של המוסד לביטוח הלאומי – מתוך אוסף הפרסומים של ארכיון המדינה

יום רביעי, 26 במרץ 2014

"בלב כואב, אך בראש מורם" - עושים שלום – סיפורו של הסכם השלום בין ישראל למצרים, יולי 1978– מארס 1979

פרסום מיוחד של ארכיון המדינה לרגל יום השנה ה-35 לחתימה על הסכם השלום עם מצרים

ב-26 במרס 1979 חתמו ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנוואר סאדאת על הסכם שלום בין שתי המדינות ואחר כך שילבו ידיים עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. תמונת הידיים השלובות הייתה מאז לסמל לאירוע ששינה את פני המזרח התיכון. המעמד החגיגי ההיסטורי על מדשאות הבית הלבן מול קהל אחוז התרגשות ובשידור ישיר למיליוני צופים משתאים ברחבי העולם לא רמז במאום על הדרמה הגדולה שהתחוללה בחודשים שקדמו לו. בחודשים אלו ניהלו המעורבים בתהליך משא ומתן רצוף מהמורות ומכשולים בעניינים רוויי מחלוקות כגון פינוי היישובים ובסיסי חיל האוויר הישראליים מסיני; אוטונומיה לפלסטינים ושאלת גורלם של שטחי יהודה ושומרון ועזה; הקפאת ההתנחלויות הישראליות במהלך המשא ומתן; שאלת עתידה של ירושלים; שלבי הנסיגה של ישראל מסיני; אספקת נפט מחצי האי סיני לישראל ועוד. מחלוקות אלו השרו לעתים את התחושה שהתהליך עומד לקרוס ועמו כל תקוות השלום, והאזור ישוב לשפיכות הדמים המוכרת כל כך לתושביו. כל זה הביא את הנשיא קרטר לשחרר אנחת רווחה עמוקה בסופו המוצלח של התהליך ולומר: 'מה שהשגנו עד כה איננו פחות מנס.... יד אלוהים הייתה במה שהושג עד כה'.


לרגל יום השנה ה-35 לחתימת הסכם השלום מציג ארכיון המדינה פרסום מיוחד בפורמט חדשני ובו 67 מסמכים שמתעדים את השלבים המכריעים בתהליך: המגעים המדיניים שקדמו לוועידת קמפ דייוויד, הוועידה עצמה והחודשים שבאו בעקבותיה עד לחתימת הסכם השלום בוושינגטון. בפעם הראשונה מוצגים מסמכים מחדרי החדרים של הדיונים הסודיים, בלווי מקבץ נדיר של תצלומים, סרטי וידאו, קריקטורות, פתקים ושלל איורים, וכל אלה מביאים בדרך שלא הוצגה עד כה את המילים, את הקולות ואת המראות של הדרמה האדירה הזו. בין השאר נחשפים בפעם הראשונה לעין הציבור רישומי שיחות של חברי המשלחת הישראלית עם האמריקנים, שפוענחו בעזרתו האדיבה של פרופ' אהרן ברק, שרשם אותם בכתב ידו.

כל אלה מתארים את התהליכים ואת המהפכים הדרמטיים שעברו על המשתתפים בתהליך: כיצד הצליח הנשיא קרטר להביא את בגין ואת סאדאת מהטחת האשמות זה בזה במילים קשות ליחסים של ידידות ואמון הדדי, וכיצד קרה שסאדאת, ששאל תחילה: 'איך אעשה הסכם עם אנשים שאינני בוטח בהם?', קבע בסופו של התהליך ש'הוא מרגיש עכשיו כי יוכל בעתיד לפנות ישירות לראש הממשלה בעת משבר ולמצוא הסדר נאות'; מה הביא את בגין, שקבע בתחילה בהתרגשות רבה שאין להעלות על הדעת את פינוי היישובים הישראלים בסיני ואת הריסתם, להסכים לפינוי עד אחרון המתיישבים ולומר: 'הכול יהיה על ראשי. אבקש שעזר יגן עליי מפני גאולה כהן'; איך פתרו את הסוגיה של עתיד יהודה ושומרון ועזה, וכיצד התחמקו מדינאי ישראל מהדרישה להקפאת ההתנחלויות במהלך המשא ומתן; מדוע התקשה שר החוץ דיין, יוצא מפלגת העבודה, להסכים לפינוי היישובים מסיני בעוד עמיתו עזר ויצמן, איש הליכוד, מצהיר: 'אם אני יכול להגיע היום להסכם שלום ...אני מוכן לבוא לפתחת רפיח ולומר להם לעזוב'; מה היה חלקו של 'אבי ההתנחלויות' אריאל שרון, שאמר 'שלמען השלום הוא בעד הורדתם של היישובים', בהסכמתה של הנהגת ישראל לוותר על היישובים בסיני; כיצד החלו המשלחות ב'אריזת מזוודות' כדי לשוב הביתה בידיים ריקות באחד מימי ועידת קמפ דייויד, והגיעו להסכמות ביום המחרת; איזו נוסחה מצאו הצדדים כדי להתחמק מהכרעה בשאלת מעמדה של ירושלים; איך תרמו דווקא האייתוללה חומייני והמהפכה האסלאמית באיראן להמרצתם של הצדדים להתגבר על חילוקי הדעות ולהגיע להסכם שלום; מדוע טען קרטר שאינו מאמין לישראלים, ושאל את בגין אם הוא באמת מעוניין בשלום; כיצד הצליחו דווקא כמה שרי ממשלה, ובהם מדרג שני, למצוא מוצא מהמבוי הסתום רגע לפני שהנשיא קרטר עמד לעלות על מטוסו בדרכו חזרה לוושינגטון ולנטוש את מאמצי התיווך שעשה בין ישראל למצרים, ולבסוף - מה הביא את משה דיין להפוך על פניה את אמירתו המפורסמת לגבי שארם א-שייח' ולהצהיר מעל בימת הכנסת: 'עדיף שלום בלי שארם א-שיך מאשר שארם א-שיך בלי שלום'.

לראשונה מגיש ארכיון המדינה את הפרסום לציבור בשלושה פורמטי הצגה שונים – אפליקציה חווייתית וידידותית למשתמש להורדה לטאבלטים ולצפייה באינטרנט, ופרסום מלא באתר של ארכיון המדינה. 
  




יום שני, 24 במרץ 2014

"'הממשלה מצטרפת ליד רוטשילד בתקווה כי הטלוויזיה הלימודית תהיה מכשיר חינוכי חשוב בישראל ותתרום תרומה נכבדה למיזוג הגלויות בחברה הישראלית" – מתוך מכתבו של שר החינוך אבא אבן ללורד ויקטור רוטשילד כתגובה על יוזמת קרן 'יד הנדיב' להקמת הטלוויזיה הלימודית – פרסום במלאת הקמת 48 שנה לשידור הראשון


היום לפני 48 שנה ב-24.3.1966 נפתח שידור הטלוויזיה הראשון של הטלוויזיה הלימודית שהפכה מאחר יותר לטלוויזיה החינוכית בשמה המוכר לנו. זה היה השידור הטלוויזיוני הראשון שנעשה על-ידי גורם ישראלי (הטלוויזיה הישראלית הכללית הוקמה רק ב-1968) ולכן מדובר בציון דרך משמעותי בהתפתחות אמצעי התקשורת בישראל. לרגל תאריך היסטורי זה אנו מעלים פרסום הכולל כמה מסמכים מימי הבראשית של הטלוויזיה הלימודית.


צילום מישדר באנגלית באולפני הטלווזיה הלימודית, 1966, באדיבות הטלוויזיה החינוכית (מתוך תיק גל-11638/7)

שורש הקמת הטלוויזיה הלימודית היה רצון של גורמים שונים בציבוריות הישראלית להפעיל טלוויזיה בישראל, תוך צורך להתגבר על ההתנגדות של גורמים שונים למדיום הטלוויזיוני, שנחשב על-ידם לשלילי ומזיק. המתנגד הבולט ביותר להקמת טלוויזיה בישראל היה ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון. לאור זאת יש סמליות בכך שהטלוויזיה הלימודית הוקמה בפועל כשנה אחרי פרישתו הסופית של בן-גוריון מראשות הממשלה ב-1963. יחד עם זאת, הצעד הממשלתי הראשון לקראת הקמת הטלוויזיה הלימודית נעשה עוד בשלהי כהונתה של הממשלה האחרונה בראשות בן-גוריון. עדות לכך ניתן למצוא בסקירה שפורסמה על-ידי "נאמנות הטלוויזיה הלימודית" ב-20.6.1966  - תעודה מס' 1 (מתוך התיק שסימולו גל-11638/8 בתיקי הטלוויזיה הלימודית המופקדים בארכיו המדינה).
בפתיחת הסקירה מתואר התהליך שהוביל להקמת הטלוויזיה הלימודית, שראשיתו במכתב משר החינוך והתרבות אבא אבן ללורד ויקטור רוטשילד מקרן "יד הנדיב" (המכונה גם "יד רוטשילד"): "יסודה הרשמי של הטלוויזיה הלימודית היה ב-7.3.1963. אותו יום כתב שר החינוך והתרבות, מר אבא אבן, מכתב ללורד רוטשילד בו הביע את אישור הממשלה להצעת "הנדיב" (יד רוטשילד) להקים מפעל ניסויי של טלוויזיה לימודית בישראל... 'הממשלה מצטרפת ליד רוטשילד בתקווה כי הטלוויזיה הלימודית תהיה מכשיר חינוכי חשוב בישראל ותתרום תרומה נכבדה למיזוג הגלויות בחברה הישראלית' – כך כתב השר אבא אבן במכתבו...". בראיון שנערך עם אבא אבן יותר מ-20 שנה מאוחר יותר בערוץ 2 הנסיוני סיפר אבן שהצליח לשכנע את בן-גוריון להסיר את התנגדותו להקמת הטלוויזיה הלימודית באמצעות הטיעון ש"מה שמכניסים לשידורים זה מה שיוצא:" ולכן אין מקום לחששו של בן-גוריון מהשפעות שליליות של השידורים על הנוער.
תוך כמה חודשים רקמה היוזמה עור וגידים והטלוויזיה הלימודית הוקמה בשנת 1964 על-ידי "יד הנדיב" תחת השם "נאמנות הטלוויזיה הלימודית" (להלן נ.ט.ל) במטרה להשתמש בשידורי הטלוויזיה ככלי עזר להוראה וכדי לתרום מערך הלימודים בבית-הספר. היא הוקמה בשיתוף עם משרד החינוך והתרבות כדי להוות בשלב ראשון פרויקט נסיוני בכשלושים בתי ספר במטרה לסייע בפיתוח והפצה של תכניות לימודיות חדשות במקצועות האנגלית, הביולוגיה והחשבון, שבהם התקשו תלמידים רבים.
בינואר 1965 נפתח בתל-אביב קורס להכשרת מורי סטודיו. במקביל לכך נבנו במהלך שנת 1965 אולפני הטלוויזיה הלימודית ברמת-אביב. בשלב הראשון נקבע שהפעלת הטלוויזיה נעשה תוך תיאום בין נ.ט.ל למשרד החינוך והתרבות כגוף האחראי על התכנית החינוכית של השידורים. חלוקת העבודה בין שני הגופים באה לידי ביטוי בהודעה לעיתונות שכותרתה "תחנת הטלוויזיה הלימודית תופעל באביב" - תעודה מס' 2 (תיק גל 11638/9) שפירסמה נ.ט.ל ב-30.12.1965 לקראת פתיחת השידורים שבה נכתב: "משרד החינוך והתרבות יהיה אחראי לתוכן החינוכי של השיעורים ושיטת ההוראה ואילו נאמנות הטלוויזיה הלימודית תהיה אחראית להפקתם.". בפרסום זה דווח על סיור לעיתונאים שנערך באותו יום באולפני הטלוויזיה ברמת-אביב ותוארו האמצעים הטכנולוגיים של האולפנים שהיו חדשניים מאוד במושגם הטכנולוגיים התקופה.
שידורי הטלוויזיה הלימודית נפתחו כאמור ב-24.3.1966. טקס הפתיחה של השידורים תואר בסקירה מטעם נ.ט.ל שהובאה קודם (תעודה מס' 1): "טקס הפתיחה החגיגי התקיים באולפני הטלוויזיה הלימודית ביום ה', ג' ניסן תשכ"ו (24.3.1966), במעמד ממלא מקום נשיא המדינה ולורד רוטשילד, ועם לחיצת כפתור על-ידי ראש הממשלה מר לוי אשכול הוחל בשיעור הטלוויזיה הראשון בארץ – שיעור מתמטיקה לכיתות ט'. יש לציין את הייחוד שבמעמד זה: ישראל הינה המדינה היחידה בעולם בה החלה הטלוויזיה על-ידי שיעורי טלוויזיה לימודית...". תיאור זה מבטא את התחושה החגיגית שליוותה את פתיחת שידורי הטלוויזיה הלימודית והפעולה הסמלית של לחיצת הכפתור של תחילת השידורים על-ידי ראש הממשלה המחישה את ההתייחסות לפתיחת השידורים כרגע היסטורי.יש לציין שעל-פי עדותה של דניה אביאל שהייתה נתבת התמונה הראשונה של הטלוויזיה, היה הכפתור שעליו לחץ אשכול רק כפתור דמה שנועד לשם הוספת אופי חגיגי לטקס (בידיעתו של אשכול). בפועל הלחיצה על הכפתור שהפעיל את השידור נעשתה מחדר הבקרה (המוניטור) של אולפני הטלווזיה על-ידי אביאל עצמה, שתיארה מאוחר יותר את האירוע במילים: "ואז יצא לאוויר השידור הטלוויזיוני הראשון במדינת ישראל.".

להלן מובאת ההקלטה של אותו שידור היסטורי באדיבות הטלוויזיה החינוכית. השידור נפתח בנאום של שר החינוך אבא אבן ובהמשכו רואים את חדר הבקרה ואת נתבת התמונה דניה אביאל שהוזכרה קודם.


בשלב זה מומנה הטלוויזיה על-ידי קרן רוטשילד ונ.ט.ל סיפקה את מקלטי טלוויזיה שהוצבו בכיתות בית-הספר שבהן הונהגו השידורים (בתחילת דרכה של הטלוויזיה הלימודית לא היה ניתן לקלוט את השידורים במכשירי טלוויזיה מחוץ לבתי-הספר). תכני השידורים עצמם נקבעו כבר בראשיתם על-ידי ועדת הטלוויזיה של משרד החינוך שדנה בשאלות הקשורות בהפעלת הטלוויזיה בבתי-הספר: היקף הניסוי של הפעלת השידורים, סוגי המוסדות והכיתות שבהם יופעלו השידורים ותכנית השיעורים שיועברו בשידורים.


צילום מישדר באולפני הטלוויזיה הלימודית של שיעור בהנדסת המישור עם המורה שלומית דקל,  1966, באדיבות הטלוויזיה החינוכית  (מתוך תיק גל-11638/7)

ההתרגשות הציבורית שליוותה את תחילת שידורי הטלוויזיה הלימודית באה לידי ביטוי גם בביקורים של קבוצות תלמידי בתי-ספר באולפני הטלוויזיה. במסגרת ביקורים אלה יכלו התלמידים ומוריהם להיכנס אל מאחורי הקלעים של שידורי הטלוויזיה ולראות את האמצעים הטכנולוגיים המאפשרים את קיומו של "הפלא" הטלוויזיוני החדש, שרובם נחשפו אליו לראשונה עם פתיחת שידורי הטלוויזיה הלימודית. לביקורים אלה קדמו בדרך-כל מכתבי בקשה לבקר באולפנים שכתבו מורים להנהלת נ.ט.ל. כחודשיים אחרי תחילת השידורים ב-23.5.1966 נשלח מכתב כזה על-ידי המורה שולמית זיו מבית הספר התיכון "אוהל-שם" מרמת-גן –תעודה מס' 3 (נמצא בתיק שסימולו גל-11638/10). במכתב כתבה זיו על הכיתה שבה היא מלמדת: "במסגרת שעות החינוך בכתה זו, נזדמן לנו לא אחת לשוחח על ערכה, מגמותיה ואפשרויותיה של הטלוויזיה החינוכית והתלמידים גילו התעניינות רבה בנושא זה. לא רק משום החידוש בסדרי השיעורים בבתי-הספר משכה הטלוויזיה את ליבם, אלא גם מבחינה טכנית ומדעית..."  וביקשה לאפשר לה ולתלמידה לבקר באולפני הטלוויזיה ולהכיר ממקור ראשון את המכשור הטלוויזיוני. מכתב זה מבטא את הרוח התמימה של תקופה שבה התרגשו משידורי טלוויזיה לימודיים בשחור-לבן ומראה עד כמה השתנתה המציאות הטכנולוגית, התקשורתית והחברתית מאז ועד העידן האינטרנטי של ימינו.
 
אחת הכיתות שהשתתפה בשידורי הניסוי של הטלוויזיה הלימודית צופה במשדר לימודי, 1966, באדיבות הטלוויזיה החינוכית  (מתוך תיק גל-11638/7)

במהלך השנים שעברו מאז עברה הטלוויזיה הלימודית שינויים רבים. החל משנת הלימודים תשכ"ט (1969-1968) נפתחו שידורי הטלוויזיה באופן עקרוני לכל בתי-הספר בארץ. במהלך שנה זו הסתיימה תקופת הניסוי של השידורים שנמשכה שלוש שנים ובממשלה התקבלה החלטה להפוך את הטלוויזיה לחלק אינטגרלי ממשרד החינוך על-ידי הקמת "המרכז לטלוויזיה לימודית" באפריל 1969 במעמד של יחידת סמך של המשרד.

במהלך השנים נוספו לטלוויזיה הלימודית גם תוכניות אקטואליה, משדרי בידור וסדרות טלוויזיה שגרתיות. בשנות השמונים השתנתה מגמת התוכניות לבידור, אקטואליה רכה וחינוך, ובשנים אלו שונה שמה, על פי החלטת שר החינוך יצחק נבון ל"טלוויזיה החינוכית". במשך יותר מעשרים שנה, במה שמכונה בתקשורת הישראלית "עידן הערוץ היחיד", שידרה הטלוויזיה החינוכית את תוכניותיה בשעות הבוקר והצהריים, ואלה היו מכוונות לתלמידי ישראל. בשנות ה-90 כשהשתנתה מפת ערוצי הטלוויזיה בישראל, עם כניסתם לשוק התקשורת של ערוץ 2 והטלוויזיה בכבלים, הורחבו שידורי הטלוויזיה החינוכית אל ערוצים אלה.