יום חמישי, 28 במאי 2015

סוגיות בעניין הוצאתו להורג של אייכמן: חברי הממשלה דנים האם להמליץ על חנינה? האם לאפשר לאשתו לקיים ביקור פרידה?




אדולף אייכמן וסנגורו רוברט סרווציוס בעת המשפט בבית העם
בירושלים, ארכיון המדינה, טס/3007/203, רשם: בני עדן
מאז שהודיע ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, בכנסת במאי 1960 על חטיפתו של אדולף אייכמן בארגנטינה והבאתו למשפט בישראל ועד להוצאתו להורג חלפו שנתיים. משפטו נפתח באפריל 1961. פסק הדין, שגזר עליו עונש מוות, ניתן בדצמבר של אותה שנה, והדיון בבית המשפט העליון על הערעור שהגיש סנגורו, ד"ר רוברט סרווציוס, נערך במאי 1962. לאחר שחמשת שופטי בית המשפט העליון דחו את הערעור, ולאחר שנשיא המדינה, יצחק בן-צבי, דחה את בקשת החנינה, הוצא גזר הדין לפועל בלילה שבין ה-31 במאי לאחד ביוני 1962, השבוע לפני 53 שנים.
הציבור בישראל ועיתונות התקופה תמכו בהוצאתו להורג של אייכמן באופן כמעט מלא, בהמשך טבעי להסכמה הרחבה בדבר לכידתו והעמדתו למשפט בישראל. תליית אייכמן נתפסה כהתגלמות של צדק וכהוכחה לניצחון ריבונותה של ישראל, שהצליחה להביאו למשפט. מעטים היו קולות הנגד. (יחיעם ויץ במאמרו: "בין קתרזיס לקרב סכינים "משפט אייכמן" ו"משפט קסטנר" והשפעתם על החברה הישראלית" מביא מקולות אלה). בפרסום שהעלינו באתר ארכיון המדינה לעת חמישים שנה למשפט אייכמן מצויות דוגמאות ממכתבים רבים השמורים בארכיון המדינה, שנכתבו אל ראש הממשלה, אל נשיא המדינה ואל השופט לנדוי שמשקפים עמדות שונות ביחס לשאלת ההוצאה להורג של אייכמן.

גם בממשלה עצמה נשמעו ברגע האחרון בממשלה קולות שונים ביחס לעצם שאלת ההוצאה להורג של אייכמן. את המסגרת לדיון הגדיר בישיבה, שהתקיימה ב-29 במאי, אותו היום שבו נדחה הערעור, ויומיים לפני ההוצאה להורג, היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, שהיה התובע במשפט. האוזנר הסביר לחברי הממשלה מדוע לדעתו עליהם להמליץ לנשיא שלא לחון את אייכמן. לדברי האוזנר חוק דרכי הענישה שחוקק ב-1954 הפך את עונש המוות, שהוגדר כעונש חובה בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, לעונש מקסימלי ולא חובה. ועם זאת ביקש האוזנר מחברי הממשלה לשקול שלושה משפטים מפסק הדין של אותו יום: "מקומו (של אייכמן) היה לא רק בין הפעילים אלא בין המפעילים של הפתרון הסופי...המערער לא היה קטלא קניא בין המפעילים ההם, הוא נטל חלק בראש, ולו היה תפקיד מרכזי, מכריע ביניהם". כמו כן אייכמן "לא הראה מעולם לא חרטה, לא חולשה, ולא רפיון כוח או רפיון רצון במילוי התפקיד שקיבל על עצמו....וביצע את פשעיו האיומים מתוך שמחת לב וחדווה פנימית, לשביעות רצונו הוא ולשביעות רצונם של כל הממונים עליו".  ועל פסק הדין, שהתקבל פה אחד: "בהחליטנו לאשר את פסק דינו...ידענו יפה...מה דל ומה חיוור יהיה גזר מיתה זה, לעומת מיליוני המיתות המשונות שגזר הוא על קורבנותיו. כשם שאין שם בשפת בני אדם כדי לכנות בו מעשים כמעשי המערער, כך גם אין עונש בחוקי בני אדם, שיהא הולם בחומרתו את אשמת המערער, אך ידיעתנו כי כל מידה שתימדד למערער לא תשווה, וכל שילם ועונש שיוטל עליו לא יספיק, ידיעה זו, אסור לה שתניע אותנו דווקא להקל בעונשו של זה...אם אין רצוננו לשים פלסתר את רצונו של המחוקק, עלינו להטיל על אייכמן את העונש המקסימלי...". (לפרוטוקול המלא של הדיון בממשלה)
מצד אחד היו בדיון המצדדים בביצוע גזר דין המוות: שר המשפטים דב יוסף  אמר שמכיוון שהכנסת הצמידה את עונש המוות לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם  אין מקום לוותר על עונש המוות משום שוויתור יתפרש כאמירה שמעשיו של אייכמן אינם כה נוראים. אדם נענש בעונש מוות על רצח של אדם אחד. קל וחומר שמעשיו של אייכמן מחייבים עונש מוות. ענשי מוות נתנו לפושעים נאצים במשפטי נירנברג ואין הצדקה שישראל תנהג אחרת מן המדינות התובעות בנירנברג. השר יוסף אלמוגי חיזק טיעון זה ואמר שישראל מוכרחה להעביר את המסר שדם יהודי אינו הפקר. שרת החוץ, גולדה מאיר, ביקשה לעשות הבחנה בין עונש מוות בכלל, אותו היא ממליצה לבטל ובין חוק פשעי הנאצים: אי ביצוע פסק הדין יראה לא עליונות של העם היהודי כי אם נחיתות. רק העם היהודי נתבע לגלות חמלה נוצרית "כי עוד לא התרגל העולם לראות את עם ישראל כמו יתר העמים".

מצד שני היו המתנגדים: שר הסעד יוסף בורג אמר שמדינת ישראל אמרה את דברה במשפט. כעת היא יכולה להרשות לעצמה לתת לרוצח למות יום יום מחדש. מעין מצב תלוי ועומד, שגזר הדין יהיה תלוי בפניו מדי יום ביומו, להשאירו במצב זה, שבכל יום יכולים לבצע את גזר דינו. בורג לא ראה בכך חנינה אבל היה מוכן לקבל בלית ברירה מונח זה אם חייבים להיצמד אליו באופן רשמי כדי להימנע מתליית אייכמן. האוזנר ביטל אפשרות זו בטענה שלנשיא יש סמכות לחנינה או להמרת העונש אך לא לדחיית ביצועו של העונש ועל כן לא ניתן לקבל את עמדת בורג. שר האוצר לוי אשכול הסביר שמבחינתו אין זו שאלה של מצפון וגם לא שאלה של "מה יגידו הגויים". הוא היה רוצה שאייכמן יתהלך בעולם לאחר המשפט עם אות קין על מצחו. בעיניו זהו עונש קשה ומשמעותי הרבה יותר מחמש דקות של הוצאה להורג (מעניין לציין שעמדה זו של אשכול מהווה המשך לעמדתו מ-1934 , בעקבות זיכויו בערעור של אברהם סטבסקי מרצח ארלוזורוב, לאחר שנידון למוות בערכאה הנמוכה. אשכול כתב אז לאשתו אלישבע שהוא מרוצה מן הזיכוי, על אף שהוא בטוח באשמתו של סטבסקי, וניסח את דבריו באותה רוח: "אני, דעתי נוחה מאוד מהמשפט. אות קין על מצחם...אות קין לא יוסר ממצחו לעולם", לוי אשכול אל אלישבע אשכול, 8.8.1934, ארכיון המדינה פ/1553/8). את הדיון על החנינה לאייכמן סגר שר הדתות זרח ורהפטיג, שהבהיר שאין לו היסוסים מצפוניים אך הוא חושש ממצב של "כי יחם לבבו" ואינו יודע אם נצליח להסתגר מפני רגש זה ועל כן הוא מתנגד לחנינה. כמו כן  חשש ורהפטיג מליבוי של יצרים אנטישמיים ומכך שהדבר יעלה לעם היהודי בקורבנות,  אך מצד שני חשש שהדבר ייתפס כהפקרת דם ישראל וכהתפייסות עם גרמניה ומכאן יגיעו הדברים בכל מקרה ל"בכחנליה (פורקן יצרים) אנטי יהודית, אם אני שוקל תועלתיות נגד תועלתיות, אין לי עצה וברירה, אלא לבצע את פסק הדין". בסוף הדיון החליטה הממשלה לא להמליץ לנשיא המדינה על מתן חנינה לאייכמן.

שאלות נוספות שעלו לדיון בישיבה זו הן כמה זמן לאחר הדחייה הצפויה של הנשיא את בקשת החנינה יתבצע גזר הדין ושיקולים שונים הועלו בהקשר זה ומה יעשה בגופתו של אייכמן לאחר ההוצאה להורג. דיון נוסף התקיים בשאלה עד כמה חייבת ישראל להעביר את גופתו של אייכמן למשפחתו. הוחלט לאמץ את השיטה שננקטה במשפטי נירנברג, לפיה תישרף גופתו של אייכמן ואפרו יפוזר.
***
חודשיים לפני ביצוע גזר הדין העבירה אשתו של אייכמן באמצעות סנגורו בקשה לשר המשפטים , דב יוסף לפגוש את אייכמן לפני ההוצאה להורג אם זו תתבצע. יוסף העלה את הסוגיה בפני הממשלה ב-18 במארס 1962 ואמר להם שבן-גוריון חשב שיהיה לישראל קשה לעמוד בביקורת בינלאומית אם לא תאפשר את הביקור ועל כן יש לעשות זאת במהירות ובחשאיות ואם אפשר – בתוך 24 שעות. באותו יום הציגה שרת החוץ את החלטת הממשלה גם בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת: "אני מתארת לי שרובנו בוודאי לגמרי שלמים עם כל המהלך...אבל ידוע שיש "צדיקים" רבים בעולם שהתעוררותם עכשיו תהיה הרבה יותר גדולה מהתעוררותם בזמן השואה. ולא נחוץ לנו לתת להם איזה פתחון פה בדבר שהוא לגמרי הומניטרי סביר, שבמקרה זה, מי שלא יהיה הפושע – תינתן רשות לבני המשפחה לראות אותו...אין לי גם שום סנטימנטים לאשתו אבל אין כל טעם שאנחנו נכביד על עצמנו בדבר שאינו גורם לנו שום נזק". חבר הכנסת יעקב חזן הסכים עם ההחלטה ורק ביקש לדאוג שיעשו סידורים כאלה "שהיא לא תעזור לו לעבור באופן יותר מידי הומאני לעולם הבא". על כך השיבה גולדה שכך יהיה ובכל מקרה  - בזמן שוורה אייכמן תהיה בארץ לא ידע על כך איש: "איש גם אינו מעוניין שהיא תעבור לעולם הבא בזמן היותה בארץ". האם אכן ביקרה ורה אייכמן את בעלה לפני הוצאתו להורג? לא מצאתי לכך אישור במסמכים השמורים בארכיון המדינה. השופט גבריאל בך, שבזמן המשפט היה סגן פרקליט המגינה ומי שהיה אחראי על הכנת התביעה וביצועה, ואיש המשטרה, פקד מיכאל גולדמן-גלעד שהיה קצין חקירות בלשכה 06 זוכרים שוורה אייכמן הייתה בישראל אולם אינם בטוחים בתקופה שבה התקיים הביקור. 
 
הדיון בוועדת חוץ ובטחון:
 

יום רביעי, 27 במאי 2015

48 שנים ל"נאום הגמגום" של לוי אשכול

במחצית השנייה של חודש מאי 1967 שרר בישראל מתח רב בשל ריכוזי כוחות גדולים של הצבא המצרי בחצי האי סיני, סגירת מצרי טירן בפני שיט ישראלי וסילוק כוחות האו"ם מסיני ומרצועת עזה על ידי מצרים. בתקופה זו הקרויה "תקופת ההמתנה" גברה הדרישה בציבור ובמערכת הפוליטית שראש הממשלה לוי אשכול יעביר את משרד הביטחון שהיה בידיו לידי אדם אחר בעל רקע צבאי עשיר כדוגמת משה דיין או יגאל אלון. יש להוסיף שמעמדו הציבורי של אשכול נשחק במהלך 1966 כתוצאה ממדיניות "המיתון" הכלכלי.
ב-28 במאי ניהל אשכול שתי ישיבות ממשלה חשובות. בראשונה הציע לצאת למלחמה מידית נגד מצרים אך הצעתו נבלמה בהצבעה בתוצאת תיקו: 9 בעד ו-9 נגד. לאחר מכן קיבל אשכול מברקים קשים ממנהיגים שונים בעולם, ביניהם נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון, שקראו לו שלא לצאת למלחמה. הוא כינס את הממשלה שוב והפעם החליטו ברוב של 17 נגד 1 להמשיך במדיניות ההמתנה.
לאחר מכן נסע אשכול לקול ישראל ולאחר חדשות השעה 8 בערב נאם ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול נאום לאומה בשידור חי ברדיו. אשכול קיבל לידיו נאום מודפס ועליו תיקונים בכתב ידו של מנהל לשכתו עדי יפה, ככל הנראה לפי הנחיותיו של השר ישראל גלילי.
כאשר הגיע אשכול לעמוד השני של הנאום נתקל במשפט שהודפס כך: "כמו כן נקבעו קווים להסגת הריכוזים הצבאיים מגבולה הדרומי של ישראל" הוא ראה שם תיקונים בכתב יד כך שהיה צריך לקרוא: "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הכוחות הצבאיים מגבולה הדרומי של ישראל". לצפייה בנאום עם התיקונים בכתב יד לחצו כאן (תיק פ-4856/1). נוסח זה כולל שלושה עמודים. עתה הוכרע אשכול בשל עייפותו ובעיית קטרקט ממנה סבל. הוא שכח שהוא בשידור חי והחל לברר מה עליו להקריא.
אנשי קול ישראל "שפצו" את ההקלטה ושידרו נוסח מתוקן בסביבות 10 בלילה. כמו הדפיס העיתון "דבר" למחרת את הנוסח המתוקן בעיתון. יש לציין שבנוסח המתוקן לא מופיע כלל המלל שמופיע בעמוד השלישי שבנוסח המקורי. לא הצלחנו לברר אם העמוד השלישי הנ"ל היה חלק מהנאום המקורי כי ארכיון רשות השידור לא שמר את ההקלטה המקורית של הנאום אלא רק את הנוסח המתוקן.
למרות הניסיון "לשפץ" את הנאןם ברדיו וב"דבר" התעוררה סערה בישראל והספק ביכולתו של אשכול לנהל את המערכה הלך וגבר. לנוכח הסערה בציבור, הלחץ ממפלגות האופוזיציה ומהמפד"ל שהייתה שותפה לקואליציה ואף מתוך מפלגת השלטון - מפא"י, נאלץ אשכול לוותר ב-1 ביוני על תיק הביטחון. הוא הקים ממשלת אחדות לאומית עם גח"ל שנציגיה מנחם בגין ויוסף ספיר קיבלו תפקיד של שרים ללא תיק, ועם רפ"י שנציגה משה דיין קיבל לידיו את משרד הביטחון.
ב-5 ביוני פרצה מלחמת ששת הימים שנחשבת לניצחון הצבאי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. הציבור הישראלי ב-1967 ראה במשה דיין את האחראי העיקרי לניצחון. אותו ציבור לא הכיר בפועלו של אשכול בארבע השנים שקדמו למלחמה בהן כיהן כראש ממשלה ושר הביטחון.

יום שבת, 16 במאי 2015

ירושלים: חוקים סביב לה

יום חגה של ירושלים הנחגג היום ומצוין באופן ממלכתי על ידי מדינת ישראל מתוקף חוק, ממחיש באופן הברור ביותר עד כמה נמצאת העיר ירושלים, יותר מכל עיר בירה אחרת בעולם, במרכזם של דיונים פרלמנטריים, מדיניים, פוליטיים ובן-לאומיים וכמה חוקי מדינה נקשרו בשמה.
תכנית החלוקה ייעדה לירושלים מעמד בינלאומי, ומאז נתון מעמדה החוקי-ריבוני של ירושלים במחלוקת בין משפטנים בעולם.
בתום  מלחמת השחרור חולקה העיר בין ישראל לבין ירדן, אולם העצרת הכללית של האום המשיכה לדון ביישום התכנית לבנאום ירושלים (ואזור בית לחם) כפי שהופיעו בתכנית החלוקה.
הממשלה הזמנית של מדינת ישראל נדרשה לנושא כבר באחת מישיבותיה הראשונות ולאחר דיון ארוך, פורסם ב-2 באוגוסט  1948 "מנשר מס' 1" בו קובע דוד בן גוריון בתוקף תפקידו כשר הביטחון, כי שטח מערב העיר נמצא בחזקתו של צבא ההגנה לישראל תחת חסות מערכת המשפט של מדינת ישראל.
עד חודש דצמבר 1949 פעלו מוסדות המדינה והכנסת בתל אביב. החלטת עצרת האום שקראה לבנאם את ירושלים, גרמה לבן גוריון להכריז בכנסת ביום 13 בדצמבר 1949 על ירושלים כבירת ישראל ועל העברת הכנסת ומשרדי הממשלה לירושלים. "לא נוכל לתת יד להפרדת-אונס של ירושלים, המקפחת ללא הכרח והצדקה זכות היסטורית וטבעית כאחת של העם השוכן בציון [...] למדינת ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים – עד סוף כל הדורות".
ממתינים בתור לאוטובוס, רחוב יפו בירושלים, 1950
צלם: פריץ כהן, ויקיפדיה
בכ"ח באייר תשכ"ז, 7 ביוני 1967, שוחררה ירושלים המזרחית משנות השלטון הירדני, וירושלים העתיקה, הכותל המערבי והר הבית, מושא כיסופי דורות, חזרו לידיים יהודיות. האירוע ההיסטורי, מהגדולים והמשמעותיים ביותר בתולדות המדינה, עורר התרגשות אדירה עד כדי ראיית האירועים בגדר נס בקרב יהודים בארץ ובתפוצות.
אחת החקיקות הראשונות של כנסת ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, הייתה הכרזה על הרחבת תחום עיריית ירושלים ומכאן, החלת החוק הישראלי גם על שטחי העיר שמעבר לקו הירוק מצפון, מזרח ודרום שהיו קודם המלחמה תחת שלטון ירדני. (פרסום בקובץ התקנות מס. 2065 מיום 28.6.1967)
הדרישה לראות ביום שחרור ירושלים והמקומות הקדושים, יום חג, באה תחילה מחוגים דתיים ובראשם הרבנות הראשית לישראל. כבר בשבת הסמוכה ליום שחרור העיר העתיקה, בעוד המלחמה עדיין מתנהלת, הורתה הרבנות על קיום תפילות הודיה בבתי הכנסת. הרב הראשי , איסר אונטרמן אמר כי "מצווה לקבוע את היום ההוא ליום הלל והודיה ולשמוח בתשועת ה'" וביקש להידבר עם הממשלה כדי לקבוע תאריך מוסכם לציון האירוע.
במקביל, פעלה גם עיריית ירושלים בנושא ובחודש אפריל 1968, התקבלה במליאה, בניגוד לדעתו של ראש העירייה, טדי קולק,  החלטה לציין את יום איחוד העיר. ביום השנה הראשון צוין האירוע בטקס עירוני חגיגי שבמסגרתו קיבל ראש הממשלה לוי אשכול אזרחות כבוד של העיר ירושלים.
יזמתה של הרבנות הראשית מצאה לה הדים גם בציבור הדתי בארץ ואצל יהדות התפוצות, אלא שבשלב ראשוני זה עדיין היססה הממשלה ונמנעה מציון ממלכתי וחגיגי של איחוד העיר.
ב-6 במאי 1968, נפגש ראש הממשלה, לוי אשכול, עם נציגי המשמרת הצעירה של המפד"ל שביקשו לקיים בירושלים המזרחית אירוע חגיגי לציון יום השנה הראשון לאיחוד העיר. ראש הממשלה אומר לצעירים כי אינו יכול למלא את מבוקשם מכיוון ש"יש נימוקים מדיניים המכתיבים לי את האיסור הזה" ורומז בכך למעמדה הלא ברור של ירושלים בעיני ארצות הברית, ומכאן להתנגדותה הנחרצת לאירוע מסוג זה. אשכול אף ממשיך ואומר "אחרי הכל, יש כאן 70-60 אלף איש ש'מתם מונח לפניהם', וכאן – הילולה וחינגה שאינה נגמרת. אני יודע ומאמין שיש לנו זכות – אבל טקט הוא דבר גדול...".
בסופו של דבר, למרות נטייתה של הנהגת המפד"ל לקבל את עמדת ראש הממשלה, התעקשו צעירי המפד"ל וקיימו עצרת ברחבת הכותל המערבי בהשתתפות הרב הראשי לישראל, ראש ישיבות בני-עקיבא , הרב משה צבי נריה וזבולון המר, מראשי המשמרת הצעירה.
פחות משבוע ימים לאחר מכן, ב-12 לחודש, קיבלה הממשלה החלטה לציין את יום שחרור ירושלים במערכת החינוך ובצה"ל באופן מינורי, ללא הנפת דגלים, ללא עצרות ונאומים וללא אפשרות להיכנס להר הבית.
ב-14 לאוגוסט 1978, התקבלה בממשלה החלטה נוספת בעניין ציון יום שחרור ירושלים, הקובעת כי יום זה לא ייהפך ליום חג לאומי ולא יקבע כיום שבתון.
אולם במשך השנים הלך והתקבל, גם במסגרת הממשלתית הרעיון כי יש לציין את היום באופן חגיגי וממלכתי. לקראת שנת ה-20 לשחרור העיר, החליטה הממשלה על ציון האירוע באופן ממלכתי בשיתוף עם עיריית ירושלים וצה"ל (החלטת ממשלה מיום 11.9.1986)
שלוש שנים מאוחר יותר, ב-21.9.1989, התקבלה החלטת ממשלה הקובעת את "יום ירושלים – יום חג להזדהות תפוצות ישראל וקהילותיו עם בירת ישראל הנצחית" ומקימה ועדה משותפת לממשלה, לעירייה, להסתדרות הציונית ולסוכנות כדי לממש את הרעיון ולקבוע תכניות פעולה משותפות.
חיבור המילים "יום ירושלים" ו"אירוע ממלכתי" מוזכר לראשונה בישיבת ועדה בינמשרדית שעסקה בנושא וקבלה, ביום 8 ביולי 1997 החלטה "לציין את 'יום ירושלים' כאירוע ממלכתי ביום כ"ח באייר מידי שנה"
החלטות ממשלה אלה יצרו אקלים נוח לקבלת "חוק יום ירושלים,התשנ"ח-1998" שהתקבל בכנסת ביום 23.3.1998 מתוקף הצעת חוק שהועלתה על-ידי חבר הכנסת חנן פורת.
החוק קובע את יום ירושלים כיום חג לאומי (אם כי לא כיום שבתון)
אירועי החג מתמקדים, כמובן, בבירה. האירוע הממלכתי מתקיים בגבעת התחמושת, מאתרי הקרבות הקשים והמשמעותיים ביותר בדרך לשחרור העיר. כמו כן מתקיימות בעיר צעדות ואירועים שונים, בעיקר של המגזר הדתי-לאומי (ששיאן ב"ריקוד הדגלים" המסורתי העובר בעיר על שני חלקיה ומסתיים ברחבת הכותל המערבי) וסדר תפילות מיוחד הונהג בבתי הכנסת.
בנוסף לכך, מציינים עולי אתיופיה מעדת "ביתא ישראל" את יום ירושלים. כיום זיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, במחנות בסודאן או בדרכים המדבריות. החל משנת 2004 מצוין יום זיכרון זה באופן ממלכתי בטקס המתקיים באתר ההנצחה בהר הרצל.
בחודש מאי 2014, הגישה סיעת מר"צ הצעת חוק לביטול חוק יום ירושלים. בדברי ההסבר נאמר כי: "יום ירושלים כבר מזמן אינו יום חגה של ירושלים, אלא חגו של חלק מסוים ומצומצם בחברה הישראלית שחוגג אותו בצורה מתגרה ומתריסה אל מול תושביה הפלסטינאים של ירושלים המזרחית. יום שבו לא מעלים החוגגים על ראש שמחתם אלא את הכוחנות, ההתנשאות וההתגרות." כחודש וחצי מאוחר יותר, ב-1 ביולי, משכה הסיעה את הצעת החוק ולדבריה הגישה אותה מלכתחילה רק לצרכי תקשורת והסברה וכמחאה על האופי הגזעני והאלים שלובשים אירועי "ריקוד הדגלים" של בני הציונות הדתית. טענות אלו חזרו ונשנו גם השנה ומצאו ביטוי  בתכנון קפדני, רב ערוצי בכל הנוגע לאישורים משטרתיים למסלול "ריקוד הדגלים" המתוכנן.
צעדת ריקוד הדגלים ביום ירושלים, תשע"ב
צלם: GFDL
במקביל לפולמוס ארוך השנים באשר לצביונו של יום שחרור העיר העתיקה, נחקק בשנת 1980 חוק יסוד ירושלים. החוק התקבל בכנסת ביום י"ז באב תש"מ, 30 ביולי 1980 ביזמת חברת הכנסת גאולה כהן ואושר ברוב של 69 תומכים מול 15 מתנגדים. החוק מקבע את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל ואת אחדותה ושלמותה על שני חלקיה, (אם כי אין בחוק התייחסות ליום שחרור ירושלים ו/או לאופי הממלכתי או האחר בו מצוין אירוע זה). ע"פ החוק ישכנו בירושלים המוסדות המסמלים את ריבונותה של ישראל: הנשיא, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון. עוד מבטיח החוק את שמירת המקומות הקדושים מכל חילול או פגיעה ואת חופש הגישה אליהם ומעניק עדיפות לעיר ירושלים בכל הנוגע לפיתוח משקי וכלכלי ומקצה כספים מיוחדים לה.
התגובות לקבלת החוק בזירה הבין-לאומית היו חריפות: מועצת הביטחון של האו"ם, בהחלטה מס. 478, דרשה את ביטול החוק ובמקביל, העבירו מדינות העולם את השגרירויות שלהן מירושלים לתל אביב.
ביום כ"ט בחשוון תשס"א, 27 בנובמבר 2000, התקבל בכנסת תיקון לחוק הקובע כי שטח תחום ירושלים לעניין חוק זה הוא שטח העיר שנקבע כגבול העירוני של ירושלים בצו ממשלתי מיום כ' בסיוון תשכ"ז, 28 ביוני 1967, (פורסם בקובץ התקנות מס. 2065), דהיינו ירושלים על שני חלקיה. התיקון לחוק גם מונע העברת סמכויות כלשהן, עירוניות או שלטוניות, אשר חלות בתחומי ירושלים, לידי גורם שאינו פועל מכוח חוקי מדינת ישראל.


ואם כך, למרות מעמדה הבעייתי של ירושלים בעיני אומות העולם, נראה כי מעמדה של ירושלים כבירת הנצח של העם היהודי אינו מתערער ואינו נחלש ויעידו על כך ההתייחסויות הממלכתיות, המוניציפליות והאזרחיות הרבות.

עורכת: ליה בן צבי.

יום שלישי, 12 במאי 2015

50 שנה לכינון היחסים בין ישראל לגרמניה המערבית


"...אני מקווה כמוך כי אכן תהיה החלטתנו המשותפת צעד חשוב אל עתיד טוב יותר..."
ראש הממשלה לוי אשכול, מתוך ההודעה המשותפת על כינון היחסים בין שתי המדינות, 12.5.1965

ב-12במאי 1965, כוננו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה המערבית.

בניגוד ליחסים דיפלומטיים אחרים שכוננה ישראל עם מדינות העולם, יחסי ישראל—גרמניה הינם יוצאי דופן. הגורם המעצב אשר השפיע על יחסים אלו הוא ללא ספק, השמדת יהודי אירופה על-ידי גרמניה הנאצית בשואה.

בניסיונותיה הרבים של ישראל לכונן יחסים דיפלומטיים עם כמה שיותר מדינות, נעה ישראל בין השאיפה שברגש להחרמת גרמניה לבין הרצון לשפר את סיכויי הישרדותה של המדינה הצעירה שאך זה נולדה. לזה, התווספה גם האמונה כי לאחר נפילת הנאצים קמה 'גרמניה האחרת'.

פרסום נרחב בנושא "יחסי החוץ בין ישראל לבין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בין השנים 1967-1961" בעריכתו של ד"ר יהושע פרוינדליך, יצא לאור באתר האינטרנט של ארכיון המדינה.

ב-16 במארס קיימה הכנסת דיון מקיף על יחסי ישראל גרמניה. הדיון נפתח בהודעה של ראש הממשלה על החלטה לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה. בסיום הדיון קיבלה הכנסת החלטה על כינון היחסים. (דברי הכנסת, מושב רביעי של הכנסת החמישית, 16 במארס 1965, כרך 42, עמ' 1540- 1566).

כשהבשילו המגעים לכינון היחסים בין שתי המדינות, ביקשה גרמניה המערבית למנות את רולף פאולס, קצין לשעבר בצבא גרמניה הנאצית (הוורמאכט),בתור שגרירה הראשון בישראל. מינויו של השגריר המיועד, פאולס עורר לא מעט תגובות והפגנות בארץ.
גרמניה התעקשה על מינויו וטענה כי "...אשר לעברו, הרי הוא איש שלא היה חבר המפלגה, הצטרף לצבא בהיותו בן 19 ועלה שם לרב סרן מבלי להיכנע ללחץ הנאצים.."
במברק ששלח פליקס אליעזר שנער, (ראש משלחת ישראל בקלן) אל אריה לבבי, מנכ"ל משרד החוץ ב-18 ביוני 1965 כתב על החלטת הגרמנים למנות את פאולס כשגריר. לדעתו, לאור המצב הרגיש בין הצדדים, יש לקחת בחשבון את הקשיים, ההיסוסים ודעת הקהל הכרוכות בכל פעולה שיש בה כדי לשנות את ההחלטה: "....המפנה המפתיע בא כנראה מזה שהם התאמצו[הגרמנים] למצוא מועמד מתאים לפי הגדרתנו. הגיעו אחרי בדיקות ושיקולים רציניים שהוא המתאים ביותר..." (תעודה 1).

שרת החוץ סברה שממשלת גרמניה גילתה חוסר רגישות בעת שמינתה כשגרירה הראשון בישראל את רולף פאולס, שהיה קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, אולם גרמניה התעקשה על מינויו. באוגוסט 1965 הגיש השגריר פאולס את העתק כתב האמנתו לשרת החוץ גולדה מאיר, והיא לא חסכה מילים באומרה כי "בישראל חיים מאות אלפים מניצולי השואה או כאלו שאיבדו משפחותיהם שם". פאולס ניסה לרכך האוירה המתוחה באומרו כי ביקר ביד ושם ואף יעץ לכל גרמני לעשות כן. ("גולדה – גיאוגרפיה פוליטית" מאת מירון מדזיני, עמ' 366).

לגולדה היה ברור כי בכך נתנה ישראל חותמת סופית לתיאוריה שפיתח דוד בן-גוריון בנוגע ל'גרמניה האחרת', תיאוריה שגולדה לא הסכימה עמה כלל וכלל, אך הצדיקה את הסכמתה בטענה כי אין להתעלם ממעמדה של גרמניה באירופה ובצורך לנרמל את היחסים בין שתי המדינות. ("גולדה, ביוגרפיה", יוסי גולדשטיין, עמ' 448).

לא מפליא אם כן, כי מעמד טקס הגשת כתב האמנתו של שגרירה הראשון של גרמניה בישראל, רולף פאולס לנשיא שזר ב-19.8.1965, תואר בעיתונות כמתוח והתנהל באווירה קפואה, כשזעקות המשתתפים בהפגנת המחאה שנערכה מחוץ למשכן ממלאות את חלל הבית. גולדה מאיר תוארה כמי שעמדה בכול מהלך הטקס בפנים קפואות ונעצה את מבטה בשטיח שכיסה את רצפת האולם. בתמונה מן הטקס המוצגת להלן ניכרת היטב תגובתה הסולדת של שרת החוץ לצעדו של השגריר הגרמני כשנישק את ידה.

 

השגריר הגרמני, רולף פאולס מנשק את ידה של שרת החוץ גולדה מאיר לאחר הגשת כתב האמנתו בבית הנשיא בירושלים. 19 באוגוסט 1965, מתוך אוסף לע"מ, צלם: משה פרידן

מטעם מדינת ישראל מונה אשר בן-נתן, לשגריר הראשון בגרמניה. בן נתן שימש כשגריר עד שנת 1969.

ב-13 במאי 1965 יצאה הודעה משותפת של ממשלות גרמניה וישראל על כינון יחסים דיפלומטיים ביניהן. ארכיון המדינה, חצ/3534/2 (תעודה 2)

 

 

"הסוללים במים עזים נתיבות עולם", כ"ג באייר: יום הים - יום חג לימאות העברית

המודעות בחברה הישובית להכשרה ימית שתוביל לפיתוח ספנות עברית החלה להתפתח כבר בסוף שנות העשרים עם הקמתה של "אגודת יורדי ים זבולון", והאיגוד הימי של התאגדות "הפועל" ההסתדרותית שהוקם בשנת 1929 וכלל פלוגות ימיות של צעירים שעסקו בעיקר בספורט ימי בישובים לחוף הים התיכון ואף בכנרת.
חניכים באגודת יורדי ים "זבולון" על סירת
האמונים אווה רידינג, ארכיון המדינה, טס- 10555-9
בתקופת המרד הערבי, בשנת 1936, נוסד "החבל הימי לישראל" שביקש לקדם ולפתח את ענף הספנות העברית העצמאית. החי"ל היווה נדבך נוסף בבניית חזון הימאות העברית וקדם לחברת הספנות ההסתדרותית "נחשון" שהוקמה באישור הממשלה המנדטורית בחודש אפריל 1937 כחברה בע"מ. חברת הוועד הפועל של ההסתדרות וחברת הוועדה המרכזית של מפא"י, גולדה מאירסון, לימים גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל, יצאה לארה"ב כדי לגייס הון מניות מיהודי ארה"ב שהושפעו מחזון הספנות העברית, העצמאית המתפתחת.
מסמך היסוד של חברת נחשון, ארכיון המדינה, פ-1886 
פנייתה של גולדה מאירסון אל יהודי ארה"ב המדרבן אותם לרכוש מניות בחברה, ארכיון המדינה, פ-1886.
החבל הימי לישראל (החי"ל), יחד עם הנהלת הסוכנות היהודית, היו שותפים להקמתו בשנת 1938, ולהבטחת קיומו של "בית הספר הימי על-יד הטכניון העברי" שנודע אחר כך כ"בית הספר לקציני ים עכו" (ראו פרסום של ארכיון המדינה בנושא). החי"ל שם לו למטרה לדאוג לרווחתם, לשמירת זכויותיהם ולרמתם המקצועית של הימאים העברים ששרתו בציי הסוחר של בריטניה ומאוחר יותר בצי הסוחר הישראלי, פרסם חוברות הדרכה והקים את "בית יורדי הים" בעיר התחתית בחיפה, בסמוך לנמל. בית יורדי הים שימש מקום מנוחה לימאים וכמרכז הדרכה וכינוסים.

                              
שערי גיליון "ים" בהוצאת החבל הימי לישראל, יולי 1950, מרץ 1951, ארכיון המדינה פ- 936-5

בשנת 1950, היו רשומים בחי"ל כ-40,000 חברים ב-250 סניפים ברחבי תבל.

מכתב ממזכיר סניף החי"ל בדרום אפריקה
על נייר רשמי עם הכיתוב "אין גאולה לעם
בלי גאולת הים" ארכיון המדינה  פ- 936-5
כדי לקדם ולהפנים בציבור את חשיבות החינוך הימי המקצועי ואת עקרון הספנות העברית, נקבע  בתחילת שנות השלושים על ידי אגודת יורדי ים זבולון יום כ"ג באייר כיום הים. האירוע צוין בתהלוכות של האגודות הימיות, בקיום פעולות הסברה וחינוך ומוסדות רשמיים כמו בנייני הסוכנות בירושלים הניפו את דגל המדינה ביום זה. ראשי המדינה שלחו את ברכותיהם. ברכת נשיא המדינה,שר החוץ ויו"ר הכנסת לרגל יום הים, ארכיון המדינה פ- 936-5.
אירועי יום הים התקיימו עד תחילת שנות החמישים, ובתקופה זו נטל החי"ל על עצמו את פעולות ארגון האירועים. החי"ל העביר לבתי הספר, לקיבוצים ולמושבים כרוזים ולוחות קיר בנושא, הנחיות מזמינות לביקורים בנמל חיפה ופניות לבוגרי בתי ספר יסודיים להצטרף לבית הספר הימי שליד הטכניון בחיפה. מנכ"ל משרד החינוך ד"ר ברוך בן יהודה כותב בשנת 1951, למנהלי בתי הספר כי "חשוב וראוי מפעל גאולת הים במדינת ישראל וראויה לתהילה פעולתו המבורכת של החבל הימי לישראל. יקדישו אפוא המורים ביום זה, כ"ג באייר, שעורים, שיחות ומסיבות וכל אשר יוכלו, לערכו של הים ומפעלי כל המטפלים בו..." (ארכיון המדינה, תיק פ-936-5)
בבתי הכנסת נערכו ביום הים תפילות לשלומם של יורדי הים ולקראת יום הים תשי"א (1951) פרסמה הרבנות הראשית לישראל הנחיות לרבנים ולגבאי בתי הכנסת לומר בתפילת השבת שקדמה ליום הים את נוסח תפילת האזכרה שחוברה במיוחד לזכר יורדי הים שנספו במצולות: "אל מלא רחמים שוכן במרומים, ורוח קדשו אופפת ארץ וימים, הקשיבה ללבות הומים ומהמים והמצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים, לנשמות הימאים היהודים היקרים אנשי צי המעפילים והחותרים, אשר מנגד השליכו נפשם לתת בים דרך לשיבת בנים לגבולם, ולחיילי הצי המלחמתי אשר הערו נפשם למות בסוללם במים עזים נתיבות עולם לכוננות בית חיינו, וכל אחינו ובנינו שנטבעו במי זעפם של סערות עולם, בגן עדן תהא מנוחתם ויצרור בצרור החיים את נשמתם, ממצולות ים תשיב שביתם, ה' נחלתם, אמן סלה."

עורכת: ליה בן צבי.

יום חמישי, 7 במאי 2015

שבעים שנה לכניעת גרמניה הנאצית - מכתביו של חיים הרצוג בעת שירותו בצבא הבריטי

חיים הרצוג (משמאל) נפגש בגרמניה עם אביו הרב הראשי לארץ-ישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג (במרכז) ואחיו יעקב הרצוג (מימין), יוני 1946. ארכיון המדינה

ב-7 במאי 1945 נכנעה גרמניה הנאצית לבעלות הברית המערביות (ארצות הברית, האימפריה הבריטית וצרפת) וב-9 במאי נכנעה לברית המועצות. בזאת תמה באירופה מלחמה עקובה מדם בה נהרגו עשרות מליונים בהם שישה מיליון יהודים. במלאת 70 שנה לאירוע זה מפרסם ארכיון המדינה התכתבות של חיים הרצוג, לימים הנשיא השישי של מדינת ישראל, ששירת באותם ימים כקצין מודיעין בצבא הבריטי. מכתבים אלה נאספו לצורך הכנת כרך ההנצחה לחיים הרצוג ומקורם בארכיון יד חיים הרצוג ובאוסף הפרטי של יהושע (יוסטוס) יוסטמן והעתקים שלהם נמצאים בתיק ג-15100/1 בארכיון המדינה. חלק מהמכתבים אינם שלמים.
בקיץ 1938 יצא חיים הרצוג לבריטניה ולמד שם משפטים. בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. הרצוג המשיך בלימודיו ובחופשות עבר אימונים בצבא הבריטי כפי שהיה מקובל אז לגבי סטודנטים באוניברסיטאות בבריטניה. ב-1941 קיבל תואר ראשון במשפטים ובסוף 1942 הוסמך כעורך דין (Barrister). ב-3 בנובמבר 1942, לקראת גיוסו, שלח מכתב להוריו ולאחיו יעקב. להקלדה לחצו כאן ולתרגום לחצו כאן. יש לציין שהרצוג חתם על כל מכתביו לבני משפחתו בכינוי "ויויאן".
ביוני 1944 פלשו בעלות הברית המערביות לנורמנדיה. בעקבות זאת הגיע הרצוג לצרפת כקצין מודיעין בצבא הבריטי ופגש מספר קרובי משפחה שהצליחו לשרוד את השואה וניסה לשווא לאתר את דודניתו אנט (חנה הלן) גולדברג שנספתה בשואה. ב-16 בנובמבר כתב לבני משפחתו בארץ-ישראל על בני המשפחה בפריז. לקריאת המכתב לחצו כאן ולתרגום לחצו כאן. בדצמבר השתתף הרצוג בפלישת בעלות הברית לגרמניה גופא והוא חגג את חנוכה עם חייל יהודי נוסף בסמוך לעיר אכן וב-22 בדצמבר 1944 כתב על כך לבני משפחתו. לקריאת המכתב לחצו כאן ולהקלדה לחצו כאן.
הרצוג המשיך להשתתף בלחימת בעלות הברית על אדמת גרמניה. ב-14 במרס 1945, בעת ששהה בחופשה קצרה בבריסל שלח מכתב לבני משפחתו בו תיאר את חוויותיו מגרמניה. להקלדת המכתב לחצו כאן ולתרגום לחצו כאן. ב-11 באפריל דיווח הרצוג לבני משפחתו על חג הפסח אותו חגג על אדמת גרמניה. לקריאת המכתב לחצו כאן ולהקלדה לחצו כאן. הרצוג שב ותיאר לבני משפחתו את חוויותיו מגרמניה במכתב ששלח ב-1 במאי. לתרגום לחצו כאן.
בעקבות כניעת גרמניה לבעלות הברית המערביות שלח הרצוג מכתב לבני משפחתו ב-8 במאי. על כך פרסמנו לפני שנה את הפוסט "69 שנים לכניעת גרמניה הנאצית: מכתבו של סגן חיים הרצוג".
לאחר כניעת גרמניה השתלב הרצוג בממשל הצבאי באזור הכיבוש הבריטי בגרמניה. באותה תקופה שלח הרצוג לבני משפחתו מכתב ללא תאריך ואנו מעריכים שנשלח במהלך 1945. להקלדה לחצו כאן. ב-3 בינואר 1946 שלח הרצוג מכתב לידידו הוותיק יוסטמן ובו תיאר לו את הנעשה בגרמניה. להקלדה לחצו כאן ולתרגום לחצו כאן. בספטמבר 1946, בעת שהרצוג הגיע לדרגת מייג'ור (רב סרן) ומילא תפקיד של סגן אלוף שב הרצוג וכתב ליוסטמן. לקריאת המכתב לחצו כאן, להקלדה לחצו כאן ולתרגום לחצו כאן. על מכתביו של הרצוג ליוסטמן חתם בשמו "חיים". את הידע הרב שצבר הרצוג בשירות המודיעין הצבאי הבריטי הביא לצה"ל בו כיהן פעמיים כמפקד חיל המודיעין (1950-1948, 1961-1959).  

חיים הרצוג במדי הצבא הבריטי עם אמו, הרבנית שרה הרצוג, בביקור בארץ-ישראל בסתיו 1945. צילם דוד אלדן, לשכת העיתונות הממשלתית
 




יום שני, 13 באפריל 2015

ארבעים וחמש שנה לפרשת גולדמן ומכתב השמיניסטים – תגובת משרד החוץ

בחודשים מרס – אפריל 1970 סערה דעת הקהל בישראל בעקבות שורת אירועים שקבלה לימים את השם "פרשת גולדמן", ובעקבות "מכתב השמיניסטים" שבא בעקבותיה. בשנה שעברה פרסם ארכיון המדינה פרסום רחב בן שני חלקים ובו 28 תעודות שעוסקות בשתי הפרשיות האלו. (לצפייה בפרסום: מכתב השמיניסטים, פרשת גולדמן) במלאת ארבעים וחמש שנה לאירועים אלו הוסיף ארכיון המדינה חמש תעודות שעוסקות בתגובות בעולם לפרשת גולדמן כפי שדיווחו נציגי ישראל למשרד החוץ בירושלים, ולמאמצי ההסברה של שר החוץ אבן והנהלת המשרד שנועדו לטעון שכל הפרשה לא הייתה אלא "ביצה שלא נולדה", וכי גולדמן כלל לא הוזמן לקהיר.
רה"מ גולדה מאיר ונשיא הקונגרס היהודי העולמי ד"ר נחום גולדמן
בישיבה של הקונגרס, ינואר 1970 (אוסף התצלומים הלאומי) 
משרד החוץ ופרשת גולדמן
הביקורת השלילית על תגובתה של ממשלת ישראל להזמנת גולדמן למצרים לא נותרה בגבולות ישראל. דיווחים שהגיעו מכמה מנציגויות ישראל בעולם דיווחו על ביקורת שנשמעה במדינות שונות על החלטותיה של ממשלת ישראל בעניין יזמת גולדמן. למשל במברק משגרירות ישראל בפריס דווח על הסקירה השלילית בעיתוני צרפת שרואים בסירובה של ממשלת ישראל חיזוק לטענה על נוקשותה המדינית וחוסר נכונותה לפשרות שיוליכו לשלום (תעודה 23א א-7434/10). תמונה דומה עלתה ממברק שנשלח מהשגרירות בוושינגטון על הסיקור בעיתונות האמריקנית ובו נטען ש"הפרשה הולכת ומכה גלים והפכה שליחת היום בקונטקסטים מאוד שליליים" (גולדמן 23ב, א-743410). מברק מהשגרירות בבון ידע לספר שחוגים יוניים במצרים הם שיזמו את ההזמנה לגולדמן בתקווה שיצליחו לשכנע את נאצר להיפגש עמו לאחר שיגיע לקהיר (תעודה 23ג א-7434/10).


בישראל התייחסו ברצינות רבה לביקורת בעולם ופתחו במסע הסברה בעניין. במברקים לנציגויות חזרה וטענה צמרת משרד החוץ כי כל העניין היה בעצם "ביצה שלא נולדה" וכי גולדמן כלל לא הוזמן למצרים. במברק ששלח שר החוץ אבן לנציגויות הגדולות – וושינגטון, לונדון, פריס בון וניו יורק, הוא הדגיש את הודעת דובר ממשלת מצרים ששלל את הטענה לפיה גולדמן הוזמן על ידי נאצר לקהיר. הוא סקר את השתלשלות הפרשה והדגיש שיוזמיה היו גורמים צרפתים ויוגוסלביים אך לא מצרים (תעודה23ד, א-7434/10). אולם לצמרת משרד החוץ הובהר שבכך אין די. על ישראל להוכיח שפניה אכן לשלום, וכי היא עושה מאמצים אמתיים להגיע שלום עם שכנותיה ומצרים בראשן.  במברק ששלחה מחלקת הסברה לכלל הנציגויות הובלטה תשובתו של שר החוץ אבן בכנסת על פיה ישראל מחייבת כל פגישה עם נציגי מצרים אולם עומדת על זכותה לקבוע מי יהיו נציגיה לשיחות שלום כאלו (תעודה 23ה, א-7434/10)    

עורך: ד"ר חגי צורף

יום חמישי, 26 בפברואר 2015

מכתבו של לוי אשכול אל בתו עפרה; פרסום מיוחד לרגל יום השנה ה-46 לפטירתו של אשכול



לוי ואלישבע אשכול עם בנותיהם עפרה (משמאל) ותמה. אוסף תמה אשכול-שוחט

ביום ח באדר תשכ"ט (26 בפברואר 1969) נפטר ראש הממשלה השלישי לוי אשכול. לקראת יום השנה לפטירתו אנו מפרסמים מכתב שהפקידה לאחרונה בתו הצעירה עפרה אשכול-נבו בארכיון המדינה. היא קיבלה את המכתב מאביה בקיץ 1958 או בקיץ 1959 בעת ששהתה במחנה עבודה בקבוצת כינרת. המכתב חושף את רגשותיו העמוקים של לוי אשכול לבני משפחתו, בהם בתו הבכורה נועה אשכול, ולדגניה ב: "סוף סוף זה ביתנו הראשון והיסודי". הוא גם מתבטא באופן פיוטי על צמיחת שתילים במשתלה.
לעיון במכתב בכתב יד לחצו כאן. לעיון בהדפסת המכתב לחצו כאן.

יום שלישי, 24 בפברואר 2015

השר אורי אורבך ז"ל, במלאת שבעה לפטירתו - "הפוסטר 40 כחול-לבן מורכב מ-40 מדבקות הסוקרות בחיוך אוהב את תולדות המדינה שנה אחר שנה... נודה לכבודו אם יאות לפגוש קבוצת ילדים ומבוגרים הקשורים לעשיית העיתון ולקבל מאתנו את הכרזה..." - מתוך מכתב שכתב אורבך לראש הממשלה יצחק שמיר ב-1988 בנוגע לכרזה מטעם עיתון הילדים "אותיות" שבעריכתו




ח"כ אורי אורבך, 19.4.2010, הצלם - יעקב גולן, מתוך Wikimedia Commons  (בהתאם לרשיון CC-By-SA 3O)
לפני כשבוע נפטר אורי אורבך ז"ל (1960 – 2015), שכיהן בשנתיים האחרונות כשר לענייני גמלאים מטעם מפלגת "הבית היהודי" (המפד"ל החדשה), אך עוד לפני כניסתו לחיים הפוליטיים התפרסם בציבור כאחד מאנשי התקשורת הבולטים בציבור הדתי לאומי וכמוביל דרך עבור עיתונאים דתיים צעירים שהשתלבו בתחום התקשורת בהשפעתו ובהדרכתו. לזכרו אנו מעלים פרסום הכולל מכתב שכתב לראש-הממשלה יצחק שמיר ב-1987 אשר קשור לתחום הכתיבה לילדים, שהייתה פן פחות מוכר בדמותו הציבורית. פעילותו העיתונאית של אורבך כללה בין השאר עריכה וכתיבה של מדורים סאטיריים בירחון "נקודה" וכתיבת טורים פובליציסטים, כאשר הפעילות התקשורתית שהייתה הגורם המרכזי להפיכתו למוכר לציבור הרחב הייתה  הגשת התכנית הרדיו "המילה האחרונה" ב"גלי צה"ל", שבה התבלט אורבך כאיש תקשורת דעתן, שנון ובעל חוש הומור.  
במקביל לכל הפעילויות האלה עסק אורבך גם בכתיבה לילדים שהבליטה את הצד הרך והרגיש יותר באישיותו. כתיבה זו כללה פרסום של חמישה עשר ספרי סיפורים ושירים הומוריסטיים לילדים וכן כתיבה עיתונאית לילדים. ב-1987 ייסד אורבך את עיתון הילדים "אותיות", שפנה בעיקר לציבור הדתי-לאומי, והיה העורך הראשון שלו. במסגרת עריכת "אותיות" שיתף אורבך פעולה עם הקומיקסאי והמאייר שי צ'רקה, שפרסם בעיתון סיפורי קומיקס שנגעו ברובם בענייני מסורת והיסטוריה יהודית. בשנת 1988, לקראת מלאת 40 שנה למדינת ישראל, יזם אורבך פרוייקט של הכנת כרזה, שנשאה את הכותרת "40 כחול-לבן" (תעודה מס' 1) המובאת כאן. כרזה זו שעוצבה על-ידי צ'רקה וצוות העיתון הורכבה מ-40 מדבקות שהציגו באופן הומוריסטי אירועים מתולדות המדינה שנה אחר שנה, שצורפו לגליונות העיתון, נאספו על-ידי הילדים והודבקו לכרזה.
הפוסטר 40 כחול לבן שעוצב על-ידי הצייר שי צ'רקה, 1988, צולם עלי-ידי רפי פריימן, באדיבות שי צ'רקה

כעשרה ימים לפני יום העצמאות תשמ"ח, ב-13.4.1988 כתב אורי אורבך מכתב לראש-הממשלה יצחק שמיר (תעודה מס' 2). המכתב הנמצא בארכיון המדינה בתיקי לשכת ראש-הממשלה יצחק שמיר (בתיק שסימולו גל-23975/40). וכך כתב אורבך: "מטרת המבצע היא להציג בפני הילדים והנוער את תולדות המדינה באופן מרתק ומשעשע. הילדים אוספים מדבקה אחר מדבקה עד להשלמתה של הכרזה. במהלך האיסוף ובסופו זוכים האוספים לפרסים, אולם הפרס העיקרי הוא כרזת-קיר מרהיבה, חינוכית ומהנה..." לאחר מכן הציג אורבך לראש-הממשלה את העיתון עצמו (שאותו לא הגדיר כעיתון דתי אלא "עיתון ברוח יהודית-ציונית") וביקש ממנו לפגוש משלחת של ילדים ומבוגרים הכותבים בעיתון ולקבל מהם את הכרזה. מכתב זה והפרויקט המוצג בו ממחישים את החיבור של אורי אורבך לעולמם של הילדים ואת היכולת לפנות אליהם "בגובה העיניים" ולעורר בקרבם עניין בנושאים היסטוריים ופוליטיים "גבוהים" וכן את הכבוד שרחש לילדים שכתבו בעיתון שבא לידי ביטוי בבקשתו להפגישם עם ראש-הממשלה במילים: "משלחת משותפת של נציגים ילדים ומבוגרים" (בסדר זה).


ח"כ אורי אורבך במליאת הכנסת מהלך טקס ההשבעה של הממשלה ה-32, 31.3.2009, הצלם - עמוס בן-גרשום (מתוך אוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית)
בסופו של דבר, הוביל מכתב זה לפגישה שהתקיימה בין ראש-הממשלה שמיר לבין משלחת מטעם עיתון "אותיות". הפגישה תועדה ב"אותיות" בכתבה מטעם ישי קור בגליון 24, 20.5.1988 (תעודה מס' 3) , אולם לא ידוע לנו אם אורבך עצמו השתתף בה. כותב הכתבה, ישי קור, הוא אחד מהעיתונאים-ילדים שהשתתפו בפגישה וגם בנו של אבשלום קור ושל זהבה קור שהייתה במשך שנים כותבת וחברת מערכת "אותיות".

* תודה לשי צ'רקה על צילומי הכרזה והכתבה ב"אותיות" ששלח לנו ולצלם רפי פריימן שצילם את הכרזה.

יום שלישי, 17 בפברואר 2015

גוגל בשירות ארכיון המדינה



לאחרונה הותקנו בין שרתי ארכיון המדינה כמה קופסאות צהובות של גוגל. וזה דווקא אירוע משמח למדי.

כולם יודעים שמנוע החיפוש של גוגל יודע לא רק למצוא עבורנו את מבוקשנו, אלא שהוא מפעיל כל מיני תחבולות על-מנת שהתשובה תתאים לנו בצורה אישית, אם על-ידי לימוד מחיפושינו הקודמים, או מתשומת  לב למיקומנו הגיאוגרפי, או שיטות אחרות. מה שידוע פחות הוא שיש אפשרות לארגונים לרכוש עותק משלהם של המנוע של גוגל, שיפעל בצורה ייעודית על חומרי הארגון.

והקשר לארכיון המדינה? ובכן, לקראת סוף השנה נעלה אתר אינטרנט חדש לגמרי. גולת הכותרת שלו תהיה גישה ישירה של הציבור לאוספים סרוקים של ארכיון המדינה. מאחר ומדובר באוספים של מאות מיליוני מסמכים, יידרשו שנות עבודה רבות עד שהכל ייסרק, ייחשף בטחונית, יקוטלג, ויעמוד לרשות הציבור, אולם החל מסתיו 2015 אמורים האוספים הראשונים להיות מקוונים. ככל שהזמן יעבור והארכיון המקוון יגדל, כך יגבר הצורך ביכולת חיפוש טובה לשם מציאה מהירה של מסמכים מבוקשים.

בין הכלים שנשתמש בהם להקלת החיפושים ישנה גם הקופסא הצהובה של גוגל. בעזרתה נוכל לבצע מגוון שיפורים למחפשים, שעיקרם בשני מסלולים:
א. הקופסא תכיר את מבנה הנתונים של הארכיון, ותוכל "לנחש" מה מבין החומרים העונים על השאלה, עושים זאת בצורה הטובה ביותר, ולהציע אותם ראשונה.
ב. הקופסא תאפשר לנו ללמוד מקהל המשתמשים, כך שהבאת התוצאות תתבסס גם על מה שעבד טוב בחיפושים קודמים, או על סטטיסטיקות מסוג "מי שחיפש כזה חיפש גם כזה" וכו'.

הפרויקט מבוצע בשיתוף עם חברת יעל תוכנה, השותפה העסקית הבכירה של חברת גוגל בישראל.

למיטב ידיעתנו אין עוד מוסדות ציבוריים או ממשתליים ישראלים הנעזרים ביכולת הזאת, למעט פרוייקט רשת ארכיוני ישראל שבספריה הלאומית. אז יש למה לצפות.