יום רביעי, 22 באוקטובר 2014

אשכול: "דמי חיילינו לא יהיו הפקר"; 47 שנים להטבעת המשחתת "אילת"

המשחתת "אילת" עוגנת בנמל, 12 ביולי 1967. צילם אילן ברונר, לע"מ.


ביוני 1967, בתום מלחמת ששת הימים, שלט צה"ל בכל רחבי סיני ובכל הגדה המזרחית של תעלת סואץ, למעט אזור פורט פואד שבפתח הצפוני של התעלה, המהווה חלק מהעיר פורט סעיד. השליטה בסיני וברצועת עזה הרחיבה מאוד את אורך חופי ישראל שעל הגנתם הופקד חיל הים הישראלי. לחיל הים היו אמצעים מצומצמים כי מערכת הביטחון השקיעה את מירב אמצעיה בחיל האוויר ובכוחות היבשה. אף על פי כן הצליח חיל הים לסכל חדירות של חיל הים המצרי לשטח המים הטריטוריאליים שבשליטת ישראל ולהטביע מספר ספינות מצריות. אחת התקריות התרחשה ב-11 ביולי בסמוך לרומני (ממערב לאגם ברדאוויל). כוח של חיל הים שכלל את המשחתת "אילת" (ק-40), משחתת שהושקה ב-1944 עבור הצי המלכותי הבריטי ונרכשה על ידי ישראל ב-1955, הטביע  שתי ספינות טורפדו מצריות.
ב-21 באוקטובר ביצעה המשחתת "אילת" סיור בצפון-מערב סיני, ממול לשטח המצרי - אך מחוץ למים הטריטוריאליים של מצרים. בשעה 17:30 פגעו במשחתת הישראלית שני טילי ים-ים שנורו מספינת טילים מצרית מדגם קומאר שיצאה מנמל פורט סעיד. הטילים פגעו במערכת הקשר של הספינה והקשו על הצוות לבקש עזרה מכוחות צה"ל. בשעה 18:30 דיווח האו"ם לישראל שהמצרים הודיעו לו על הטבעת משחתת ישראלית. חיל האוויר יצא לסייר באזור וקצת לאחר השעה 19:00 הצליחה המשחתת לראשונה ליצור קשר עם צה"ל. בשעה 19:18 נורו על המשחתת שני טילים נוספים ולפחות אחד מהם פגע במשחתת והביא לטביעתה. באסון זה נהרגו 47 מחיילי צוות האנייה ו-91 נפצעו.
לצפייה בסרט על הלוויית חללי "אילת" לחצו כאן.
ב-22 באוקטובר נאם ראש הממשלה ברדיו לרגל תחילת חגיגות שנת העשרים למדינת ישראל ואת ראשית דבריו הקדיש לאסון. הוא הבטיח לציבור ש"דמי חיילינו לא יהיו הפקר". לקריאת ראשית הנאום לחצו כאן (תיק א-7231).
ב-24 באוקטובר בבוקר דיווחו שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל יצחק רבין לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת על האירוע. בין השאר דיווחו לוועדה על תשדורות האלחוט של אנשי חיל הים המצרי קודם לירי על "אילת". תשדורות אלה שודרו בקוד ופוענחו רק לאחר מעשה. מתשדורות אלה עולה שהמצרים ידעו ש"אילת" לא נכנסה לתחום המים הטריטוריאליים של מצרים. דיין נמנע מלענות בוועדה בכל הנוגע לתגובת צה"ל, אך הביע ביטחון שתגובה תבוא. עניין נוסף שעלה בדיון היה הצורך לצייד את חיל הים בספינות טילים. מערכת הביטחון החלה בכך עוד לפני הטבעת "אילת", אך עתה נרתמה לכך ביתר תוקף. לקריאת הדיון בוועדה לחצו כאן (תיק א-8161/9).
באותו יום בשעה 14:30 פתח צה"ל במבצע "אבוקה" שהיווה תגובה להטבעת "אילת": במשך כשלוש שעות הפגיזו תותחי צה"ל את בתי הזיקוק בעיר סואץ ואת התשלובת של התעשייה הפטרוכימית הצמודה להם. 11 איש נהרגו בהפגזה והרס כבד שרר בעיר סואץ. כמאה מיכלי דלק עלו באש ובערו במשך מספר ימים. מצרים נאלצה להפסיק את יצוא הנפט ואף נדרשה לייבא חלק מהדלקים. בעקבות זאת הקימה מצרים מחדש את תעשיית הנפט בעומק מצרים והדבר גרם לתושבים רבים בעיר סואץ לנטוש את העיר. נטישה זאת הייתה חלק מתופעה של פליטים מצריים מאזור תעלת סואץ. כתוצאה ממבצע "אבוקה"  חדלה מצרים מליזום תקריות אש משמעותיות למשך כשנה.

יום ראשון, 19 באוקטובר 2014

להכשיר מבני הארץ, חבר ספנים ומכונאים – 76 שנים להקמת בית הספר לקציני ים עכו

בית הספר לקציני ים עכו, הוקם החודש ( 18 באוקטובר) לפני 76 שנה בחיפה, תחת השם "בית הספר הימי על-יד הטכניון העברי" ("בסי"ם") בית הספר הימי נועד לשמש כשלוחה הימית של "בית הספר המקצועי התיכוני שעל יד הטכניון" ( בסמ"ת) תחת הנהלה משותפת ומוקם בצמוד לבית הספר במתחם הטכניון בהדר הכרמל  בחיפה.
בראש בית הספר הועמד ועד נאמנים שהורכב מנציגי הטכניון ושני המוסדות השותפים בהבטחת קיומו ותקציבו של בית הספר: הנהלת הסוכנות היהודית והאגודה להכשרה ימית - "החבל הימי לישראל" בהסכם נקבע כי הנהלת בית הספר תימסר לידי מנהל בסמ"ת וכי "ועד הנאמנים יתקשר בחוזה עם הוועד המנהל של הטכניון, אשר יקבע מצד אחד את אמצעי העבודה והלימוד אשר הטכניון מעמיד לרשות ביה"ס הימי ובאיזה תנאים, ומהצד השני את התחייבות ועד הנאמנים להעמיד לרשות הטכניון את האמצעים הדרושים לכיסוי כל ההוצאות הכרוכות בהקמת ביה"ס הימי והחזקתו מדי שנה בשנה, באופן שלא תצמח מזה שום הוצאה או התחייבות כספית לטכניון." (ארכיון המדינה, תיק פ-936/4)
בשנת 1941 הצטרפה (באמצעות החי"ל), גם "הקרן האמריקנית למוסדות בארץ ישראל" (A.F.P.I) לנושאים בעול אחזקת בית הספר.
תכניתם של הוגי רעיון בית הספר (וביניהם שלמה ברדין, מנהל ביה"ס בסמ"ת, המהנדס הימי עמנואל טובים ורב חובל זאב הים) "להכשיר מבני הארץ, חבר ספנים, מכונאים ובעלי מקצוע אחרים לעבודות ים" וכן "להכשיר צעירים בישראל כחלוצים למפעל הלאומי הזה", לא הייתה מנותקת מהמצב הביטחוני הקשה בו היה נתון היישוב היהודי באותה עת: ב-1936 פרץ המרד הערבי שנועד בעיקר כדי להביא להפסקת העלייה היהודית ולידי הקמת ממשלה ערבית. השביתה הכללית שהוכרזה על ידי הערבים, פגעה קשה בתחבורה לצורותיה ונמל יפו שותק. המשק עמד בפני הסכנה כי חברות הספנות הזרות שקיימו את הקשר הימי עם הארץ יבטלו או יצמצמו מאוד את פעילותן. הפתרון למצב היה בניית נמל מים חילופי בתל אביב שיתבסס על כוח אדם יהודי,  ו/או הקמת חברת ספנות יהודית שישחררו את היישוב מתלות בגורמים עוינים ו/או בחברות זרות. הסוכנות היהודית וההסתדרות נחלצו לעזרת המיזמים האלה ובדקו את אפשרות המימון שלהם.
תוך זמן קצר נבנו על חוף צפון תל אביב רציף ומזח ובסוף אותה שנה נחנך נמל תל אביב.
הסתדרות העובדים החליטה על הקמת חברת השיט "נחשון" ובחודש אפריל 1937, יצאה חברת מזכירות הוועד הפועל, גולדה מאירסון (לימים ראש הממשלה גולדה מאיר) לארה"ב למסע גיוס הון באמצעות מניות. במסע זה הצליחה להלהיב את קהל שומעיה בחזון הספנות העברית העצמאית, נושאת דגל עברי ועל ספונה מלחים יהודים. לאחר פעילות מאומצת הצליחה מאירסון למכור כ-30,000 מניות בסכום של כ-150,000 $ שבעזרתם נרכשו כמה ספינות דיג ששימשו גם להכשרה וללימוד. (מתוך ספר ההנצחה לגולדה מאיר העומד לראות אור בהוצאת ארכיון המדינה
תכנית הלימודים הותאמה לדרישות משרד המסחר הבריטי וקיבלה את אישורו ומכאן גם את הכרת ממשלת המנדט בבית הספר.
תכנית הלימודים בבית הספר הייתה בת ארבע שנים והיו בה ארבע מגמות: שיט, מכונאות ימית, הפעלת רדיו ובניית סירות. תכנית הלימודים הייתה גדושה וכללה פעילות במעבדות ובבתי המלאכה שהעמיד הטכניון לרשות בית הספר, וכן הפלגות רבות בספינות אימון שנרכשו במיוחד לצורך כך ועגנו בנמל חיפה. 
אימון בסירת משוטים
הקצינים הבריטיים שלִמדו בבית הספר היו האחראים על הנהגת "משמעת ימאים" קפדנית: מדים אחידים לפרטיהם, גינונים צבאיים, תרגילי סדר, מסדרים, טקסים יומיים של הנפת דגלים והקפדה רבה על הופעה חיצונית. 

שנות מלחמת העולם היו שנים קשות עבור בית הספר: הקצינים האנגלים מבין המורים גויסו לצבא, הפעילות הימית שעיקרה הפלגות, נפסקה כמעט לחלוטין, המצב הכלכלי בארץ הקשה על ההורים לעמוד בתשלום שכר הלימוד, וכך עזבו תלמידים את בית הספר ומספר הנרשמים פחת.
עם תום המלחמה החלה התאוששות איטית אך לא מספקת שנמשכה עד קום המדינה. הקשיים הכספיים, היעדר התקצוב המספיק וההוצאות שנפלו על הטכניון הביאו את הנהלתו  עד כדי איום בהסרת החסות מבית הספר. בתקופה זו אף פנו ראשי ה"חבל ימי לישראל" אל המפעלים הגדולים באזור חיפה (כמו "אתא" ו"נשר") בבקשה להרים תרומה לחיזוק בית הספר ולהבטחת המשך קיומו. החרפת היחסים בין היישוב היהודי לבין שלטונות המנדט על רקע הגבלת העלייה, הביא את בית הספר לפתוח בשנת 1945 קורסים בתנאי מחתרת בהם הוכשרו כ-100 ימאים משורות הפלי"ם למלא תפקידי פיקוד על ספינות מעפילים העושות דרכן לארץ ישראל.
בעשר שנותיו הראשונות של בית הספר, עברו בו 250 תלמידים. 83 מהם סיימו את חוק לימודיהם. רובם הגדול במגמות מכונאות ושיט.
אחד הגורמים המרכזיים שמנעו את התפתחות בית הספר היה היעדרה של פנימייה. מצב זה לא אפשר לתלמידים מחוץ לחיפה ללמוד בבית הספר. אמנם כבר בשנת 1944, ניסה מנהל בית הספר, גרשון אהרוני, לארגן "חילופי סטודנטים" בין תלמידים במוסדות לימוד בחיפה, תל אביב וירושלים, שאינם גרים בעיר בה הם לומדים, אולם הדבר לא עלה יפה. תלמידים ספורים, ממשפחות בעלות יכולת, שכרו חדרים בדירות בהדר הכרמל, אך לא היה בכך די. לאחר קום המדינה השקיע ועד הנאמנים מאמצים נוספים בעניין ולאחר השתדלות רבה אצל משרד העלייה ושלטונות הצבא שבקשו את השטח לעצמם, נפתחה בשנת הלימודים תש"ט פנימייה לתלמידי בית הספר הימי ליד מחנה העולים בשכונת בת גלים. הייתה בכך משום הקלה רבה אולם בכך פוזר בית הספר בין שלושה אתרים שונים, רחוקים זה מזה: בית הספר בשכונת הדר הכרמל, הפנימייה בשכונת בת גלים ומעגן סירות האמונים בנמל חיפה.
סמוך לפתיחת הפנימייה, בקרו בבית הספר מפקח כללי ומפקח מקצועי של משרד החינוך המתהווה. הם מסרו חוות דעת חיוביות על תכני הלימוד, על רמת ההוראה ועל העבודה המעשית במעבדות ובבתי המלאכה ועל מסירותם של אנשי הצוות החינוכי והמנהלתי. המפקח המקצועי התרשם גם מרמת אמוני השיט, אם כי ראשי בית הספר התבקשו להכניס אביזרי לימוד ובטיחות בספינת האימונים "ולדורה" (שנבנתה בסקוטלנד בשנת 1904 כספינת טיולים). מאידך, הביעו המפקחים ביקורת קשה כלפי הפנימייה: המבנה הלא ראוי, הצפיפות, סדרי החיים בה, טיב האוכל המוגש וכמותו, וכן על ריחוקה של הפנימייה מבית הספר – דבר המקשה מאוד על קיום מערכת חינוכית שלמה וטוטלית המקיפה את כלל חיי התלמיד. "סדרי הפנימייה, הזנת התלמידים וכן טיב המזון אינם מתאימים לנוער בגיל ההתפתחות הפיזית העובדים עבודה מאמצת רוחנית וגופנית"  (ארכיון המדינה, תיק ג-1744/5)  המפקחים המליצו באופן חד משמעי על קבלת בית הספר לפיקוח מחלקת החינוך (לימים, משרד החינוך) ואכן בחודש יוני 1949, הוגדר בית הספר הימי כבית ספר מוכר תחת פיקוח מחלקת החינוך בזרם הכללי (אחד מתוך שלושת הזרמים המוכרים במערכת החינוך) ובשנת 1952 הוגדר כ"בית ספר ימי תיכוני".
כדי לפתור את בעיית הפנימייה הלא ראויה, רכשה הנהלת בית הספר בשנת 1950, מבנה גדול ברחוב ההר (לימים שד' או"ם ואח"כ שדרות הציונות). המבנה ששימש בעברו כבית מלון ובתקופת מלחמת השחרור שיכן בתוכו ילדים שפונו מקיבוצי עמק הירדן, היה ממוקם במרחק הליכה סביר מבית הספר ובשלב מסוים אף הועלתה ההצעה לנצל אותו ואת השטחים הסמוכים אליו כדי להעביר אליו את בית הספר עצמו שכן התפתחות הטכניון ובית הספר בסמ"ת, דחקו את רגלי בית ספר הימי והמקום נעשה צר מלהכיל.
הקמת מדינת ישראל ותקופת המעבר בין ממשלת המנדט, חוקיה ותקנותיה אל מדינת ישראל הריבונית, הביאה את הנהלת בית הספר הימי לפנות אל משרדי הממשלה המתהווים בעניינים גדולים וקטנים כמו בקשה להכיר בתקופת ההכשרה של החניכים כחלק מהתקופה הנדרשת לקבלת תעודת חובל שני או מכונאי שני, מינוי בוחנים וסמכויותיהם, או התכתבות עם מחלקת החינוך על הכתוב בתעודת הגמר .
בסוף שנת 1951, מונה רב החובל אנריקו לוי למנהל בית הספר, וביזמתו העיקשת עבר בית הספר הימי לשטח פנוי על שפת הים בעכו, ממזרח לחומת העיר העתיקה.
אנריקו לוי מניח אבן פינה לבית הספר, 1953
מתוך ארכיון  "כ"ג יורדי הסירה  בית הספר לקציני ים עכו"
באדיבות המרכז למדיה דיגיטלית ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוני' חיפה 
בית הספר נפתח מחדש בעכו בשנת 1954 כמכלול חינוכי-כוללני המכיל בית ספר, פנימיית מגורים ומעגן ספינות אימונים. בית הספר בניהולו של אנריקו לוי (ששימש כמנהל עד 1960) נודע כמוסד יוקרתי ואליטיסטי. הדרישות הגבוהות בתחום הלימודים, האמונים הגופניים המפרכים ביבשה ובים, המשמעת הקפדנית, והמתח נלווה להם הביאו לנשירה בשיעור גבוה. מאידך, רבים ממסיימי בית הספר השתלבו בתפקידי קצונה בכירים בצי הסוחר או בחיל הים.
הקמת מדינת ישראל הביאה גם לאחד השינויים המשמעותיים ביותר בתולדות בית הספר, אם לא המשמעותי מכולם והוא שילוב צבא הגנה לישראל ומרכיב ביטחון ישראל במהותו ובכוונו החינוכי של בית הספר: בחודש יוני 1952, הגישה ועדה משותפת לנציגי חיל הים (בראשות קצין ההדרכה, סא"ל שלמה אראל, לימים מפקד חיל הים) ולבית הספר (בראשות המנהל, רב חובל אנריקו לוי), את תכניתה לשלב את ההכשרה הצבאית בפעילות בית הספר. הוועדה ביקשה לבדוק את מוכנות בית הספר ליצור את טיפוס הקצין הימי הישראלי אשר יהיה (בין היתר): "מוכשר ומאומן לתפקידי הקצין בצי המסחרי ובחיל הים כאחד, חדור רגש אחריות, כבוד עצמי ואהבת המולדת והעם, בעל כושר מנהיגות, פקוד וניהול אדמיניסטרטיבי, בעל התנהגות מופתית, הדר ונימוסין כיאות לקצין צה"ל ומייצג את העם ברחבי העולם..." .
הוועדה הגישה הצעה לתכנית לימוד בת חמש שנים, כשהשנה האחרונה נלמדת במסגרת שירות החובה, ומשלבת בתוכה מקצועות אזרחיים וצבאיים, הציעה כי כל החניכים יעברו קורס קצינים בסיסי במסגרת בית הספר ויוכלו להשתמש במתקני חיל הים לצרכי אימונים.
באותו זמן  פנה מנהל הטכניון, הרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי, אל ראש הממשלה, דוד בן גוריון וחזר במשנה תוקף על דרישת הטכניון שהועלתה כבר בעבר, להסיר את חסותו ואחריותו מבית הספר. דורי הציע כי לשם קיום סדרי מנהל תקינים ולניהול תקציבי נכון יש להעביר את בית הספר מניהולו של ועד הנאמנים לניהול ותקצוב ממשלתי של משרד החינוך, משרד התחבורה ומשרד הביטחון. ב-24 לאוקטובר, קיבל ראש הממשלה את עיקרי דבריו של דורי וכן את המלצת הוועדה לאחד את מסלולי ההכשרה לפיקוד בצי הסוחר ובחיל הים, ובכך ניתן האישור הרשמי להפיכת בית הספר הימי לבית ספר צבאי תחת חסותם ופיקוחם של משרד החינוך, משרד התחבורה ומשרד הביטחון – צה"ל – חיל הים. 
בעקבות החלטה זו, פורק ועד הנאמנים הישן והוקם ועד מפקח שהורכב מנציגי משרד החינוך, משרד הביטחון, צה"ל, משרד התחבורה ו"החבל הימי לישראל".
בשנת 1954, עם המעבר לעכו מחד, וקבלת החסות הצבאית מאידך, שונה שמו של בית הספר והוא נקרא "בית הספר לקציני ים עכו".
החל משנת 1968 נושא בית הספר את זכר כ"ג יורדי הסירה, 23 לוחמי הפלמ"ח וקצין בריטי שנעלמו בלב ים ב-18 במאי 1941, בדרכם לביצוע פעולת חבלה בלבנון, ושמו הרשמי, עד היום הוא "כ"ג יורדי הסירה, בית הספר לקציני ים עכו".
בית הספר הכשיר דורות של אנשי ים ורבים מסגל הפיקוד הבכיר בחיל הים ובצי הסוחר נמנו על תלמידיו.
סגן אלוף (מיל') זאב אלמוג, איש חיל הים הוותיק, מפקד צוללת ומפקד  טרפדת, שימש כמנהל בית הספר במשך 23 שנים (1996-1973). בתקופת כהונתו הארוכה נוספו לתכנית הלימודים מגמות חדשות ובית הספר התאים עצמו לשינויים העצומים בעולם הידע. לראשונה בתולדותיו נקלטו בו, בשנת 1987, גם בנות. אלמוג דאג לפתח את מקצועות החינוך הימי במידה שווה לאלה העיוניים, דאג לפתח את מחלקת השיט ולרכישת ציוד וספינות אמון חדשות. ב-1996 עבר ניהול בית הספר לידי אלי רגב. שבע שנים מאוחר יותר, ב-4 באוקטובר 2003, נרצח זאב אלמוג עם ארבעה מבני משפחתו ואזרחים נוספים בפיגוע טרור במסעדת "מקסים" במבואות חיפה.
בימים אלה עומד בית הספר בפני איום העלול להביא לסגירתו: עיריית עכו הודיעה כי בכוונתה להפקיע חלקים מבית הספר לטובת פיתוח שטחי תיירות. בכך לא תתאפשר לבית הספר הגישה אל חוף הים וכן לא תתאפשר תכנית הפיתוח ושיפוץ המבנים הישנים. הפקעת השטחים וסגירת הגישה אל הים עלולה להביא, לדברי הנהלת בית הספר, לידי סגירתו. קבוצת בוגרים של בית הספר התגייסה בחודש האחרון למאבק בתכנית.
  

מאמרי ביקורת על כרך ההנצחה למנחם בגין



בחודש מאי 2014 יצא לאור כרך ההנצחה לראש הממשלה השישי מנחם בגין בעריכתם של פרופ' אריה נאור וד"ר ארנון למפרום. זהו הכרך התשיעי בסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה שמוגשת על ידי ארכיון המדינה.

הכרך זכה לארבעה מאמרי ביקורת וכולם חלקו לו שבחים:

פרופ' יחיעם ויץ :
"ספר זה מביא מסמכים חדשים ומרתקים שמעולם לא פורסמו... הספר ראוי לשבח. הוא נערך במקצועיות רבה ובהקפדה והוא רווי תובנות מאירות עיניים", הארץ, 22.6.2014.
 
חגי סגל :
"הנואם הפוליטי המשובח ביותר בתולדות המדינה זוכה ליומן רטורי מרתק", מקור ראשון, 26.6.2014.
 
אלי חזן :
"זהו ספר שמצליח לספר סיפור... המוצר המוגמר קוהרנטי ויסודי", ישראל היום, 18.7.2014.
 
יוסף קיסטר:
"ערוך בקפידה בלוויית דברי הסבר בהירים וקולחים. אוצר בלום של מבחר תעודות להכרת האיש, המפקד, המנהיג שהותיר רישום בל יימחה על התנועה, החברה והמדינה", האומה, 195, סתיו תשע"ה.

להזמנות ניתן לפנות אל 
ליה בן צבי 
ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה
קריית בן גוריון, בניין ג
ירושלים 9195017
טלפון: 02-5680633
פקס: 02-6799532
דואר אלקטרוני: leya@archives.gov.il

יום שלישי, 7 באוקטובר 2014

עד 120- יום הולדת לראש הממשלה השני של מדינת ישראל


איזה ראש הממשלה של מדינת ישראל גדל בכפר ערבי בין רמאללה לשכם? איזה ראש ממשלה למד באיסטנבול ואחר כך שירת בצבא הטורקי? מי אמר ב-1937: "יש לחטוף וליישב" שטחים בארץ ישראל כדי להכביד על חלוקתה? התשובה היא: משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל  – הזכור  לציבור יותר כשר החוץ הראשון שלה (והאיש של על השטר שערכו 20 שקלים).

האחים לבית שרתוק- עדה, משה, רבקה, גאולה ויהודה, 1913
צלם: אברהם סוסקין
משה שרת, אז שרתוק, נולד לפני 120 שנה ב-15 באוקטובר 1894, בחרסון שבאוקראינה. הוא עלה ארצה בגיל 11 עם משפחתו שהתיישבה בכפר הערבי  עין סינייה, בדרך לשכם. לאחר מכן עבר לתל אביב ולמד במחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, שירת בצבא הטורקי והצטרף לפעילות פוליטית בתנועת הפועלים. שנים רבות עבד שרת במחלקה המדינית של הסוכנות יהודית לצדו של דוד בן-גוריון ועסק בעלייה, התיישבות וביטחון ולא רק בדיפלומטיה. 

לשרת היה כשרון מיוחד לשפות. הוא ידע רוסית (שפת אימו), עברית, ערבית, טורקית, גרמנית, אנגלית, צרפתית וקצת אידיש שלמד כילד מן הסוחרים בירושלים. הוא היה איש אשכולות שאהב מוסיקה והיה מומחה לשפה העברית, בה חידש מילים רבות, כתב שירים ואף תרגם לעברית שירים משפות אחרות. כאן אנו מביאים שיר שכתב לידידו עורך הדין צבי שוורץ, אביהן של רות דיין וראומה ויצמן, לרגל יום הולדתו החמישים.

פרקים מתולדות חייו של שרת עם כניסתו לתפקיד יו"ר הנהלת הסוכנות, 1961
צייר: יעקב פרקש (זאב)
בעת כהונתו  כראש ממשלה,לאחר פרישתו הזמנית של דוד בן-גוריון ב-1953, ניהל שרת "יומן אישי" מרתק בו סיפר על מחשבותיו ולבטיו בתקופה של מתח ביטחוני, התקפות מחבלים  בגבול ירדן ורצועת עזה ויחסים מעורערים עם ארצות הברית שסירבה למכור לישראל נשק. ביומן משתקפים יחסיו הטעונים עם בן-גוריון, שאף שירת זמן מה כשר ביטחון בממשלתו, עד שלקח שוב את המושכות וחזר לראשות הממשלה בנובמבר 1955. בין שרת לבן-גוריון היו חילוקי דעות קשים בעניין פעולות התגמול לטרור הערבי ששרת הטיל ספק ביעילותן.  

בקטע המובא כאן מתוך "יומן אישי", כרך ג, מ-27 במארס 1955, מתנגד שרת להצעת בן-גוריון לכבוש את רצועת עזה אחרי פעולת חבלה במושב פטיש שבנגב ול"סיים אחת ולתמיד את נגע ההסתננות הרצחנית". שרת הזהיר מפני יצירת נחשול חדש של פליטים. כמו כן מוצג קטע מתוך דבריו באותו נושא כעבור יומיים בישיבת ממשלה ב-29 במארס 1955, בו אמר שרת שישראל תתקשה "להחזיק בחבל זה בשני ראשיו". אי אפשר לטעון שאנו מבודדים ומופקרים ומעצמות מוכרות נשק לעולם הערבי נגד ישראל "וגם לנהוג כך שאנו חזקים מהם ולא אכפת לנו מה יאמרו, אנו עושים את שלנו." הדברים נכתבו ונאמרו על רקע איומים מצד בריטניה, צרפת וארצות הברית לפעול נגד כל מדינה שתפר את הסטטוס קוו בגבולות שנקבעו אחרי מלחמת העצמאות ("ההצהרה המשולשת") ולאור ניסיונותיה של ישראל לגייס תמיכה בינלאומית נגד האיום מצד שליט מצרים, גמאל עבד אל נאצר.
ראש הממשלה משה שרת מבקר חייל שנפצע בהפגזה על קיבוץ נחל עוז,
5 באפריל 1955
צילם: פול גולדמן, לע"מ

בארכיון המדינה שמור אוסף גדול של תעודות על פעלו של משה שרת במשרד החוץ ובמשרד ראש הממשלה. מבחר מן התעודות  התפרסם  בסדרת הספרים "תעודות  למדיניות החוץ של מדינת ישראל" ובספר הנצחה מיוחד למשה שרת עם מבואות היסטוריים ושפע תמונות וקריקטורות. ניתן לראות גרסה דיגיטלית של הספר בספרייה למינויים "כותר".
עוד על משה שרת באתר העמותה להנצחת משה שרת שגם פרסמה ספרים נוספים מכתביו.

יום שני, 6 באוקטובר 2014

"למרות הצלחות קטנות בייחוד של המצרים, המצב משביע רצון" - מסבירות נמוכה לפרוץ הקרבות ל"מלחמה על ארץ ישראל" – חילופי מברקים בין לשכת ראש הממשלה לשגרירות ישראל בוושינגטון, 7-5 באוקטובר 1973

ב-12 באוקטובר 1973 בדיון בלשכתה אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר: 'אני אומרת זאת במלוא ההכרה, ב-1948 לא עמדנו בסכנה כזאת'. אמירה זו מלמדת היטב עד כמה הייתה מלחמת יום הכיפורים שונה מקודמותיה. גם 41 שנים לאחר שהסתיימה ממשיכה מלחמת יום הכיפורים להסעיר את הרוחות ולעורר פולמוסים ועניין ציבורי רב. ביום השנה ה-41 לפרוץ המלחמה מעלה ארכיון המדינה פרסום ובו מבחר מחילופי המברקים בין לשכת ראש הממשלה בתל אביב לשגרירות ישראל בוושינגטון ב-7-5 באוקטובר 1973. חילופי מברקים אלו התנהלו בציר המרכזי שלאורכו התבצע עיקרו של ניהול המלחמה על ידי הנהגת ישראל בהיבטיה המדיניים – ציר ממשלת ישראל מול הממשל האמריקני ובמרכזו מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר. אחדים מן המברקים שמתפרסמים נחשפו במיוחד לצורך הפרסום. בנוסף מובאים קישורים לישיבות קבינט המלחמה שנערכו ב-7-6 באוקטובר והתפרסמו על ידי ארכיון המדינה באוקטובר 2010. המברקים והדיונים מבטאים את המהפכים הגדולים שידעה הנהגת ישראל בימים אלו – מניסיונות למנוע את פריצת המלחמה ב-5 באוקטובר, לתחושת ביטחון בסופו של היום הראשון לקרבות שהמלחמה תסתיים בניצחון ישראלי מוחץ, ועד לשבר הגדול ביומה השני של המלחמה, שבה מצאה הנהגת ישראל את עצמה ב"מלחמה על ארץ-ישראל".

5 באוקטובר – "סבירות נמוכה"

בוקר יום השישי ה-5 באוקטובר עמד בסימן צום יום הכיפורים שעמד להתחיל בערבו. כל הימים שקדמו לו הלכו והצטברו אצל גופי המודיעין בישראל ידיעות על כוננות מוגברת ועל פריסה מסיבית של כוחות צבאות מצרים וסוריה לאורך גבולותיהם עם ישראל. אולם חרף הידיעות האלו המשיך אמ"ן לדבוק בהערכתו שהסיכויים לפרוץ מלחמה הם "בסבירות נמוכה". במהלך הלילה שבין 4 ל-5 באוקטובר הגיעו דיווחים מדאיגים על תחילתו של פינוי מסיבי של משפחות היועצים הסובייטים ממצרים ומסוריה, בעזרת צי של מטוסים ששלחה ברית המועצות לדמשק ולקהיר. לאור זאת הוכרזה כוננות כללית במערך הסדיר בצה"ל בדרגה הגבוהה ביותר אך ללא גיוס מילואים. באותו הבוקר קיבל ראש המוסד זמיר הודעה מהסוכן אשרף מרוואן להגיע ללונדון לפגישה דחופה.
בהתייעצויות שנערכו באותו היום בלשכתה של ראש הממשלה עדיין דבק ראש אמ"ן אלי זעירא בטענתו שפריצת מלחמה היא ב"סבירות נמוכה". אולם המשתתפים ובהם שר הביטחון, הרמטכ"ל ואף ראש אמ"ן עצמו כבר היו נחרצים פחות לגבי הקביעה שלא תפרוץ מלחמה. הטון ששרר בהם היה שפריצת מעשי איבה בדרגה כלשהי, ואפילו מלחמה ואפילו ביום הכיפורים, היא אפשרות שנראית יותר ויותר סבירה. עם זאת הקרינו דברי המשתתפים תחושה של ביטחון ביכולתו של המערך הסדיר בצה"ל להתמודד גם בפריסתו הנוכחית עם כל איום או פעולה צבאית שעלולה להתפתח למשך זמן מספיק שיאפשר את גיוס המילואים, ולכן אין כרגע צורך לגייסם.
באותו היום נשלח אל מרדכי שלו, הממונה על ענייני השגרירות בוושינגטון (השגריר דיניץ שהה בארץ לרגל אבל משפחתי), מברק ובו בקשתה של ראש הממשלה להעביר לקיסינג'ר (ששם הקוד שלו היה "נפתלי") מידע על ריכוזי הכוחות החריגים בגבולות. במברק נמסר שישנן לדעת ישראל שתי סיבות אפשריות להתפתחות זו: 1. שמצרים וסוריה חוששות מהתקפה ישראלית ו-2. שהן, או אחת מהן, מתכוונות לתקוף את ישראל. קיסינג'ר התבקש להעביר באמצעות הצינורות הדיפלומטים מסר למצרים, סוריה וברית המועצות לפיו אין לישראל כל כוונה לתקוף את שכנותיה, ואם הן תעזנה לתקוף -  תגיב ישראל במלוא העוצמה והנחישות. בשולי המברק נכתב שאם יסתבר שישנה אפשרות סבירה לפתיחה באש, אזי מבקשת ישראל לקבל מידית מהאמריקאים מספר פריטים של ציוד צבאי (ראו: מברק ול/760).  שלו השיב שהוא העביר את המברק ותוכנו לידיעתו של גנרל ברנט סקוקרופט, ממלא מקומו של קיסינג'ר במועצה לביטחון לאומי, שהבטיח להעבירם מידית לקיסינג'ר ששהה בניו יורק. סקוקרופט הוסיף שגם המודיעין האמריקני מעריך שהפריסה של צבאות מצרים וסוריה הינה הגנתית, אך מביע תמיהה ואי הבנה לגבי נחיתת המטוסים הסובייטים בקהיר ודמשק. סוכם לשמור על ערוצי קשר גם ביום הכיפורים (ראו: מברק לו/952).

6 באוקטובר – היום לפנות ערב תפרוץ מלחמה

בבוקר יום שבת ה-6 באוקטובר בשעה 3:50, בעיצומו של יום הכיפורים, העיר צלצול הטלפון את ראש הממשלה גולדה מאיר משנתה שגם כך נדדה רוב אותו הלילה. מזכירה הצבאי ישראל ליאור סיפר לה על דיווח שהגיע מראש המוסד צבי זמיר, ולפיו שמע ממרוואן שמצרים וסוריה עומדות לפתוח בהתקפה צבאית משולבת על ישראל לפנות ערב. הדיווח המלא של זמיר שהגיע כמה שעות לאחר מכן, כלל מידע מפורט על התכנית המצרית, שלדברי המקור סיכוייה להתקיים מתקרבים ל- 99% (מרוואן הותיר סיכוי של 1% לאפשרות שסאדאת יתחרט ברגע האחרון). הידיעה שהתקבלה מהמוסד הכניסה את המערכת כולה לתזזית. ב-7:30 בבוקר הגיעה ראש הממשלה ללשכתה בתל אביב וקיבלה מליאור את פרטי הדיווח המלא של זמיר. לאחר שנפל הפור החלה גולדה בפעולה מדינית נמרצת שנועדה להביא את האמריקנים לקבל את ההערכות והעמדות של ישראל, ואולי להביא למניעת המלחמה ולהחיש אספקת נשק חיוני לישראל. על פי הוראתה נשלח מברק לשגרירות בוושינגטון ולאבא אבן בניו יורק ובו פרוט הידיעות והוראה לדווח לקובעי המדיניות בארצות הברית על המתרחש (ראו: מברק תא-14)
ב-8 בבוקר התכנסה התייעצות של גולדה עם שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן והשרים גלילי ואלון שהוזעקו מבתיהם בנען וגינוסר. בישיבה הציגו הרמטכ"ל ושר הביטחון את חלוקי הדעות ביניהם לגבי גיוס המילואים. הרמטכ"ל ביקש גיוס מלא של המערך הלוחם, ואילו  שר הביטחון טען שאין בכך צורך בשלב זה. והציע לפי שעה גיוס מוגבל של שתי אוגדות וחיל אוויר שמספיקים לדעתו לצרכי הגנה. עניין מרכזי נוסף שנידון הייתה שאלת המכה המונעת. הרמטכ"ל הציג את היתרונות שטמונים במכה צבאית מקדימה שתביא להשמדת חיל האוויר הסורי ותפגע במערך הטילים נגד מטוסים, ותאפשר חופש פעולה לחיל האוויר בפרוץ הקרבות. דיין התנגד למכה מקדימה משיקולים מדיניים. ההכרעה בין שתי העמדות בעניינים אלו האלו הוטלה לפתחה של גולדה.  
בעניין הגיוס הכריעה גולדה בעד עמדתו של הרמטכ"ל משום ש"אם באמת תהיה מלחמה, אנו צריכים להיות במצב הטוב ביותר". לגבי מכה מקדימה הציגה את הקשיים המדיניים שכרוכים בכך ברוח דבריו של דיין, אך דחתה את ההכרעה להמשך היום. גולדה החליטה למעשה שלא לאשר מכת מנע. בהניחה שישראל תזדקק בימים הקרובים לעזרה אמריקנית משמעותית, מדינית וצבאית. לנגד עיניה עמדה עצתו של קיסינג'ר שניתנה לרבין ודיניץ – לעולם לא להגיע למצב שבו תואשם ישראל כמי שפתחה במלחמה, משום שאז תעמוד במצב בלתי נוח ותתקשה לקבל סיוע מדיני וצבאי מן האמריקנים. (לפרוטוקול המלא של ההתייעצות [קבינט 6])
ב-10:15 נפגשה גולדה מאיר עם שגריר ארצות הברית בישראל קנט קיטינג ועדכנה אותו במתרחש. בתשובה לשאלה מפורשת של השגריר התחייבה גולדה שישראל לא תפתח במכת מנע "אם כי הדבר היה מקל עלינו מאוד". עם זאת אמרה שעל מצרים וסוריה לדעת שישראל יודעת על כוונותיהם ומתכוונת להדוף את ההתקפה ולהנחית עליהם מכות כואבות. היא הביעה ביטחון שישראל תנצח במערכה. גולדה הציעה שהאמריקנים ינסו בכול זאת לדבר עם המצרים והסובייטים כדי לנסות למנוע את פרוץ המערכה, כפי שדווח במברק לשגרירות ישראל בוושינגטון, (ראו: מברק ול/762A). 
בשעות הבאות התקבלו דיווחים מהציר בוושינגטון שמסר שלאחר קבלת השדר הראשוני הבהול מקיטינג התקשר אליו קיסינג'ר ודיווח שפתח במהלכים דיפלומטים נמרצים למנוע מלחמה. מזכיר המדינה ביקש להודיע מיד לראש הממשלה שדבריה במברק מה-5 באוקטובר (ראו לעיל) הועברו לידיעת המצרים ולידיעת הסובייטים שאף הסכימו לשתף פעולה במניעת המלחמה. קיסינג'ר הזהיר את ישראל מפני הנחתת מכת מנע. כ-45 דקות מאוחר יותר דיווח שלו שקיסינג'ר התקשר שוב והודיע שהדיווח המלא מקיטינג הגיע, וההודעה שישראל אינה מתכוונת להנחית מכת מנע הועברה לידיעת הסובייטים והמצרים: "בכך נטלנו אחריות על עצמנו שאמנם לא תהיה פעולה יזומה מצדכם" אמר קיסינג'ר (ראו: מברקים לו/954, לו/955).
ב-12:00 החלה ישיבת ממשלה שכונסה בדחיפות. בעוד הדיון בעיצומו נשמעה אזעקה עולה ויורדת, ותת אלוף ליאור נכנס ומסר שהסורים פתחו באש והמצרים כנראה גם כן. תגובתה של גולדה: "אז הם בכול זאת הפתיעו אותנו... מרגיז אותי שהם הפתיעו אותנו", ושבה וחזרה על כך מספר פעמים בשעות הבאות. האזעקה שנשמעה בשעה 14:00 קטעה את השקט של יום הכיפורים. ממדינה ששקועה בענייני צום יום הכיפורים, הפכה ישראל באחת למדינה אחוזת תזזית של מלחמה. שידורי הרדיו שחודשו מסרו על פרוץ הקרבות וסיסמאות הגיוס למילואים ששודרו ברדיו השרו על הכול את אווירת מלחמה. תושבי הצפון שמעו היטב את רעש הקרבות ברמת הגולן שנשמע כמו רעם ארוך ומתמשך.
צעירים שנקראו למילואים ממתינים לאיסופם לחזית
 6/10/1973, צילום: הרמן חנניה, לע"מ
עם פרוץ הקרבות החלה גם המערכה המדינית לפעול במלוא המרץ. מדינאי ישראל פעלו כדי למנוע את כינוס מועצת הביטחון וקבלת החלטה על הפסקת אש בטרם הונחתה מכה ניצחת על התוקפים, ולהבטיח אספקת נשק חיוני מהאמריקאים. "לא תהיה הפסקת אש עד שהמצב יחזור לקדמותו", קבעה ראש הממשלה. במברק שנשלח מלשכת ראש הממשלה אל השגרירות בוושינגטון ואל שר החוץ בניו יורק בליל ה-6 באוקטובר, נמסר שאין להסכים בשום פנים ואופן להצעות שנשמעו לכינוס מועצת הביטחון כדי לקבל החלטה על הפסקת אש: "בשתי החזיתות בכוונתנו להכות עד שנגרש את אחרון החיילים הסורים והמצרים אל מעבר לקווי הפסקת האש" , נאמר במברק. שלו מסר שהאמריקנים אכן פועלים כדי לטרפד כינוס של המועצה (ראו: מברקים ול/765, לו/965).
הדיווחים הראשונים שהגיעו אל לשכת ראש הממשלה מזירות הקרבות היו אופטימיים למדי. בדיונים בלשכה, וכך גם בישיבת הממשלה הנוספת שהתכנסה עוד באותו ערב בשעה-22:00, שררה תחושה בטוחה למדי שצה"ל שולט במצב, וכי הוא עתיד להנחית בקרוב מכה ניצחת על הצבאות הערבים שעוד ייווכחו איזו שגיאה עצומה עשו בצאתם למלחמה. בשעות הערב נשא שר הביטחון דיין דברים בשידור טלביזיה. הוא הצביע על מספר הצלחות מקומיות לצבאות סוריה ובעיקר מצרים, והסביר מדוע לא נקטה ישראל במכת מנע ולא גייסה מילואים בטרם הייתה בטוחה שתפרוץ מלחמה. הוא הביע את ביטחונו שגם בדרך זו אנחנו "נוכל להכות אותם שוק על ירך", וסיים באמירה בוטחת: "ואני מאמין שאפשר לומר בביטחון בגמר חתימה טובה" (ראו: דבריו של דיין בטלביזיה). סיומו של היום הראשון למלחמה מצא איפה הנהגה בוטחת בעצמה ומשוכנעת ביכולתו של צה"ל להדוף את צבאות מצרים וסוריה ולהנחית עליהם מכה קשות וכואבות בתוך זמן לא רב. ב-01:30 בבוקר 7 באוקטובר נשלח מברק לשגרירות בוושינגטון ולשר החוץ בניו יורק, אותו ניסח סגן ראש הממשלה יגאל אלון.  אלון סקר את המצב ואת הערכת ישראל כי המצרים מתכוונים להעביר כוחות גדולים לחזית כדי לחדור ללב סיני. נוסח המברק שידר אופטימיות לגבי יכולתו של צה"ל לבלום את התקפות הערבים. את הערכתו סיכם אלון במילים: "בשים לב לעובדה שלא פתחנו ב-preemptive strike [מכת מנע] והתרכזנו בשלב הבלימה, הרי למרות הצלחות קטנות בייחוד של המצרים, המצב משביע רצון" (ראו: מברק ול/769).
שר הבטחון משה דיין במסיבת עתונאים
בסוף היום הראשון למלחמה - 6/10/1973
צילום: הרמן חנניה, לע"מ

7 באוקטובר – "מלחמה על ארץ-ישראל"

היום השני למלחמה החל בתחושות טובות בלשכת ראש הממשלה. בהתאם לתחושות האלו פעלה ישראל במרץ כדי להכשיל כל יוזמה להכרזה על הפסקת אש שתנציח את המצב הקיים. גולדה נסחה מברק נוסף, בו הביעה את הערכתה לקיסינג'ר על הכשלת יוזמתו של שר החוץ המצרי זייאת לכינוס מושב מיוחד של העצרת. היא חזרה על דעתה שלא רצוי לכנס את מועצת הביטחון עד שנעקור את המצרים חזרה לאדמתם, תהליך שימשך לדעתה כשלושה ימים. היא הוסיפה שבדעת ישראל לתקוף מטרות אסטרטגיות בעומק השטח, אך הבטיחה שלא תהיה תקיפה של מטרות ובהם ריכוזי אזרחים (ראו: מברק ול/770). בשעות הבוקר המוקדמות התקיימו מגעים נמרצים בין שר החוץ ואנשי משרדו לבין מחלקת המדינה האמריקנית בראשות קיסינג'ר, בשאלת כינוס מועצת הביטחון. אבן דיווח שבשיחה טלפונית עם קיסינג'ר מסר הלה שהאמריקאים אינם יכולים להתנגד לכינוס מועצת הביטחון ולכן הם דווקא שוקלים לכנס את המועצה כדי לקבל החלטה על הפסקת אש וחזרה לקווי ה-6 באוקטובר, ולגרור את הדיון כמה שיותר זמן באופן שיאפשר לישראל לפעול צבאית. על כל פנים, לדברי קיסינג'ר הגשמת האסטרטגיה האמריקנית "מותנה בהסכמתנו" (ראו: מברק נר/46).
אולם בשעות שחלפו התברר שהדיווחים האופטימיים על המצב בחזיתות אינם נסמכים על המציאות בשטח. במהלך הלילה שבין ה-6 וה- 7 באוקטובר ובבוקר של יום המחרת הלך המצב הצבאי והתדרדר מבחינתה של ישראל. הצבא המצרי הרחיב את ראשי הגשר שהקים והחדיר כוחות נוספים אל מעבר לתעלת סואץ. במשך הלילה כותרו רבים ממוצבי "קו בר-לב" לאורך תעלת סואץ, וחלקם נכבש בידי הצבא המצרי. חמור מאוד היה גם המצב בצפון. במרכז רמת הגולן ובדרומה פרץ המאמץ הסורי העיקרי את קווי צה"ל וחדר עמוק לשטח הרמה. יחידות סוריות הגיעו כמטחווי קשת מגשרי הירדן שמוליכים לתוך אצבע הגליל ושטח מדינת ישראל, ומולם אך כוחות דלילים ובלתי מספיקים כדי לבלום אותם. (ראו להלן: מפת ההתקפה הסורית ומפת ההתקפה המצרית).
                      מפת ההתקפה הסורית                          מפת ההתקפה המצרית

ב-07:30 בבוקר חצתה ראש הממשלה את חלקת הדשא שהפרידה בין לשכתה ובין מוצב הפיקוד של צה"ל (הבור) ושמעה עדכון מפי הרמטכ"ל: "עבר עלינו לילה לא טוב" אמר דדו והוסיף פרטים על המצב הקשה המסתמן ברמת הגולן בשעה שבתעלה "המצב קצת יותר טוב". היה זה הראשון בשורה של התייעצויות שנערכו בלשכתה של גולדה מאיר ודנו במצב החמור המסתמן בחזיתות. חזות קודרת במיוחד נפרסה בישיבה של קבינט המלחמה בשעה 14:50. במרכז הדיון עמד דיווחו של שר הביטחון דיין שחזר מודאג מאוד מסיור בחזיתות והשרה על הדיון אווירה קודרת ומיואשת. הוא פרס תחזית שחורה שעל פיה הערבים לא יפסיקו את התקפתם. הוא הביע את דעתו שלא צריך לחשוב עתה על התקפות נגד אלא על שמירה על ארץ-ישראל. הם "הגיעו איתנו למלחמה על ארץ-ישראל", אמר ולכן "ירידה מן הגולן לא פותרת, כי זה ימשיך לעמק החולה...לכבוש את ישראל, לגמור את היהודים". גולדה מאיר לא חלקה על דעתו ואמרה: "אין כל סיבה מדוע הם לא ימשיכו, לא רק עכשיו. הם טעמו דם...זהו הסיבוב השני מאז 1948". 


למרות החזות הקודרת שנמסרה לה, מסרה ראש הממשלה בשדר לקיסינג'ר ולנשיא ניקסון (שם הקוד שלו היה אדוארד), שאמנם הקרבות קשים אך אנשי הצבא מעריכים "שעם הכנסתם של המילואים...עומד לחול מפנה לטובתנו". היא שבה והזכירה לו את החלטתה להימנע ממכת מנע שהייתה יכולה לשפר מאוד את מצבה של ישראל ודחקה בו לדחות את הדיון במועצת הביטחון לימים רביעי או חמישי "שיש לנו יסוד להניח שהיינו אז במצב של התקפה במקום מצב של הגנה". בהערכת מצב שצורפה למברק אף נכתב שבכוונת ישראל לדחוק את הסורים והמצרים כבר באותו היום חזרה אל קווי הפסקת האש ואף לעבור אותם כדי לשפר את מצבה (ראו: מברק ול/773). אולם גם גולדה שידרה באותן השעות אווירת נכאים וחרדה קיומית רבה.
ילדי בית ספר ממלאים שקיות חול להגנה על כניסת בית ברמת-גן
7/10/1973. צילום: הרמן חנניה, לע"מ
בישיבת הממשלה שנערכה ב-21:00 באווירה קשה מסר שר הביטחון דיווח על האבדות הכבדות של צה"ל, ועם זאת מסר תיאור מעט מעודד יותר על המצב בחזיתות. שרים אחדים כמו השר יגאל אלון החלו בעריכת חשבון נפש ובהפקת לקחים מוקדמת (הישיבה טרם אושרה לפרסום). בישיבת הממשלה לא התקבלו החלטות אופרטיביות אך הלכי הרוח, כפי שנמסר במברק מגלילי לאבן בניו יורק על דעתה של ראש הממשלה, היו שהיעדים נשארו כשהיו: "א. הדיפת הצבא המצרי אל מעבר לתעלה, ב. הדיפת הצבא הסורי אל מעבר לקו הפסקת האש בגולן ו-ג. תוך כדי כך הנחתת מכות על שני צבאות האויב" (ראו: מברק ול/778).
בעקבות הדיווחים על המצב הצבאי החמור שינתה ההנהגה הישראלית את אופי דרישותיה לגבי סיוע צבאי מארצות הברית. לא עוד בקשה לפריטים אחדים, אלא דרישה לסיוע מסיבי ובראש וראשונה אספקת מטוסי קרב וטנקים, כשראש הממשלה מטילה לעניין הזה את מלוא כובד משקלה (ראו מברק ול/775). בשעות הלילה דיווח מרדכי שלו על פגישה של השגריר שמחה דיניץ עם קיסינג'ר בה "שטח בפניו את בקשתה הדחופה [של ראש הממשלה] לפנטומים". דיניץ חזר גם הוא על החלטתה של גולדה שלא לפתוח במכת מנע, בין היתר על פי עצתו של קיסינג'ר, וטען שזה מעמיד את ארצות הברית בעמדת מחויבות מוסרית לסייע לישראל. קיסינג'ר שיבח את החלטתה של ישראל, אך מסר שעניין אספקת המטוסים קשה מאוד. הוא סיפר על מסר שקיבל מחאפז איסמעיל שעל פיו אין בכוונתה של מצרים להרחיב את ראש הגשר שהקימו, וכי אם תודיע ישראל על הסכמתה לסגת לגבולות 67, יהיו הם מוכנים לפתוח במשא ומתן על כך. מזכיר המדינה הוסיף שהוא רק מוסר את המידע ואינו ממליץ בכלל להתייחס לזה (ראו: מברק לו/982). על הצעתם זו חזרו המצרים כמה פעמים בהמשך ימי המלחמה.
בשעות הלילה החל מצב הרוח בלשכת ראש הממשלה להשתפר. ב 20:50 מסר ישראל ליאור לגולדה שסגן הרמטכ"ל בונה עתודה - "מחר יערכו להתקפה נגדית, מעריך שיוכל להחזיר המצב לקדמותו ואולי אפילו יותר מזה". סמוך לחצות הליל התקיימה בלשכה התייעצות בהשתתפותו של יצחק רבין, שדיווח על סיור שערך בחזית הדרום עם הרמטכ"ל. רבין מסר שהוחלט לפתוח למחרת היום בהתקפת נגד על הצבא המצרי שתתבצע בהדרגה: רק אוגדה אחת מתוך השלוש המצויות במקום תתקוף בשעה נתונה, משום ש"בין תל אביב והתעלה יש רק את הטנקים האלה", כדבריו של רבין. הוא סיים בקביעה שלמרות הקשיים והבעיות אצל כוחותינו "בסך הכול המצב בסדר" (ראו לעיל).
דיון צבאי בחדר המלחמה של פיקוד דרום באום חשיבה בסיני
בהשתתפות הרמטכ"ל דוד אלעזר, מפקד פיקוד דרום גורודיש
ורב אלוף במיל' יצחק רבין - 8/10/1973, שלמה ארד, לע"מ
טנקים מצרים שניזוקו במהלך קרבות מלחמת יום כיפור נטושים
במדבר סיני - 11/10/1973, צילום: יגאל תומרקין, לע"מ

יום רביעי, 1 באוקטובר 2014

".....כדי שההשכלה למבוגרים תשמש תריס בפני פורענויות קטנות, וסכר בפני פורענויות גדולות בתוך החברה המודרנית, כדי שההשכלה למבוגרים תשמש גורם בונה את האדם, חייבת ההשכלה לינוק מתרבות וגם להזין אותה..." (יצחק נבון)

לקריאת החלק הראשון- לחץ כאן.

קשיים בעיות ופתרונות

מבצע בסדר גודל כזה מטבע הדברים שלווה בתהיות רבות לגבי סיכויי הצלחתו ובקשיים לא מעטים:
א.      האם העולים יבואו ללמוד?
חשש גדול היה קיים אצל מארגני המבצע האם האנשים יבואו ללמוד? ואם יבואו האם יתמידו? ומה לגבי השכנוע? הוחלט לנהל את המבצע בהדרגה ולהתחיל אותו בשלושה אזורים שנבחרו בצורה מדגמית ושימשו כמקרי מבחן: ירושלים, בית שמש, וחבל עדולם (כדוגמה למושבי עולים).
ירושלים נבחרה משום שהניחו שיהיה קל יותר בעיר שבה קיימת תשתית ענפה של בתי ספר ומורים, והאווירה החינוכית מתאימה יותר. בירושלים היו גם ארגונים, כגון  ארגון סטודנטים בני עדות המזרח, שהביעו נכונות להתנדב ולסייע. מצד שני התעורר קושי לאיתור אנשים בעיר שזקוקים ללמידה, כי התברר שמרכיב הבושה מרתיע רבים מהם. [ארכיון המדינה, גל – 1403/4][תעודה13]
קושי דומה התגלה בעיירה בית-שמש, בה היה צורך להגיע אל האנשים הבערים, לשכנע אותם להודות בבערותם ולארגנם בכיתות לימוד. רבים מהגברים עבדו במשמרות ובתום יום העבודה כאשר הגיעו מותשים לבתיהם, היה קשה מאוד להוציאם ללימודים.
ב.      ניסוי עדולם
במושבי העולים בחבל עדולם התברר שקל יותר לשכנע את הנזקקים לכך להגיע ללימודים ולשים קץ לבערותם. בחבל זה גויסו עשרים ושמונה מורים המלמדים בבתי הספר, הם אלו שלימדו גם את ההורים. שכן הם הכירו את ההורים, וככאלה, היתה להם דרך ארץ כלפיהם. המורים האלו עברו מבית לבית, שוחחו עם האב והאם ושכנעו את מי שצריך לצאת ללימודים. שיטת הלמידה היתה הוראה בחוגים. הלומדים במושבי העולים קובצו בבתים כאשר כל קבוצה מנתה חמישה עד שבעה לומדים.
התברר שבמושב קטן שבו כולם מכירים את כולם, מרכיב הבושה והפחד מכך שאינם יודעים קרוא וכתוב אינו ניכר, וחוץ מזה קשה יותר לבער להעמיד פנים שאינו כזה.
פעולה זו החלה שלושה חודשים, לפני תחילת המבצע ושימשה דוגמא לפתרון בעיות דומות במקומות אחרים בארץ.

ג.       לא רק מקבלים אלא גם נותנים
מארגני המבצע הניחו שלזקוקים ללמידה יהיה קל יותר להשתתף במבצע אם הם ירגישו שיש בו גם נתינה מצדם ולא רק קבלה. המורות החיילות תודרכו לא לבוא אל הלומדים מתוך תחושת עליונות, אלא להתייחס אליהם בצורה שוויונית ולראות בהם אנשים שנושאים עימם מורשת תרבותית גדולה ובה מנהגים, פולקלור ועוד. על החיילות לא רק ללמד אלא גם לדובב את הלומדים ולשמוע מפיהם, סיפורים, פתגמים, אופני בישול, שירים וריקודים.
יומן שפרסמה אחת המתנדבות, מספר על חוויותיה בלימוד משפחה מצפון אפריקה. בין השאר מספרת המתנדבת שעם כניסתה לבית החלה מיד לדבר עם אם המשפחה בעברית. היא שאלה אותה שאלות אינפורמטיביות במטרה להפיג את הביישנות והחשש. בהדרגה לימדה המתנדבת את אם המשפחה שמות של מצרכי אוכל בעברית. היא הציעה לה כיצד להעסיק את סב המשפחה ולימדה אותו לחתום את שמו. "...הוא אינו ידוע קרוא וכתוב ולדבר עברית – אף לא מילה..כתבתי את שמו על גבי נייר, אמרתי לו שיעתיק את שמו...לבסוף התגבר על הקשיים...הדבר הסב לו עונג רב..." [עיתון דבר, 1 בנובמבר 1965]


התצלום מתוך חוברת שהוצגה בקונגרס הבין-לאומי בנושא ביעור הבערות שהתקיים בטהראן ב-1965. [ג- 5606-5]

ד.      בעיית הכיתות המעורבות
בעיה נוספת נגעה לסוגיית הכיתות המעורבות ובהן גברים ונשים. מכיוון שרוב אוכלוסיית הלומדים היו יוצאי אסיה ואפריקה ורבים מהם בעלי תפיסת עולם דתית, הם נטו שלא ללמוד בכיתות מעורבות. בנוסף היו גברים שהתביישו להפגין את בערותם בפני נשים, בייחוד נשותיהם. הנשים ככלל נטו להשתתף בלימודים יותר מאשר הגברים. מכאן שברוב הכיתות היה רוב לנשים או שהיו בהן רק נשים. עם זאת היו גם כיתות מעורבות, אפילו ביישובים דתיים.
על הקשיים ניתן ללמוד בקטע מתוך התכנית "חיים שכאלה" על יצחק נבון – ובו ראיון עם אחת המורות החיילות שהשתתפה במבצע והתייחסותו של יצחק נבון למבצע הזה.




                                          באדיבות הערוץ הראשון, רשות השידור
 
 
ה.      גולדה מאיר וביעור הבערות
 
בפברואר 1971 הקימה ראש הממשלה גולדה מאיר את "ועדת ראש הממשלה לטיפול בילדים ובני נוער במצוקה".  ראתה קשר בין רמת השכלתם ההורים לבין מצוקתם של בני הנוער. דו"ח הוועדה לילדים ובני נוער במצוקה אשר עמדה בראשה הראה כי יש לראות בחינוך הנוער מטרה ראשונה במעלה לצמצום הפערים.
"...אני מוכנה לתת את ראשי שאינם יודעים קרוא וכתוב.." – אמרה מאיר בדיון שהתקיים בנושא. עוד עולה מהדוח כי כקריטריון נוסף למצוקה, הוכנסה רמת השכלתו של אב המשפחה. על כך הוסיפה גולדה:
...בעיקר הגבר אמר לי: את מבינה, אנחנו אוהבים לתת הרבה ילדים למדינת ישראל...לו היה לי אומץ מספיק לומר לו: תשאיר זאת לאחרים, אתה את שלך עשית למדינת ישראל... ועכשיו למען המדינה תתמסר לחינוך הילדים שיש לך כבר..."
גולדה ייחסה משקל רב למטען התרבותי אותו הילד שואב עוד מינקותו ולתוכה הוא גדל. עוד הוסיפה כי "..יש ודאי בעולם אנשים שהם אנאלפביתים וחיים חיי נפש עשירים, אבל 'כאן הילד הולך לבית הספר, חוזר הביתה – ונגמר העניין. אם הוא לא יודע לכתוב מילה כלשהי – מי יעזור לו בבית...למחרת חוזר הילד לבית הספר, כשלידו יושבים ילדים שהכינו מחברות יפות, קיבלו עזרה בבית, ואולי האם קוראת לפניו גם סיפור לפני השינה. ופה – לא כלום....' [ארכיון המדינה, א/60/12][תעודה14]
הרצון הטוב לא הספיק להצלחת המבצע והוא לווה בלא מעט קשיים, שבאו לידי ביטוי בתחומים שונים:
לא הייתה אווירת לימוד בן המוני העולים הנחשלים. סיבות רבות גרמו לכך הן מצד המלמדים והן מצד הלומדים.
כישוריו של המורה לא תמיד התאימו למילוי תפקידו.
תכנית הלימודים הנהוגה בבתי הספר היסודיים לא נמצאה מתאימה להשכלת מבוגרים. הלומדים נתקלו בקשיים אפילו בפעולות חשבון פשוטות. אחד הפתרונות שנמצאו לבעיה זו, היה לימוד אינדיבידואלי, כלומר, למידה בקבוצות קטנות. הלומדים למדו לפתור בעיות חשבוניות פשוטות הקשורות לחיי היום-יום.[ארכיון המדינה, ג – 5606/5][תעודה 15]


מתוך האלפון – "חוברת למתחיל" – באדיבות ארכיון החינוך היהודי בישראל ובגולה

3.      הצלחות והישגים – מחתימת דיו לחתימת השם

א.      העלון שלנו
משתתפי הקורסים הוציאו לאור את "העלון שלנו". בעלון ניתנה לתלמידים הזדמנות להראות מה למדו. מן הדברים שנכתבו עלתה תחושת הסיפוק ההדדית הגדולה שמצאה ביטוי הן במכתבים שכתבו הלומדים למוריהם, הן במכתבים שמוריהם כתבו להם. "....לפני כמה חודשים הלך הבן שלי לצבא, לא היה לי נעים לבקש מאנשים אחרים לכתוב לי, לכן ניסיתי לכתוב לבד. והאמת – הצלחתי...", כתב אחד המשתתפים. [תעודה16] [ארכיון המדינה, גל-18068-5]


 
מן הדברים שפורסמו בעלון עולה שהמורים התרשמו שככל שהנטייה ללמוד חזקה אצל עולים חדשים יותר מאשר אצל הוותיקים באופן יחסי. חלק מהוותיקים כבר התנסו בלימודים באמצעות גופים כמו 'הנחלת הלשון', ומסיבות כאלה ואחרות מאסו בלימודים. אחרים כבר הספיקו לבסס את עצמם מבחינה כלכלית, ולכן סברו שאין להם שום צורך בלימוד כדי להתקדם בחיים.

ב.      השפעת חינוך המבוגרים על ילדיהם
תוצאות מבחני הסקר שנערכו מדי שנה לכלל תלמידי כיתות ח',  מצאו שיש קשר הדוק בין רמת ההשכלה של ההורים לבין רמת ההתקדמות של ילדיהם בבית הספר. ממצאים אלו סתרו את טענותיהם של מי שגרסו שאפשר לוותר על הפעולה לביעור הבערות אצל המבוגרים, ובמקומה להשקיע מאמצים רבים בדור הצעיר כדי שהתקדמות הנוער תעלים את הפערים בין השכבות האוכלוסייה. התברר שהלימודים במסגרת ביעור הבערות אינם מתמצים בהקניית ידע, אלא מקנים ללומדים גם מושגים בסיסיים ויוצרים בקרבם יחס שונה לענייני השכלה ותרבות. הוגי הרעיון אף שאפו שמבצע ביעור הבערות יביא לשיפור היחסים הפנימיים בתוך המשפחות שבראשן עמד בער. הם האמינו שכתוצאה מכך יפסק היחס המזלזל של הבן הלומד כלפי אביו האנאלפבית, ויחס הבושה של הבת המשכילה אל מול בורותה של אמה. [ארכיון המדינה, גל/1403/4] [תעודה17] לאור התוצאות האלה הסיקו מובילי המבצע שיש צורך ביצירת רצף לימודים ובהגדלת משך זמן הלימוד.
ג.       סיכומים ומסקנות
עצם ההחלטה לחזור לספסל הלימודים כל שכן, ללמוד בפעם הראשונה בחייו, היא החלטה קשה לאדם מבוגר בכלל ולחסר השכלה בפרט. הדבר דרש גיוס כוחות הדרכה מעולים שיכשירו את החיילות המלמדות, וכמן כן גיוס הרשויות בהקמת מסגרות ארגוניות מתאימות – הקצאת חדרי לימוד ושירותים מתאימים. "הואיל ומרבים לדבר על "ישראל השניה" ברוב רחמים, בצער וחרדה, אולי הגיע השעה לדבר אליהם ולא רק עליהם" כתב ד"ר ש' קודש, מנהל המחלקה להנחלת הלשון והשכלה במשרד החינוך והתרבות אל ד"ר חיים יחיל, ב-11 בינואר 1967. הוא הוסיף שמפעל ביעור הבערות הוכיח שהבתים האלה אינם נעולים בפני התחדשות. [ארכיון המדינה, גל- 20983/8][תעודה 18]
כחודשיים אחר כך, ב-20 במארס 1967, הוחלט להסב את שם המבצע מ'ביעור הבערות' לשם עם הקשר חיובי ומכובד יותר 'הקניית השכלה'. [תעודה 19]. [ארכיון המדינה, גל-18068-4]
בינואר 1969, מלאו חמש שנים למבצע. [תעודה20] [ארכיון המדינה גל18068-4]המבצע שהחל עם גיוסן של 60 חיילות שהתנדבו לשרת במושבי העולים, הגיע בשלב זה לכ-1,200 ששרתו כמורות חיילות במהלך כל שירותן הצבאי. מבצע ביעור הבערות קצר הצלחות. נתונים מלמדים שלמעלה מ-40 אלף בערים, רובם נשים, ומיעוטם גברים, הפכו ליודעי קרוא וכתוב. מטרות המבצע לא הסתכמו בהקניית יכולת לחתימת השם וצירופי אותיות למילים, אלא הוא התיימר להפוך בערים גמורים או חלקיים לקוראי עיתון וספר. ואמנם חלה עלייה ניכרת במספר קוראי העיתונים. על ההתעניינות ההולכת והגוברת ניתן לעמוד מתוך מכתבי הקוראים אל המערכת. [ארכיון המדינה, ג 5606/5][תעודה21]
 
התצלום מתוך חוברת שהוצגה בקונגרס הבין-לאומי בנושא ביעור הבערות שהתקיים בטהראן ב-1965. [ג- 5606-5]

 

אוסף במחנה (ב1); חיל נשים, "ביעור הבערות", חיילת מלמדת נשים קרוא וכתוב בביתן, פברואר 1964, ארכיון צה"ל ומעהב"ט (צלם אברהם ורד).

4.      תכנית תהל"ה  - תכנית השכלה ללומד המבוגר
 
למרות הצלחותיו היחסיות של מבצע 'ביעור הבערות' הרי שהבערות המשיכה להתקיים בקרב חלקים משמעותיים בחברה הישראלית.  רבים מבין אלו שלמדו לא הוסיפו ללמוד באופן עצמאי, והיו גם כאלה ששכחו את תלמודם. העלייה של שנות השישים אף הוסיפה אוכלוסייה של בערים בעיקר מארצות אסיה-אפריקה. סקרים הראו, כי אחוז השכיחות של הבערות גבוה ביותר בקרב קבוצות שמעל לגיל חמישים. אולם אך נתגלה כי תופעת הבערות קיימת בחומרה רבה בקרב צעירים בגילאי 20-40 שמגדלים את דור העתיד. במאמר שפרסם אהרון מגד בנושא הבערות – כינה את התופעה – "הבעיה שלא מדברים עליה". בתגובה התייחס דוד נתיב וגרס כי לא רק שצריך לדבר, "יש להרים זעקה". [ארכיון המדינה, גל 18068/4][תעודה22]
בשנת 1977 הוחלט להתחיל במבצע חדש של השכלת מבוגרים בשם תהיל"ה שנועד להקנות ידיעת קרוא וכתוב למי שזקוק לכך. יוזמיו החליטו להקים כיתות לימוד במוסדות ציבוריים אליהם יגיעו הזקוקים להשכלה, בניגוד לעבר כשהמורות הגיעו אל בתיהם.


פתק בכתב ידה של אורה נמיר, א/343 – באדיבות באדיבות ארכיון החינוך היהודי בישראל ובגולה

ואמנם בשלהי שנות ה-70 הצטמצמו ממדי הבערות בקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל, אך עדיין עמדו על כ-13%, קלמן ירון, יו"ר ההתאגדות לחינוך מבוגרים בישראל כתב, אל שר החינוך זבולון המר, שיש צורך בחקיקת חוק מתאים לקידום חינוך מבוגרים כמשמה לאומית, ולהעמדת משאבים מתאימים לכך. הוא הוסיף שיש לגייס את כלי התקשורת הממלכתיים להירתם להשכלת העם, הן על ידי הסברת המושגים בתכניות משודרות ובמהדורות החדשות, הן על ידי מתן משדרים חינוכיים מיוחדים המתאימים למיעוטי השכלה. [ארכיון המדינה, גל 18068/4][תעודה 23]
גם צ'רלי ביטון, ממנהיגי 'הפנתרים השחורים' פנה בשאילתה לשר החינוך, המר, לגבי תכנית תהיל"ה. שר החינוך השיבו כי רוב התקציב לתכנית יבוא מתוך תקציבו של משרד החינוך וכי יוכנו תכניות לימוד מיוחדות ניסיוניות שיותאמו ללומדים.
במכתב לשר הביטחון הציעה תנועת הפנתרים השחורים להקים יחידה בצה"ל -  "נח"ל סוציאלי למאבק בעוני" בדומה לנח"ל החקלאי שכבר קיים בצבא. תפקידה יהיה למלא את המחסור במדריכי נוער, עובדים סוציאליים ובמורים לביעור הבערות. [מעריב, 12 באוגוסט 1971]


בשונה מ'ביעור הבערות' שנשאה אופי של מבצע מוגבל בזמן, תהיל"ה נשאה אופי של מערכת שיטתית שכללה ריכוז לומדים, כיתות סדירות שמוינו לפי רמות הלומדים, תכנית לימודים מדורגת ורב-גונית. תהליך הלימודים היה מפוקח ומבוקר על ידי משרד החינוך ונעשה תוך מעקב צמוד אחר ההתמדה, הרציפות וההישגים.

יצחק נבון מיוזמי המבצע 'ביעור הבערות' סיכם כך את המבצע:

".....כדי שההשכלה למבוגרים תשמש תריס בפני פורענויות קטנות, וסכר בפני פורענויות גדולות בתוך החברה המודרנית, כדי שההשכלה למבוגרים תשמש גורם בונה את האדם, חייבת ההשכלה לינוק מתרבות וגם להזין אותה...".