יום חמישי, 30 ביוני 2016

40 לפרשת אנטבה - פתק מפרס לרבין, שיחות ברוך בר-לב עם אידי אמין, 30.6.1976 - 1.7.1976

"פרשת אנטבה" קבלה עם השנים ממד כמעט מיתולוגי בהיסטוריה הישראלית. כמו כל סיפור דרמה טוב, גם סיפור אנטבה ייצר לא מעט "גיבורים ראשיים" שמככבים עד היום בספרים שנכתבו ובסרטים שנוצרו על הפרשה, ובהם: יצחק רבין, שמעון פרס, יוני נתניהו, דן שומרון ועוד. אחרים שמשו וזכורים כ"גיבורי משנה". אחד מאלו הוא ברוך (בורקה) בר-לב, ששימש בעבר כנספח צה"ל באוגנדה וקשר קשרים אמיצים עם אידי אמין, שאחר כך תפס את השלטון באוגנדה. לימים פרש מצה"ל אולם חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה על ידי חברי הארגון הפלסטיני החזית העממית לשחרור פלסטין, החזירה אותו למוקד העשייה. 

ב-30 ביוני 1976 נראה היה שפרשת אנטבה הולכת ומסתבכת. 47 מנוסעי מטוס אייר פראנס החטוף שוחררו, איש מהם לא ישראלי, ונמסר שצפויים שחרורים נוספים שכנראה ישאירו רק את בני הערובה הישראלים על רצפת בית הנתיבות באנטבה. באותה העת העריכו מקבלי ההחלטות בישראל ששליט אוגנדה אידי אמין משתף פעולה באורח מלא עם החוטפים, והוחלט לנסות וליצור עמו קשר באמצעות ישראלים שהכירו אותו באופן אישי, ובין היתר לבקש מברוך בר-לב להתקשר אליו כאדם פרטי ולא כנציג ישראל, ולדבר אליו כידידו שמבקש ממנו לפעול באופן הומני.  
באותו היום החלו גם לדון  ברצינות על ביצוע פעולה צבאית לשחרור החטופים. במהלך התייעצות של צוות שרים כתב שר הביטחון פרס פתק לראש הממשלה  רבין ובו הציע לו להתכנס כדי לבחון אפשרות של פעולה צבאית וגם פנייה לאמין, אם כי "בתנאים אלה ובשעה זו העניין לא נראה לי" . 







ב-21:00 דיווח שר הביטחון על שיחתו הראשונה של בורקה עם אמין (הראשונה מחמש שיחות שניהלו ביומיים הקרובים). לפי דיווחו של פרס, בר-לב ביקש מאמין להתערב בשם הידידות ביניהם, והשיב בחיוב לשאלתו של אמין אם הוא פועל על דעת עצמו ולא כנציג ממשלת ישראל. אמין אמר בשיחה שאם ישוחררו המחבלים כפי שדורשים החוטפים, הוא ידאג לכך שהחטופים שנותרו באנטבה יצאו לחופשי בריאים ושלמים.
הגנרל אידי אמין שליט אוגנדה. ויקיפדיה

בשיחה השנייה ביניהם בשעות הלילה ביקש בר-לב מאמין שידאג לכך שלא יאונה כל רע לבני הערובה. באותם הימים נתפס אידי אמין בעולם כדמות נלעגת ומקור לזלזול ולבדיחות. בר-לב ביקש אפוא לשכנע את שליט אוגנדה כידידו וכמי שרוצה בטובתו, שזו הזדמנות פז שניתנה לו על ידי אלוהים לשחרר את החטופים: "להיכנס לחדשות כאיש גדול כאיש קדוש... ולהראות לעולם שזה לא נכון מה שאחרים דברו עליך וכתבו עליך".  אמין השיב שאין לו אפשרות משום החוטפים הקיפו את החטופים בחומרי נפץ "וגם אמרו שאם מטוס כלשהו יבוא מעל אוגנדה הם באופן אוטומטי יפוצצו הכול מידית". הוא ביקש מבורקה לשכנע את ממשלת ישראל לשחרר מחבלים כדרישת החוטפים [שיחת בר-לב – אמין, 30.6.1976]

למחרת ב-1 ביולי עמד לפקוע האולטימטום שהציבו המחבלים והם איימו להתחיל להוציא להורג מבני הערובה. החרדה לשלומם גברה ומשפחותיהם הפעילו לחץ רב על הממשלה להיענות לדרישות המחבליםבישיבת הממשלה ב-8:30 אמר רבין שהגיע זמן ההכרעה בין שני כיוונים – המשך הקו התקיף או כניסה למשא ומתן. פה אחד התקבלה החלטה להסמיך את הצוות לפתוח במשא ומתן להצלת בני הערובה תוך נכונות לשחרר עצורים. הודעה על כך נמסרה לממשלת צרפת, אותה החזיקה ישראל כאחראית לביטחון ושלום הנוסעים. כמו כן הוחלט שבורקה יתקשר לאמין ויגיד לו שהעביר את המסר שלו לממשלה וכי הוא מוכן לצאת לאוגנדה. אלא שהשרים חששו שבר-לב יהפוך לבן ערובה בידי אמין, ולכן הוחלט כשיגיע  לקניה יתקשר ויבקש הנחיות  לפני שימשיך לאוגנדה.  ב-10:23 התקשר בר-לב אל אמין ואמר לו: "היות והזמנת אותי הם מצדדים בכך שאסע אליך ולשם כך ציידה אותי [הממשלה] ברעיונות שאני רוצה להביא אליך. אבקש ממך למנוע כל פעולה עד שאגיע אליך ואני יוצא במטוס מיד". אמין שב על טיעוניו שאין בידו לעשות דבר והוסיף ש"אילולא עשיתי ככל יכולתי, כל בני הערובה, כולל אנשי הצוות, לא היו נשארים בחיים עד עתה". [שיחת בר-לב אמין, 1.7.10:23]

בישיבה נוספת ביקש רבין לוודא שבורקה יעדכן את אמין בהודעה ששיגרה ישראל לצרפת, כדי שלא יתחילו הוצאות להורג באנטבה בגלל בעיות תקשורת. כמה דקות לאחר מכן התקשר בר-לב ללשכתו של אמין. שליט אוגנדה לא נמצא בלשכתו ואחד מעוזריו התבקש להעביר לו את ההודעה על מהלכי הממשלה. העוזר סרב בכל תוקף למסור את שמו ורק הבטיח להעביר את הודעה לאמין והציע להתקשר שוב ב-16:00 [שיחת בר-לב – לשכת אידי אמין, 1.7.13:07]

ב-13:00 הודיעו החוטפים ברדיו קמפלה כי החליטו לשחרר את כל בני הערובה פרט לישראלים, לבעלי לאומיות כפולה ולצוות המטוס. כן הודיעו על הארכת מועד האולטימטום ליום ראשון, 4 ביולי בשעה 13:00.  
בשיחה נוספת באותו היום בין בר-לב לאמין, שמועדה אינו מצוין ברישום השיחה, מסר שליט אוגנדה פרטים על הודעת החזית העממית וגם לקח קרדיט לעצמו על הסכמת החוטפים לדחות את האולטימטום ל-4 ביולי. בורקה חזר על הודעת ישראל לממשלת צרפת והעתיר שבחים על אמין "על הצלחותיו עד עכשיו". השניים סיכמו לשוב ולדבר  [שיחת בר-לב – אמין, 1.7.1976].

אולם זו הייתה  השיחה האחרונה בין הקצין ישראלי לשליט אוגנדה. ראש הממשלה טען שהצרפתים יצאו לגמרי מהמשחק. לכל היותר הם מוכנים לתווך. משום כך הוא מציע לשקול את האפשרות לשנות את קו השיח עם אמין, להטיל עליו את האחריות לשלום הישראלים, ולהגיד לו שידוע לנו שהוא סיפק נשק לחוטפים. פנייה לאמין כאל אביר השלום לא תועיל, אמר ראש הממשלה. נציגי ישראל באפריקה החלו לגייס את מנהיגי אפריקה, באופן ישיר, ובאמצעות ממשלות צרפת ובריטניה, ללחוץ על אידי אמין. נעשה ניסיון לפנות לאמין באמצעות האפיפיור ובאמצעותם של גורמים רבי השפעה אחרים, כדי שיתחיל ללחוץ על המחבלים לשחרר את הנוסעים. 
הסוף ידוע – ב-4 ביולי פרצו כוחות של צה"ל לטרמינל באנטבה ושחררו את בני הערובה שהוטסו חזרה לישראל. לא ברור עד כמה השפיעו השיחות בין ברוך בר-לב לאידי אמין על התנהלות הפרשה. אולם בימיה הראשונים היו הניסיונות ללחוץ על אמין באופן אישי כלי פעולה שהממשלה ומקבלי ההחלטות השתמשו בו שוב ושוב. השיחות האלו היו הדרך היחידה של ישראל כדי לנסות ולהוציא את דרך הפעולה הזו אל הפועל.
משוחררי אנטבה מתקבלים בשדה התעופה בלוד, לע"מ
 



יום שני, 27 ביוני 2016

"אני צועד קצת מפוחד ומחפש מחסה לגב אינסטינקטיווית" - אשכול נכנס לנעליו הגדולות של בן-גוריון, 26 ביוני 1963


בישיבת הממשלה ב-16 ביוני 1963 הטיל ראש הממשלה דוד בן-גוריון "פצצה" והודיע כי בכוונתו להגיש מכתב התפטרות לנשיא זלמן שזר, שזה עתה נכנס לתפקידו ואמור היה לארח באותו הערב את חברי הממשלה לארוחה. לא הייתה זו עוד הודעה שגרתית על התפטרות ראש ממשלה; בן-גוריון, חרף השחיקה המסוימת במעמדו בראשית שנות ה-60, עדיין נחשב למנהיג כל יכול - כמעט שאינו בר החלפה. את בן-גוריון החליף בתפקידי ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, שמיהר להרכיב ממשלה שקיבלה את אמון הכנסת ב-26 ביוני 1963.
טקס חילופי גברי במשרד הביטחון בתל אביב. לוי אשכול נואם ודוד בן-גוריון יושב לצדו, 28 ביוני 1963. לע"מ, צלם פריץ כהן

התפטרותו של בן-גוריון, שנחשב ל"אב המייסד" של מדינת ישראל,עוררה חששות בקרב רבים מאזרחי המדינה. אמנם לא הייתה זו הפעם הראשונה שבן-גוריון התפטר מהתפקיד. כך הוא עשה בסוף 1953 ואז מילא משה שרת את התפקיד במשך כעשרים חודשים – אך הפעם היה ברור שמדובר בפרישה סופית. החששות נבעו לא רק מהליכתו של "אבי האומה" אלא גם מתחושה שעדיין לא צמח לו יורש ראוי.
למשל המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד כתבה לבן-גוריון מיד עם היוודע על התפטרות, הפצירה בו לחזור בו וסיימה: "אנא שמע לקול החרדה שישנו ודאי לא רק בי, אלא באלפי אלה האוהדים את המדינה יותר מנפשם – הם.

 בן-גוריון השיב לה, ביטל את חרדותיה והביע ביטחון ביכולתו של אשכול ש"אחרי שנה-שנתיים תתגאי בפעולתו". 


אולם בעוד בן-גוריון מביע ביטחון רב ביכולתו של אשכול, גילה האחרון חששות לנוכח הכניסה לנעליו הגדולות של קודמו. באותה עת היה לוי אשכול אלמן לאחר מותה של אשתו אלישבע בדצמבר 1959. את רגשותיו האישיים לנוכח המהפך בחייו פרס בפני ידידתו  דליה כרמל, שהתגוררה בניו יורק ואיתה קיים קשרים רומנטיים חשאיים: "ובכן אשר יגורתי בא. בן-גוריון הלך ואני גלשתי לתפקידים חדשים. נעקרתי מהקודמים ויש צורך לצלול למים חדשים עמוקים: צוננים ורותחים ואני צועד קצת מפוחד ומחפש מחסה לגב אינסטינקטיווית, כתב לה.
העמוד הראשון במכתבו של אשכול לדליה כרמל בכתב ידו
מכתבו המלא של אשכול לדליה כרמל מתוך כרך ההנצחה ללוי אשכול, ארכיון המדינה, 2002


יום שישי, 24 ביוני 2016

יום חמישי, 23 ביוני 2016

חמישים שנה לביקורו של ראש הממשלה לוי אשכול באפריקה

פגישת עבודה של ראש הממשלה לוי אשכול (מימין, בין אורי לוברני ליעקב הרצוג) עם נשיא אוגנדה מילטון אובוטה, אנטבה, 13 ביוני 1966. צלם משה פרידן, לע"מ


בימים הקרובים יצא ראש הממשלה בנימין נתניהו לביקור באפריקה. לרגל ביקור זה אנו מעלים פוסט על הביקור הראשון שקיים ראש ממשלת ישראל באפריקה. היה זה לוי אשכול שיצא ביוני 1966 לביקור במדינות אפריקה. ביקור זה היה אחד השיאים במדיניותה של ישראל בשנות החמישים והשישים להתקרב למדינות החדשות שקמו באפריקה השחורה.

אשכול טס לאפריקה דרך פריז. באפריקה חיכה לו מטוס תובלה מדגם "סטרטוקרוזר" של חיל האוויר ובאמצעותו דילג ממדינה למדינה. במשך שבועיים ביקר אשכול במדינות הבאות: סנגל, חוף השנהב, ליבריה, קונגו (קינשסה), הרפובליקה המלגשית (מדגסקר), אוגנדה וקניה. ברוב המדינות נאם אשכול בפרלמנט המקומי ונשא נאום דומה. בין השאר ציטט דברים שכתב בנימין זאב הרצל ב-1898:


דברים אלה של אשכול באו להבהיר שאין בכוונתה של ישראל להפוך למעצמה נאו-קולוניאלית המבקשת לשעבד מחדש את מדינות אפריקה לאחר שזכו בעצמאות - כפי שנחשדו מדינות אחרות במערב. לקריאת נאומו המלא של אשכול ראו בכרך ההנצחה של ארכיון מדינה, עמ' 509-507. יש לציין שבקיץ 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, עמדו רוב מדינות אפריקה השחורה לצדה של ישראל ומנעו קבלת החלטה אנטי ישראלית בעצרת האו"ם שכונסה לאחר המלחמה.

ב-19 ביוני 1966 דיווח אשכול לממשלה על ביקורו באפריקה. ראו עמ' 30-2 בסריקת הישיבה המופיעה באתר ארכיון המדינה.

יום שני, 20 ביוני 2016

וקריאות "האולה" לא נשמעו בישראל – כיצד מנעה הממשלה מלחמת שוורים בישראל, 1955

השר בן ציון דינור: "חסר לנו רק זאת."

השרה גולדה מאירסון (מאיר): "הפעם אני תומכת ברבנות הראשית".

באתר של ארכיון המדינה הועלו לאחרונה ישיבות ממשלת ישראל עד יוני 1967. המעיין בסטנוגרמות של הישיבות ימצא בהן שפע של עניינים - רובם ענייני ביטחון, כלכלה ומדינות חוץ ופנים. אולם פה ושם מצפות למעיינים הפתעות בדמות דיונים בנושאים יוצאי דופן, כמו בשאלה האם לקיים מלחמת שוורים בישראל....

ב-1955 התכוונה חברה פרטית בשם "קאן פילס", לקיים חגיגה ספרדית שתכלול מופע של "להקת הפיאסטה הספרדית הלאומית" באצטדיון רמת גן, ובמסגרתה יוצג מופע ראווה של מלחמת שוורים. הממונה על מחוז תל אביב במשרד הפנים אישר את המופע, אולם לשם קיומו נדרש גם אישור של עיריית רמת גן. לאחר שנודע בציבור על התכנית, פנו הרבנים הראשיים, הרב יצחק הרצוג והרב יצחק ניסים, במברק לראש עיריית רמת גן וביקשו ממנו למנוע את המופע, בטענה ש"זהו בניגוד גמור למוסר היהדות ולרוחה."
מלחמת שוורים במדריד, 2008,
צילם מנואל אובל, ויקיפדיה

ב-9 באוקטובר 1955 הביא שר החינוך בן ציון דינור את הנושא לדיון בממשלה. בדיון אמר שר המשפטים פנחס רוזן, שיתכן שהמופע לא יצא כלל את הפועל כי האוצר לא הקציב את מטבע החוץ הדרוש.....לדעתו מופע כזה הוא עבירה על החוק הפלילי. ראש הממשלה משה שרת טען שהמופע המתוכנן  הוא "מבחינת צער בעלי חיים", וסיכם: "רצון החברים הוא שהצגה זו לא תתקיים ושר הפנים יטפל בדבר." הממשלה החליטה להטיל על שר הפנים לפעול לביטול הצגת מלחמת שוורים.


על פי העיתונות, הממונה על מחוז תל אביב התנה את קיום המופע בתנאי ש"השור לא ייפגע בשום פנים ואופן על ידי כל כלי, פגיון, מקל וכדומה וכן ולא ידי יחס אכזרי". על קרניו יש להתקין מגנים מתאימים כדי למנוע פגיעה בשחקנים או בקהל. ב-11 באוקטובר נמסר בעיתון "מעריב", שהובטח שבמופע לא יישפך דם ובעצם "השור אינו נורא כל כך". אף על פי כן החליט הממונה על המחוז  "לאחוז את השור בקרניו" ולבטל את הרישיון למופע.


יום שלישי, 14 ביוני 2016

העמקת לימודי התודעה היהודית בבתי הספר הממלכתיים, 1960-1955




השר זלמן ארן, 4 בספטמבר 1954. צלם דוד אלדן, לע"מ

בנובמבר 1955 חזר דוד בן-גוריון והקים ממשלה בראשותו לאחר פרק זמן כ-20 חודשים בהם כיהן בתפקיד משה שרת. אחד הסעיפים בקווי היסוד של הממשלה החדשה דן בחיזוק התודעה היהודית של תלמידי בתי הספר בישראל. שר החינוך והתרבות החדש, זלמן ארן, התמסר לעניין והקדיש לו מאמצים רבים בחמש השנים הראשונות בהן כיהן בתפקיד זה (הוא התפטר מהממשלה ב-1960 ושב לכהן בתפקיד שר החינוך והתרבות בשנים 1969-1963).
בפרסום חדש באתר האינטרנט החדש של ארכיון המדינה אנו מביאים פרשה זו באמצעות 30 תעודות. בין השאר מוצגים בפרסום מכתבים של מאיר ספיר, אביה של הפזמונאית נעמי שמר, איש החינוך אוריאל עקביא והסופר חיים הזז והמאבק הפוליטי על הגשמת התכנית מול מפ"ם ואחדות העבודה. כמו כן מוצגות תכניות לימודים דוחות ביקורת של מפקחי משרד החינוך וסקר שנעשה בקרב תלמידים באזור אשקלון.

יום שלישי, 31 במאי 2016

42 שנים להסכם הפרדת הכוחות עם סוריה - נשיא מצרים סאדאת פועל להשגת הסכם

מלחמת יום הכיפורים הייתה מהנוראות שבמלחמות ישראל. אולם הזעזוע שגרמה המלחמה התניע תהליכים מדיניים שסופם ששינו את פני המזרח התיכון. ב-18 בינואר 1974 חתמו הרמטכ"לים של צבאות ישראל ומצרים על הסכם הפרדת הכוחות בין שתי המדינות. יומיים קודם העביר נשיא מצרים סאדאת שדר נרגש לראש הממשלה גולדה מאיר: "עתה כשאני מדבר על שלום אני מתכוון לכך". גולדה השיבה לו בלשון דומה.  

מיד לאחר מכן החל מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר במאמצים להביא להסכם דומה בין ישראל לסוריה שניהלו חילופי אש שעלו בקרבנות רבים. אולם המשא ומתן עם סוריה היה קשה ומסובך ולווה במשברים רבים כשברקע סכנת חידוש המלחמה. הנשיא סאדאת גילה מעורבות רבה ופנה בסוף ינואר בשדר אישי אל גולדה ודיין וביקש שישראל לא תערום קשיים בפניו בעולם הערבי ותקדם הסכם עם סוריה, משום "שהקרקע בשלה לכך".
ב-11 באפריל 1974, בעוד המשא ומתן נמשך וזוכה לתגובה עוינת בצבור בשל מלחמת ההתשה שניהלה סוריה, בצעה חוליית מחבלים פיגוע בקריית שמונה שבו נרצחו 18 ישראלים. הרצח חיזק את האווירה העוינת בישראל כלפי המשא ומתן עם סוריה. כחודש מאוחר יותר,  ב-15 במאי, נחרדה הארץ מפיגוע קשה נוסף; חוליית מחבלים שהגיעה מלבנון חדרה לעיירה מעלות, לכדה קבוצת תלמידים מטיילים מצפת והחזיקה בהם בתור בני ערובה. לאחר משא ומתן פרץ כוח של צה"ל לבית הספר שבו הוחזקו הילדים. בפריצה נתגלו כשלים והיא הסתיימה במותם של 21 תלמידים. רצח התלמידים במעלות חולל זעזוע בציבור והחליש עוד יותר את הנכונות לפשרות עם סוריה. ביום הפיגוע שלח סאדאת המודאג  שדר לראש הממשלה באמצעות מזכיר המדינה האמריקני קיסינג'ר שהעביר את השדר לגולדה דרך השגריר בוושינגטון שמחה דיניץ. בשדר, שנמסר לגולדה בפתקים, גינה נשיא מצרים את הפיגוע והביע תקווה שהוא לא יפגע במאמצי השלום. הנשיא המצרי הבטיח שכשיושג ההסכם "ישתף פעולה עם ישראל כדי להביא להפסקת פעולות רצח וחבלה".
חיילי צה"ל במהלך הפריצה לבית הספר במעלות, 15.5.1974. צילם: יעקב סער, לע"מ


.   ב-31 במאי 1974 חתמו ישראל וסוריה על הסכם הפרדת כוחות. האש בצפון פסקה ומאז ועד היום שורר למעשה שקט בגבול בין ישראל לסוריה. להלן השדר של סאדאת לגולדה מאיר:













 

יום שני, 9 במאי 2016

9 במאי - תאריך סיום מלחמת העולם השנייה

ב 8 במאי 1945 נכנעה גרמניה הנאצית והמלחמה באירופה הסתיימה (המלחמה במזרח הרחוק נמשכה עד הודעת הקיסר היפני על כניעה ללא תנאי ב 15 באוגוסט וחתימת הסכם הכניעה במפרץ טוקיו ב 2 בספטמבר).

ברוב העולם נהוג לציין ב 8 במאי את סיום המלחמה - למעט ברוסיה ובמדינות שהיו בעבר חלק מברית המועצות. הסיבה לכך היא שטקס הכניעה לצבא הסובייטי התקיים יום למחרת, ב 9 במאי כאשר משלחת הכניעה הגרמנית נכנעה שנית - הפעם למרשל ברית המועצות גריגורי ז'וקוב. לקריאה נוספת על הכניעה של גרמניה הנאצית ניתן לקרוא כאן.
הגנרל אלפרד יודל חותם על מסמכי הכניעה בריימס, 7 במאי 1945/וויקיפדיה


בעבר פרסמנו מספר פוסטים בנוגע לסיום מלחמת העולם השנייה וכדאי להיזכר בהם היום:

1) בשנה שעברה פרסמנו את מכתביו של הנשיא חיים הרצוג להוריו בעת שירותו בצבא הבריטי. הרצוג שירת בכמה יחידות בריטיות במהלך המלחמה (ובכללם קצין מודיעין של דיביזיית המשמר המלכותית - איגוד של יחידות הפרשים השומרות על ארמון המלוכה הבריטי ונושאות בתואר הכבוד "משמר" - Guards). הרצוג סיים את המלחמה בדרגת מייג'ור (רב סרן בצה"ל) ומילא תפקיד של לוטננט קולונל (סגן אלוף בצה"ל).
חיים הרצוג בצבא הבריטי, 1944. 
צילם: דוד אלדן, לשכת העיתונות הממשלתית 


2) לפני שנתיים פרסמנו מכתב של הנשיא חיים הרצוג לאחר השתתף בכניעת קורפוס גרמני (גייס בצה"ל) ליחידתו - הקורפוס ה 30 בפיקודו של הגנרל הבריטי בראיין הורוקס.

הרצוג תיאר במכתביו את חוויותיו בצבא הבריטי - הפלישה לצרפת ב יוני 1944, שחרור פאריס באוגוסט  1944, הפלישה לגרמניה בדצמבר 1944 והלחימה עד סיום המלחמה במאי.

במלאת 35 שנים למותו של אורי צבי גרינברג: מכתבים המבטאים את השקפת עולמו הפוליטית


"נסו להתנהג כאדוני מדינה יהודית בעיר המלך דוד" כתב המשורר, איש תנועת חרות, אורי צבי גרינברג  (אצ"ג) ב-1965 לשרת החוץ גולדה מאיר. משפט זה של אצ"ג מייצג היטב את תפיסתו הפוליטית הנחרצת שבאה לידי ביטוי במספר מכתבים שכתב  למנהיגי המדינה. המכתבים שמורים באוספי ארכיון המדינה.
אצ"ג נולד בגליציה ב-1896. ב-1918 ניצל עם בני משפחתו בפוגרום בעירו למברג (לבוב). הרשמים הקשים מאותו אירוע ניכרים היטב בשירתו, שמבטאת כבר בשנות ה-20 את חזונו  שכל יהודי העולם יושמדו. ב-1923 עלה לארץ ישראל, אומץ על ידי ברל כצנלסון וכתב ב"דבר". ביקורתו הקשה על דרך התמודדותו של היישוב עם מאורעות תרפ"ט (1929) יצרה  קרע בינו לבין תנועת העבודה, שהחריף ככל שהעמיקה ביקורתו על ההבלגה של הנהגת הישוב. אצ"ג הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והיה למשורר של התנועה. תחושות האשמה הקשות שליוו אותו מאז נספו הוריו בשואה קיבלו ביטוי בספרו האחרון רחובות הנהר (1951). לאחר הקמת המדינה נבחר לחבר הכנסת הראשונה מטעם תנועת חרות.  ב-1957 זכה בפרס ישראל. את שירתו תפס אצ"ג כמשימה וככלי  "להביע את תורת היהודי הפראי ואת המצב הקסטרופלי של האומה" (כפי שכתב במניפסט "כלפי תשעים ותשעה").
 
במכתבו האמור לגולדה  התייחס אצ"ג לתקריות בגבול ירדן ב-1965, ובעיקר לשאלת ההסכם בעניין הריבונות בהר הצופים. מנהיגי המדינה עשו מאמצים רבים כדי לשמר את מעמדה של ישראל בשטח המפורז בעוד הירדנים פעלו באופן מתמיד לכרסום במעמד ישראל בשטח. בעקבות הדרדרות המצב באזור בראשית 1965, שיגר נציג ירדן באו"ם מכתב תלונה ליושב ראש מועצת הביטחון ובו ביקש שמזכ"ל האו"ם ישלח נציג לחקור את המצב במקום. גולדה עמדה על הצורך לקדם את המשלחת מטעם האו"ם בדרך חיובית ולהביע נכונות לשקול את המלצותיה אך התעקשה להקפיד על העיקרון שנשמר עד כה בקפידה, שלמתחם הר הצופים לא ייכנס איש או"ם. בחששו שהאו"ם זומם לקחת מישראל את הר הצופים כתב אצ"ג מכתב זה לגולדה. הוא ביקש ממנה לראות בשליחות האו"ם מזימה מסוכנת שיש להדוף בכל הכוח משום שמאחוריה עומד למעשה ניסיון להפקיע משלטונה של ישראל אזורים בירושלים החיוניים לביטחונה. נסיגת ישראל מהם תביא להתמוטטות שליטתה בירושלים ולאובדן העיר עבור מדינת ישראל:

אורי צבי גרינברג אל גולדה מאיר , 2 בפברואר 1965, חצ-4309/15


 כדרכה כתבה גולדה את תשובתה בכתב יד על גבי הפנייה. מאוחר יותר שלחה את תשובתה בדפוס: "לא ברור אם באמת ישנה מזימה, אבל אם ישנה היא לא תקום ולא תהיה":
תשובת השרה גולדה מאיר לאורי צבי גרינברג, 4 בפברואר 1965, חצ-4325/7


 
ברוח אותם דברים הוסיף והמליץ בפני שרת החוץ, במכתב נוסף בהמשך אותה שנה,  להתנגד להצעת החלטה באו"ם בדבר הכנסת כוחות או"ם לאזור המפורז בהר הצופים:

"הלכנו פעם צעד בצעד אחרי 'הכיוון הטוב' של המנדטור הבריטי, אחרי הפיתוי הבלפורי...עד אשר הגענו בסיוע ההבלגה...ובתום לב, להתרוקנות תוכן ההגשמה של כל סעיפי המנדט להקמת הבית הלאומי, והצילה אותנו דווקא ההתנהגות, שהיה בה משום הפיכת כל מושגי העבר של ההליכה בקו הבריטי המרמה...אנחנו היינו מסייעים לביטולה של הצהרת בלפור בהתנהגותנו...הפעם...אנו...מסייעים בהתנהגות שלנו, פה במקום ובאו"ם,...נופיע סוף סוף על בימת האו"ם כמדינה, בכוח התודעה שאילו היא לא הייתה כאן בשטח הצר...לא תהיה דריסת רגל לשום מעצמה מערבית בשטח הזה שכולו ערבי ו'יודן ריין'. עלינו הפעם להתחיל להשמיע דברנו בקול כזה שעוד לא השמענוהו. להצביע נגד ההצעה! בבטחון! אם לא נצא...שאנו מתכחשים לזכותנו לאפשרות קיום מדינה יהודית כאן...שאין לנו תביעות טריטוריאליות בארץ ישראל כולה..." (י"ח כסלו תשכ"ו\ חצ-130/4331/13).

התכתבות זו היא המשך טבעי לתפיסתו הפוליטית של אצ"ג, אותה ביטא כבר ב-1949, אז חבר כנסת, במכתב שכתב לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון נגד פתיחת הדרך מהעיר העתיקה לבית לחם:


אורי צבי גרינברג לראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון, 1949, ג-5383/6
 

 
נאמן לשיטתו חתם אורי צבי גרינברג לאחר מלחמת ששת הימים על העצומה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

בצד מכתביו של אצ"ג שעוסקים בסוגיות פוליטיות ואקטואליות שמורה בארכיון המדינה גם התכתבות שלו עם רחל ינאית בן-צבי, שמטבע הדברים מציגה אותו באור אישי יותר. 2 מהמכתבים, מ-1954, מובאים כאן. במכתביו מבשר אצ"ג לרחל ינאית ולנשיא בן-צבי על הולדת בתו. שבוע לאחר מכן הוא כותב לה שעלה לקברו של דוד המלך בהר ציון ושם נתן לבתו את השם רבקה חבצלת לבציון. הוא מודה לרחל על דבריה על ספרו רחובות הנהר באמרו: "נדמה לי שאפשר לקרוא בו בעיניים סגורות ובלב פתוח. אשרי איש שאת בכיו לא שכח – אמרתי באחד השירים".

מכתבי אורי צבי גרינברג לרחל ינאית בן-צבי, 1954, פ-2118/11
 

 

 

 

 



יום ראשון, 8 במאי 2016

חתימת חסיד אומות העולם היפני, סמפו סוגיהארה, על דרכון הנמצא בארכיון המדינה

ביום חמישי האחרון צוין יום השואה והגבורה וזו ההזדמנות להציג לקהל הרחב פריט מעניין מאוצרות ארכיון המדינה, הקשור בסיפור השואה וההצלה.

בפוסט קודם, על מבצע "בצר" במהלך מלחמת העצמאות, הצגנו את אוסף הדרכונים ותעודות המסע של עולים הנמצא בארכיון המדינה. באוסף נמצאים פרטים נוספים וגם הם מעניינים מאוד.

אחד מהפריטים באוסף מציג את חתימתו של חסיד אומות העולם,  סגן הקונסול היפני בעיר קובנה ב 1940, צ'יאונה (סמפו) סוגיהארה (Chiune Sugihara), על תעודת מסע. סוגיהארה חילק ויזות מעבר ליפן לכ 6000 יהודים. תעודות אלו אפשרו קבלת ויזות מעבר למדינות נוספות וסייעו להצלתם של מקבלי התעודות. הוא זכה לתואר "חסיד אומות העולם" מ"יד ושם" בשנת 1984 ונפטר ב 1986.
צ'יאונה סמפו סוגיהארה/וויקיפדיה


בעקבות החשיפה התקשורתית לה זכה השנה סוגיהארה בערוצי התקשורת בישראל בחרנו להבליט שנית את חלקו במסע הצלת יהודי השואה.

להרחבה על פעילותו של סוגיהארה ניתן לקרוא באתר "יד ושם" 


או בפודקאסט של יובל מלחי על יפן והיהודים במלחמת העולם השנייה. 



חתימתו של צ'יאונה סמפו סוגיהארה על דרכון זמני