יום ראשון, 19 ביולי 2015

"איפה יוסל'ה?" - 55 שנים לתחילתה של 'פרשת יוסל'ה שוחמכר'

חלק ראשון: החטיפה והשיבה הביתה
"הילד איננו, יש צו של בית המשפט העליון שאין בידינו לקיימו, יש סבל נורא של ההורים, שאין אנו יכולים לעזור להם במאומה, יש בעיה המסעירה את המדינה ומרבה מחלוקת וריב אחים. אינני צריך להרחיב את הדיבור, חברי הממשלה בתוך עמם הם יושבים ויודעים את הנעשה, אני חש זאת בתוך משרדי.
(גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה – פרוטוקול ישיבת הממשלה 24.6.62)

פרשת יוסל'ה שוחמאכר הסעירה את הציבור בישראל בראשית שנות השישים. במרכזה עמד הילד יוסל'ה שסבו החרדי, שהילד נמסר לאחריותו, סירב להחזירו להוריו בשל אורח חייהם החילוני. יוסל'ה הוסתר במקומות שונים בארץ ולאחר מכן הוברח אל מחוץ לישראל, עד שאותר על ידי "המוסד" והוחזר להוריו. הפרשה עוררה רגשות עזים בקרב הציבור בישראל והעלתה את הקריאה (ניתן לכנותה אפילו קריאת הקרב) שהופנתה כלפי הציבור הדתי בכללותו: "איפה יוסל'ה?". פרשת יוסל'ה שוחמאכר גרמה למתח רב בין הציבור החילוני לציבור הדתי בכלל והציבור החרדי בפרט. 55 שנים לאחר תחילת הפרשה מציג ארכיון המדינה מבחר מסמכים מתוך אוספיו שעוסקים בהיבטיה השונים, ובהם מסמכים שנחשפים לראשונה.

א.    יוסל'ה מוסתר במקומות שונים בישראל ומוברח מחוץ לגבולותיה
יוסל'ה שוחמאכר יליד 1952 עלה ב-1957 לישראל מברית המועצות עם הוריו אידה ואלתר. בשל קשיים כלכליים מסרו אותו הוריו לסבו החרדי נחמן שטארקס מחסידי ברסלב בירושלים. לאחר זמן מה השתפר מצבם הכלכלי של ההורים, והם ביקשו להחזיר את הילד לביתם. אך הסב סרב משום שרצה לגדל את יוסל'ה כחרדי. בינואר 1960 הוצא יוסל'ה מהישיבה בראשון לציון שבה למד, ובפברואר 1960 הועבר מבית סבו למושב קוממיות. הוריו של יוסל'ה פנו לבית המשפט העליון בבקשה להשיבו אליהם. בית המשפט העליון הורה לסב להשיב את הילד להוריו עד ל-15.2.1960, אולם הסב סירב, גם לאחר שנכלא (ראו ארכיון המדינה, תיק ל 182/2), בטענה שבתו וחתנו רוצים לרדת לרוסיה שם עלול חינוכו הדתי של הילד להיפגע. מקוממיות הועבר הילד לבני ברק, שם שהה בבתים שונים עד סוף מרס 1960. כל אותו הזמן המשיכה משטרת ישראל לחפש את הילד (ראו להלן). בשלב זה החליטו חוגים חרדים להבריח את יוסל'ה מחוץ לגבולות ישראל.
בתחילת אפריל 1960, הגיעה לארץ רות בן דוד, גיורת צרפתייה (שמה המקורי היה מדליין פריי - Madeleine Ferraille) ששנים לאחר הפרשה נישאה לרב עמרם בלוי מנהיגם של "נטורי קרתא". בן דוד ניצלה את כישוריה האישיים ומיומנותה כסוכנת מחתרת ה"מאקי" במלחמת העולם השנייה וזייפה במיומנות בדרכונה את רישום השם של בנה מ-"Claude" לשם "Claudine". כך הערימה על אנשי ביקורת הגבולות (שניסו לאתר ילד שנחטף). יוסל'ה הוברח מישראל מחופש לילדה בשם קלודין ביוני 1960.
הפרשה הלכה וצברה עניין ציבורי. במרס 1960 פנה הסב נחמן שטרקס לנשיא המדינה יצחק בן צבי, וביקש שיקבלו לריאיון שבו יסביר את עמדתו בנוגע לנכדו. ראו: ארכיון המדינה תיק נ 9/1; כשעברו חודשים והילד לא חזר להוריו פנו גם אידה ואלתר שוחמכר לנשיא וביקשו כי ישפיע על הסב להשיב את בנם אליהם. ראו ארכיון המדינה, תיק נ 9/1)

ב.    חקירת המשטרה – דוחות התקדמות החקירה
משהתברר לשופטי בית המשפט העליון שלמרות פסיקתו מסרב הסב להחזיר את יוסל'ה להוריו, הם הורו למפכ"ל המשטרה: 'לנקוט בכל הצעדים כדי למצוא את הילד'(ראו ארכיון המדינה, תיק ל 182/2), להוציאו מידי המחזיקים בו ולמסרו להוריו'. המשטרה פתחה בחקירה מאומצת שכללה חקירות של אנשים רבים והפעלת מודיעים משטרתיים. בתחילה נודע לחוקרים כי הילד הוסתר אצל משפחת קוט במושב החרדי קוממיות ורב המושב, הרב בנימין מנדלסון נעצר עם אחרים (כתבה מעיתון"מעריב" 10/8/61). לאורך החקירה כתבו האחראים עליה דוחות על התקדמותה. במרס 1960 נכתב דוח מפורט ומרתק ובו תיאור השתלשלות הפרשה מראשיתה ותיאור אופיים ופעילותם של גיבוריה. בהמשך מתוארים בדוח ניסיונות שעשתה המשטרה להפעיל פוליטיקאים כדי לפשר בין הצדדים. עוד מתוארים היערכותה של המשטרה לחקירה, מורכבותה והקשיים המיוחדים שהיא מעמידה והצעדים שנקטה המשטרה ובהם הקמת צוות מיוחד והפעלת מודיעים משטרתיים. בסיום מתוארים תהליכי ההקצנה שעבר הציבור החרדי עד כדי הפעלת אלימות נגד חוקרי הפרשה. ראו: (דוח משטרתי, ארכיון המדינה, תיק ל-182/2).
ביוני 1960 נכתב דוח נוסף ובו מידע על התרחבות הפעולות המודיעיניות התיאור המלא של פרטי הפרשה: (ראו: דוח משטרתי, 8.6.60, ארכיון המדינה, תיק ל-182/2). חודש שלאחר מכן שלח שאול רוזוליו, סגן מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, דוח אל אגף החקירות  שעסק בידיעות שהתקבלו ממודיעים על הוצאתו של יוסל'ה מחוץ לגבולות ישראל ובשמועות שהוא נמצא בלונדון. (ראו:  דוח משטרתי, 14.7.60, ארכיון המדינה, תיק ל-182/2).
חודשים ארוכים חלפו ולמשטרה לא היה קצה חוט של מידע היכן נמצא יוסל'ה. חוקרי המשטרה הפכו כל אבן והגיעו לכל מקום שבו ניתן היה לדעתם לדלות בדל של מידע. אחד החוקרים נשלח בפברואר 1961 למועדון סטודנטים בירושלים שבו התנהל 'ויכוח פומבי על יוסל'ה שוחמאכר וסבו'. צבי רודין, סגן מפקד נפת ירושלים של המשטרה, שלח למפקד המחוז הדרומי דוח על הוויכוח במועדון הסטודנטים. את הוויכוח הנחה הפרופסור ישעיהו ליבוביץ' שאף ניתח את הפרשה במבחינה הלכתית. ליבוביץ' קבע שאינו מכיר מספיק את הפרשה ולכן אינו יכול לקבוע למי יש טענות צודקות יותר מבחינה עובדתית. אולם על פי ההלכה 'כל הבעיה לא קיימת והסב צודק בדרישתו להציל נכדו משמד ולחנכו בדרכי התורה'. (ראו: דוח משטרתי,ארכיון המדינה תיק ל-183/3) .
בספטמבר 1962, לאחר תום הפרשה, נשלח אל מפקד המחוז הדרומי דוח מפורט ביותר שסיכם את ההתרחשויות מחטיפתו של יוסל'ה, הסתרתו במקומות שונים בארץ ועד הברחתו מחוץ לגבולות ישראל (ראו דוח המשטרה, ארכיון המדינה תיק ג 6841/7).

ג.     מאמצים ציבוריים להחזיר את יוסל'ה להוריו – מכתביו של עו"ד שלמה כהן-צידון.
 משחלפו חודשים ויוסל'ה לא אותר הוקם 'הוועד הציבורי להחזרת הילד יוסל'ה שוחמאכר לחיק הוריו'. בספטמבר פרסם הוועד קריאה אל אזרחי ישראל וקרא להם: 'הביעו את סלידתכם ממעשה חטיפת הילד מחיק הוריו. הצטרפו למערכתנו להחזרת הילד החטוף'. הוא קרא לכולם לחתום על עצומה שדורשת: 'השיבו את יוסל'ה לביתו! (ראו: קול קורא, ארכיון המדינה, תיק: ג 6871/8).
הפרשה עוררה כאמור מתחים בין הציבור החילוני לציבור הדתי. אישים וגורמים שונים בתוך המחנה הדתי שחששו מההשפעות המזיקות של הפרשה, רצו לראות בשובו של יוסל'ה אל הוריו. הם עשו מאמצים לפנות אל גורמים בעלי השפעה בתוך המחנה הדתי כדי שיסיעו לסיום הפרשה ולהשבתו של הילד לביתו. עו"ד שלמה כהן-צידון ששימש פרקליטם של הורי הילד, היה פעיל מאוד במאמצים האלו. ביולי 1961 ניהל חליפת מכתבים עם הרב הראשי לישראל הרב יצחק ניסים, במטרה להביא סמכות דתית כה גבוה להתערב בפרשה ולסייע לשחרורו של יוסל'ה. כהן-צידון טען שהפרשה פוגעת ויוצרת רגשות אנטי דתיים בקרב הציבור החילוני, וקרא לרב ניסים להוקיע את המעשה ובעיקר להוקיע פסיקה של מי שהיה הרב הראשי ירושלים הרב פסח פרנק, שלטענתו נתנה הכשר לחטיפה של ילד בשם הדת היהודית. הוא קרא לרב ניסים לתרום לסיומה החיובי של הפרשה. הרב ניסים השיב שמכיוון שאינו בקי בפרשה וניזון רק מהידיעות בעיתונות, אין ביכולתו לחוות דעה בנדון. פניות נוספות של כהן צידון לא הביאו לשינוי בעמדתו של נסים לפיה אינו יכול לדון בעניין אלא אם שני הצדדים יפנו אליו(ראו חילופי מכתבים בין עו"ד כהן צידון לבין הרב ניסים, ארכיון המדינה, גל-1363/10).
 משנודע לנחמן שטרקס שפרקליטה של בתו פנה את הרב הראשי, מיהר גם הוא לשלוח אליו מכתב. הוא גולל בו את מניעיו באי החזרת הילד, וטען כי הילד נלקח ממנו והוא אינו יודע איכן הוא נמצא. לדבריו הוא עשה מאמצים רבים לאתר את מקום מושבו של יוסל'ה. הוא ביקש מן הרב שיתערב בפרשה ויקרא למי שהילד בידיו כי ישיב אותו לחיק המשפחה. (ראו: נחמן שטארקס אל הרב ניסים, 31.7.1961, ארכיון המדינה,גל-1363-10).    
  



א.    המאמצים לאיתורו של יוסלה עוברים למוסד – הילד שב הביתה
לאחר שמאמצי המשטרה לאתר את הילד נכשלו והפרשה צברה תשומת לב ציבורית רבה מאוד, הטיל ראש-הממשלה דוד בן-גוריון במרס 1962 על ראש "המוסד" והממונה על שירותי הביטחון איסר הראל לאתר את יוסל'ה.
הראל העריך שהילד הועבר לאירופה והפעיל עשרות סוכנים ומתנדבים בחיפושים אחריו בקרב קהילות חרדיות ביבשת. הסוכנים לא הצליחו למצאו שם, אולם אחד מהם סיפר להראל כי בקהילה באנטוורפן מספרים על גיורת בעלת יכולות מרשימות הפועלת במדינות שונות. הראל העריך שהיא קשורה לפרשה, ולאחר מאמצים הצליח לאתר את רות בן דוד. אנשי המוסד גילו כי היא מוכרת את ביתה בצרפת. הם התחזו לאנשי עסקים החפצים לקנות את הבית והצליחו לגרום לה להגיע לדירה שהוכנה לצורך כך בצרפת ולהחזיקה שם. חוקרי המוסד ניסו לדובב את בן דוד במשך שבועות אולם לא הצליחו לגרום לה לשתף עמם פעולה. במקביל נעצר בארץ בנה של בן דוד, אוריאל, והוא הודה שאמו מעורבת בפרשה. בסופו של דבר הצליח הראל עצמו להוציא מבן דוד את מקום הימצאו של הילד. בעזרת המידע שנתן אוריאל ותוך שכנוע מוסרי גילו סוכני "המוסד" ב-1.7.1962 את יוסל'ה אצל משפחת גרטנר, מחסידי סאטמר, ברובע ברוקלין בניו-יורק. (ההודעה הרשמית של משרד החוץ לכל נציגויות ישראל בעולם על מציאת יוסל'ה בניו יורק - תיק חצ 3395/15; הנה תיאור בעיתון מעריב מתאריך 3.7.61 על משפחת גרטנר, שהסתירה את יוסל'ה בניו יורק).
בפגישה בין יוסל'ה לאמו שנערכה בניו יורק, התנכר הילד לאמו, וטען ששמו יענקל גרטנר. אך לאחר שהראתה לו תמונות מילדותו חזר לחיקה. הילד שב לבית הוריו. (הנה תיאורו של סופר העיתון "דבר" חיים יערי, על פגישתו של יוסל'ה עם אמו בקונסוליה הישראלית בניו יורק וסרטון קצר של יומני "כרמל-הרצליה" ובו ראיון קצר עם יוסל'ה עם שובו לארץ והתאחדותו מחדש עם הוריו).
לאחר סיום הפרשה, צבי אהרוני, מבכירי "המוסד", מתח ביקורת על פעילות "המוסד" בנושא: "עשרות אנשי מבצעים, חוקרים ודסקאים התעסקו ארבעה חודשים רק בחיפוש אחרי יוסל'ה. זאת הייתה ממש אובססיה של איסר, וזה בא על חשבון מבצעים אחרים".‏
לאחר סיום הפרשה, החליטה הממשלה שלא למצות את הדין עם כל המעורבים בפרשה. הכוונה במהלך זה הייתה להפחית את המתח והאיבה הרבה שיצרה הפרשה. (פרוטוקול ישיבת הממשלה מ 15.7.1962).
שנה לאחר שובו של יוסל'ה מארה"ב, חתם הנשיא שז"ר על חנינה לדודו של יוסל'ה, שלום שטארקס, שהוסגר מבריטניה לישראל בעקבות הסיוע שהגיש לחטיפה. (שלום שטארקס עורר סערה בישראל, כאשר עתר לבית המשפט העליון הבריטי נגד הסגרתו, בטיעון כי הוא מירושלים – שאינה חלק מישראל. עתירתו נדחתה). ראו: העתק מן ההודעה הרשמית של הנשיא על החנינה לשלום שטארקס (תיק ג 6841/07).
יוסל'ה התגייס לצה"ל ב-1970. בהמשך שירותו היה קצין בחיל התותחנים, ולאחר מכן עבד במשך כמה שנים בחברת IBM הוא מתגורר ביישוב שערי תקווה ומכהן כחבר בוועד היישוב.


ראו: ראיון שערך העיתונאי תום שגב עם יוסל'ה שוחמאכר בערוץ הכנסת (ערוץ 99) באוגוסט 2014. 

יום שני, 13 ביולי 2015

קובעים עובדות בשטח: העברת משרד החוץ לירושלים, 13 ביולי 1953


"ירושלים החדשה היא בירתנו מאז 1949, בכל מקרה ולכל צורך מעשי, ותמשיך להיות בירתנו עם משרד החוץ או בלעדיו" (שרת אל דאלס, 27 ביולי, 1953)
*
"העברת המשרד לירושלים חלפה עברה ללא כל תקרית חמורה מניפוץ זכוכית שולחן עבודתו של השר. ב-12 ביולי התקיימה "ישיבת הבוקר" האחרונה בחדרו של המנכ"ל בתל-אביב, ובבוקר יום המחרת נקבצו אותם המשתתפים, בשעה הרגילה, לישיבת הבוקר הראשונה בירושלים. גם אותה הפרעה מסויימת בלתי נמנעת בעבודת המשרד בכללותו צומצמה עד למינימום. ודעת הכל היתה כי כמעט ולא היתה יכולה להיות קלה ממנה  כך נכתב בסקירה השבועית שהוציא משרד החוץ ב-14 בולי, 1953, יום לאחר העברת משרד החוץ לירושלים (תיק משרד החוץ, חצ/2512/24).

 ב-9 בדצמבר 1949 התקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ברוב גדול החלטה מס' 194 בעניין בנאום ירושלים (הפיכתה לעיר בין-לאומית בשליטת האו"ם), בהתאם להחלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947. תחילה הסכימה ממשלת ישראל שירושלים תהיה "גוף נפרד" (corpus separatum), כפי שנקבע בתכנית החלוקה. אך בעקבות מלחמת העצמאות, בה דחו הערבים את התכנית, כבר לא ראתה ישראל את עצמה מחוייבת להסכמתה לבנאום ירושלים (כפי שלא ראתה את עצמה מחוייבת עוד לגבולות החלוקה של 1947) ופעלה באמצעים דיפלומטיים והסברתיים כדי למנוע את קבלת ההחלטה. ב- 5 בדצמבר נשא ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, נאום בכנסת בו הכריז שירושלים  היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל: " אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל...ירושלים היא לב ליבה של מדינת ישראל...אין אנו מעלים על דעתנו שארגון האו"ם ינסה לעקור את ירושלים ממדינת ישראל או לפגוע בריבונותה של ישראל – בבירת הנצח של ישראל". טרם קבלת ההחלטה שלח בן-גוריון טיוטת הודעה לשר החוץ, בה איים שישראל תפרוש מהאו"ם אם תאומץ ההחלטה. שרת התנגד להודעה זו, והתקבל נוסח מתון יותר. יש לציין שבו בזמן הסכימה ישראל לפיקוח בין-לאומי על המקומות הקדושים, שרובם בכל מקרה היו תחת שליטה ירדנית.


נזירות עוברות את הגבול לירדן בשער מנדלבאום, חג המולד, 1964,
צלם: פריץ כהן, לע"מ
 
בישיבת הממשלה שהתכנסה לאחר קבלת ההחלטה באו"ם הסביר בן-גוריון שלדעתו אין צורך להכריז על ירושלים באופן רשמי כבירת מדינת ישראל ונימק את דבריו: "אם הממשלה תהיה בירושלים, ממילא תהיה הבירה". למעשה נמנע בן-גוריון מהצהרה רשמית מסיבות דיפלומטיות והעדיף לקבל החלטות מעשיות שיהפכו את ירושלים לבירה בפועל. הוא הגיש לממשלה הצעה להחלטה בת 4 סעיפים לפיה לא תשתנה עמדת הממשלה לגבי מעמדה של ירושלים בעקבות ההחלטה שהתקבלה באו"ם, החלטת האו"ם אינה בת ביצוע וישראל לא תשתף פעולה עם ביצועה, הממשלה תמשיך להעביר את משרדיה לירושלים וכפעולה ראשונה תועבר הכנסת לירושלים (על כך בפרסום על העברת הכנסת לירושלים).

 
הכנסת אכן הועברה לירושלים באופן מיידי, אך שאר משרדי הממשלה עברו אליה בתהליך איטי והדרגתי. בעוד שרת המשיך לנהל את ענייני משרד החוץ מן הקריה בתל-אביב נבנה עבור משרד החוץ בגבעת רם בירושלים מכלול צריפים חד קומתיים. שרת ידע כמובן שאף מדינה לא הכירה בירושלים כבירת ישראל ושהעברת משרד החוץ לירושלים צפויה לגרום סיבוכים דיפלומטיים. בכל זאת יצאה במאי 1952 הודעה על העברת המשרד לירושלים בקיץ 1953.
מעבר משרד החוץ לירושלים, 9 ביולי 1953, צלם: יהודה אייזנשטרק
 
במאי 1953 ביקר בישראל מזכיר המדינה האמריקאי ג' פ' דאלס  (DULLES) במסגרת סיור במזרח התיכון. הוא קיווה ליצור ארגון הגנה אנטי-סובייטי הדומה לנאט"ו אך לאכזבתו נתקל בחוסר התלהבות מצד מדינות ערב. במהלך סיורו נפגש עם שרת, ולפי מכתב ששלח שרת למזכיר המדינה ביולי, סיפר לו שרת במהלך הפגישה על המעבר הקרוב של המשרד לירושלים ודאלס לא מחה על כך. הוא רק ביקש שהמעבר לא יתרחש בזמן שהוא נמצא באזור והציע ששרת יחזור על הצהרות קודמות באשר ליחסה של ישראל למקומות הקדושים שבתחום שליטתה (המכתב פורסם בספר: תעודות למדיניות החוץ, כרך ח', 1953, בהוצאת ארכיון המדינה, ערכה: ימימה רוזנטל).

עם שובו לארצות הברית שידר דאלס נאום ברדיו ובו רשמיו מהסיור במזרח התיכון. דאלס הציע שהממשל הרפובליקני החדש, יפעל  להרגיע  את חששות הערבים ולשקם את המוניטין של ארצות הברית, שנתפשה עד כה כתומכת בישראל באופן חד צדדי. הוא תיאר את תחושותיו הקשות נוכח ירושלים המחולקת אך הסביר שמבחינתו היא בראש ובראשונה מקום קדוש. תביעותיהן  הדתיות  של הקהילות הדתיות השונות ברחבי העולם כלפי ירושלים קודמות לטענות הפוליטיות של ישראל וירדן. העיתונות הישראלית תפסה את הנאום כפרו-ערבי, וטענה שדאלס תומך בבנאום ירושלים.
מעריב, יום שלישי,  2 ביוני, 1953

 
בדיון בישיבת הממשלה שהתקיים ב-7 ביוני, על נאומו של דאלס, הדגיש שרת שלמעשה דבריו של דאלס אינם משקפים שינוי במדיניותה של ארצות הברית, שלא תומכת בבנאום. ישראל יכולה רק לצאת נשכרת מפיקוח בין-לאומי על המקומות הקדושים, כיוון שכך אולי תקבל גישה לכותל המערבי ולקבר רחל בבית-לחם. אבל בו בזמן הזהיר שרת את חבריו בממשלה שלא לדבוק באשליה שפעולה חד צדדית של ישראל ו-FAITS ACCOMPLIS  (עובדות בשטח) כהעברת משרדי הממשלה באמת יפתרו את הבעיה: "אין ממשלת ארצות הברית חושבת לשנות את עמדתה. היא שוללת את הבנאום האזורי, הטריטוריאלי, אבל אמת, נכון הדבר, כי ממשלת ארצות הברית אינה רואה את בעיית ירושלים כפתורה על ידי יצירת מצב עובדתי כפי שהוא נוצר...". העולם, ובעיקר הכנסייה הקתולית, שיש לה השפעה רבה על צרפת ועל אמריקה הלטינית, לא קיבלו את ירושלים כבירת ישראל. הערבים, שאכפת להם מהמקומות הקדושים כ"שלג דאשתקד"  עלולים לנצל לרעה את המצב הבלתי ברור. בן-גוריון העיר גם הוא במהלך הישיבה על נאומו של דאלס אך הערותיו התמקדו בנושאים אחרים כמו שאלת הפליטים.

הגשת תזכיר סורי לברית המועצות נגד העברת משרד החוץ לירושלים
ארכיון המדינה, חצ/2512/24
 
ב-23 ביוני שלח שרת לנציגויות הדיפלומטיות של ישראל תדריך להסברת המהלך להעברת משרד החוץ לירושלים. בתדריך  ביקש שרת מנציגי ישראל להדגיש את הסיבות המעשיות להעברת המשרד. הוא תיאר באריכות את הקשיים איתם מתמודד הסגל של משרד החוץ, ובעיקר השר עצמו, בשל נסיעותיו התכופות בין תל-אביב וירושלים, וההשפעה המזיקה של המרחק ממרכז קבלת ההחלטות. כמו כן הדגיש שאין במעבר המשרד לרמוז על שינוי בעמדת ישראל בשאלת  ירושלים:

 
ב-13 ביולי הועבר משרד החוץ לירושלים. שרת ידע שהשגרירויות לא יעזבו את תל-אביב אך לא צפה בעיה מיוחדת בקשר לביקורים רשמיים במשרד החוץ בירושלים. המחאות הערביות היו צפויות ועד מהרה הופיעו בכותרות העיתונים. אך התגובה האמריקאית דווקא הייתה מפתיעה בנוקשותה. ארצות הברית ומדינות אחרות הצהירו שלא ינהלו מפגשים רשמיים בירושלים, גם אם יוזמנו על ידי השר. במכתב לדאלס טען שרת שישראל לא פעלה בחיפזון והאו"ם לא ניצל את הזמן שעמד לרשותו כדי לדון בשאלת ירושלים. כמו כן ציין שרת במכתב שלפני המעבר לירושלים לא היה לשגריר האמריקאי ולצוות השגרירות האמריקאית כל קושי לבקר במשרדי הממשלה בירושלים.

בראשית 1954 חלה הפשרה בדרגות שונות בחרם שהטילו הנציגויות הזרות על ירושלים. השגרירויות של מעצמות המערב הגיעו להסדר מעשי של פגישות חברתיות סדירות, חשאיות, שקיימו נציגיהן עם אנשי משרד החוץ בירושלים, שבהן נדונו עניינים מדיניים שוטפים.  ביום העצמאות של אותה שנה, שחל ב-5 במאי, באו רוב הנציגים הדיפלומטיים לקבלת הפנים בבית הנשיא בירושלים. באותה הזדמנות הציג לעמיאל נג'ר, ראש מחלקת מערב אירופה במשרד החוץ, השגריר הצרפתי, פייר ז'ילבר, יוזמה, שכבר קיבלה את אישורם של הבריטים: אנשי השגרירויות, פרט לשגרירים יהיו רשאים לגשת למשרד החוץ כדי לטפל בעניינים שוטפים, ואילו השגרירים יהיו רשאים לבקר בכל מוסדות המדינה, חוץ ממשרד החוץ, ועם אנשי משרד החוץ יהיו רשאים להפגש מחוץ לכתלי המשרד. ביוני הצטרפה גם ארצות הברית להסדר זה (על פי התכתבות השמורה בתיק משרד החוץ מאי 1954, חצ/39/19). רוב הנציגויות הדיפלומטיות בישראל נשארו בתל-אביב.

מעמדה של ירושלים לא הוסדר עד כה אך משרד החוץ הפך למרכז שמקבל את כל הביקורים הרשמיים של ראשי מדינות, שרי חוץ ומשלחות נוער מכל העולם. רחבעם עמיר, איש משרד החוץ, שהיה מופקד על מבצע העברת המשרד לירושלים כתב בספר היובל של המשרד (משרד החוץ: 50 השנים הראשונות, בעריכת: משה יגר, יוסף גוברין ואריה עודד, 2002) : "כיום, יותר מחמישים שנה למדינתנו, לא יעלה על הדעת שנציג מדינה זרה לא יעלה לירושלים כדי להגיש את כתב האמנתו, כדי להתייצב בפני ראשי המדינה, או כדי להעלות לדיון נושא כלשהו בפני אנשי משרד החוץ או נציגי משרדי ממשלה אחרים". במשך 50 שנים, מאז עבר לירושלים ב-1953,  פעל משרד החוץ ממתחם הצריפים . בראשית 2003 נחנך בניין חדש ומרשים למשרד החוץ בסמוך לבית המשפט העליון בגבעת-רם.

משרד החוץ כיום, מבט מבחוץ
צילום: האגודה הישראלית לדיפלומטיה
משרד החוץ כיום, מבט מבפנים
צילום: האגודה הישראלית לדיפלומטיה

 






על מעמדה של ירושלים והחוקים הקשורים בהגדרת מעמדה בפרסום: ירושלים חוקים סביב לה

 

יום שלישי, 7 ביולי 2015

"האיש משה איננו": ישיבת אבל של ממשלת ישראל לרגל פטירתו של משה שרת, 7 ביולי 1965

היום אנו מציינים את יום השנה החמישים לפטירתו של משה שרת, מייסד משרד החוץ ושר החוץ הראשון, וראש הממשלה השני של מדינת ישראל (1954–1955). באותו יום ערכה ממשלת ישראל ישיבת אבל מיוחדת בה ספדו לו נשיא המדינה זלמן שזר (שהכיר אותו כפעיל צעיר בתנועת העבודה. לימים, עבדו שניהם במערכת עיתון "דבר"). כן נשאו דברים ראש הממשלה לוי אשכול, ונשיא ההסתדרות העולמית נחום גולדמן.

בסוף 1953 נבחר שרת להחליף את ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון שפרש לקיבוץ שדה בוקר בנגב, וידע שיהיה קשה מאוד למלא את מקומו של "הזקן". אנו מביאים כאן את ישיבת הממשלה המיועדת שהקים בינואר 1954. בעת כהונתו סבלה ישראל מבדידות בינלאומית ומתקריות בגבול ירדן ומצרים, שרת עשה מאמצים רבים להשגת תמיכת ארצות הברית ולשכנעה למכור נשק לישראל.

משה שרת ומזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס בעת ביקור דאלס בישראל, מאי 1953. 
צילום: העמותה למורשת משה שרת
שרת נטל חלק במאבקים הפוליטיים סביב המשבר בין אשכול לדוד בן-גוריון, שדרש לחדש את החקירה בעניין "פרשת לבון". הוא תמך בסוגיה זו בראש הממשלה אשכול, ובפברואר 1965 הגיע בכיסא גלגלים לישיבה המכרעת של ועידת מפא"י כדי לתמוך באשכול.

בשנות חייו האחרונות, כיהן שרת בתפקיד יושב ראש הנהלת הסוכנות, ופעל להעלות את יהודי אלג'יריה ולדאוג לרווחתו של כל עולה ועולה.

משה שרת מגיע לוועידת מפא"י,
17 בפברואר 1965
צילום: העמותה למורשת משה שרת
באחרית ימיו חלה שרת במחלת הסרטן, אולם גם בתקופת חוליו המשיך לעבוד ולקיים את ישיבות ההנהלה מביתו כמעט עד יומו האחרון.  יומיים לאחר מותו ספד לו אבא אבן, שהיה השגריר בארצות הברית ובאו"ם בשנות החמישים, ולימים כיהן בעצמו כשר חוץ: "משה מתעניין במלוא הלהט בנו, בחיינו, בצרותינו, במאבקנו... משה הרועם נגד כל פגיעה בדיוק הלשוני... משה מגן על האמת והצדק... משה המגלם את המצפון הציבורי והתנועתי עד יומו האחרון."

שרת לא נקבר בהר הרצל, אלא בבית הקברות הישן בתל אביב, לצדם של  גיסיו האהובים דב הוז ואליהו גולומב.
 
משה שרת המחזיק את בנו יעקב, גיסו אליהו גולומב, בני משפחה וידידים
מלווים את דב הוז (שלישי מימין) לתחנת הרכבת בתל אביב, סוף שנות ה-20
 צילום: העמותה למורשת משה שרת

(התמונות והציטוט נלקחו מתוך ספר ההנצחה למשה שרת שפרסם ארכיון המדינה בשנת 2008).

יום ראשון, 5 ביולי 2015

תעודות מארכיון המדינה משולבות בתערוכה חדשה במלאת 80 שנים לבנק דיסקונט


במוזיאון הרצלילינבלום בתל –אביב, המוזיאון של בנק דיסקונט, נפתחה ביום חמישי האחרון, ה-2 ביולי, 2015 תערוכה במלאת 80 שנה לבנק. המוזיאון, שהוקם בשנת 2009 ע"י בנק דיסקונט, לקראת חגיגות המאה לעיר תל-אביב,  מציג את ההיסטוריה של הבנקאות העברית בד בבד עם התפתחות העיר תל אביב באמצעות פריטים היסטוריים מקוריים, תמונות וסרטים. המוזיאון, בהתאם לשמו,  שוכן בפינת הרחובות הרצל ולילינבלום וממוקם ב"בית שיף", מבנה היסטורי שהוא אחד משישים וששה בתיה הראשונים של אחוזת בית אשר נרכש בשנת 1945 ע"י בנק דיסקונט מידי בעליו, משפחת שיף.


מהתצוגה במוזיאון: סניף בנק משוחזר משנות ה-30 וה-40
על פני שלוש קומות הבניין מוצגת תערוכת קבע. כל קומה מוקדשת למימד זמן אחד – עבר, הווה ועתיד. מלבד תצוגות הקבע הוצגו במוזיאון מאז הקמתו תערוכות מתחלפות בנושאים כגון: חלוצות וחולמות, 100 שנות ספורט, תערוכה רטרוספקטיבית של הצלם אברהם סוסקין, מגמות בתעשייה ובכלכלה הישראלית ועוד.
בתערוכה הנוכחית בחרו במוזיאון לשלב את ההיסטוריה של הבנק באבני דרך בהיסטוריה הישראלית. מסמכים, סרטים ותמונות נאספו ממקורות שונים לשם הצגה בתערוכה. חלק מן התעודות מוצגות באופן מתחלף על מסכי מחשב וחלקן בהעתקי פקסימיליה בשולחנות תצוגה. את המוצגים מלווה לוח זמנים מאז 1935 ועד היום. חלק גדול מן המוצגים נלקח מאוספי ארכיון המדינה, בין השאר בנושאים כגון – מלחמת יום הכיפורים, פרשת אלי כהן, פרשת רצח הספורטאים במינכן, רכישת המגילות הגנוזות, תולדות בנק דיסקונט ומקומו בהיסטוריה של מדינת ישראל ועוד.

תמונות מן התערוכה:
 
 




 
 
 
 
 

יום חמישי, 2 ביולי 2015

39 שנים למבצע יונתן


"ישראל עשתה שירות גדול לקהילייה הבינלאומית"

(מדיווח השגרירות בלונדון על התגובות למבצע)


ארכיון המדינה סוקר היבטים שונים של "מבצע יונתן" במלאת 39 שנים להצלחתו

חטופי מטוס "איר פרנס" וביניהם הקברניט מישל בקוס מתקבלים בישראל, 4 ביולי 1976. צילם משה מילנר, לע"מ


ב-27 ביוני 1976 נחטף מטוס של חברת "איר פרנס" הצרפתית במהלך טיסה מנתב"ג לפריז לאחר חניית ביניים באתונה. באותה חניית ביניים עלו למטוס ארבעה מחבלים: שניים חברי "החזית העממית לשחרור פלסטין" ושני גרמנים. מלבדם היו על המטוס 248 נוסעים ו-12 אנשי צוות.

מיד לאחר החטיפה הופנה המטוס לנמל התעופה בעיר בנגאזי שבלוב. בזמן התדלוק שם עלו על המטוס שלושה מחבלים נוספים ושוחררה נוסעת אחת. מלוב המריא המטוס אל נמל התעופה אנטבה שבסמוך לקמפלה בירת אוגנדה – מרחק של 3,800 ק"מ מישראל.

א.      התלבטויות בצמרת ולחץ ציבורי על הממשלה

בתמורה לשחרור הנוסעים דרשו החוטפים מישראל וממדינות נוספות לשחרר מחבלים אסירים. הלחץ על ישראל גבר כשהחוטפים ביצעו כעבור יומיים סלקציה. הם הפרידו את בני הערובה היהודים – 103 ישראלים ולא ישראלים – משאר הנוסעים ושחררו את כל השאר. קברניט המטוס מישל בקוס הצרפתי בחר להישאר עם הנוסעים.

בינתיים, בישראל, גברה הדאגה לגורלם של בני הערובה. מדיניותה העקבית והנחרצת של הממשלה במקרי חטיפה קודמים (כגון: חטיפת מטוס סבנה במאי 1972, חטיפת הספורטאים במינכן בספטמבר 1973 ועוד) הייתה שלא להיענות לדרישות של שחרור מחבלים, שמא יעודדו בכך חטיפות נוספות, וכדי שלא להיכנע לטרור. יחד עם זאת, בניגוד לעבר ובשל מורכבות המקרה והקושי לשחרר את בני הערובה מהמקום שבו נמצאו, נשמעו קולות רבים אשר ביקשו לשקול להיענות לתביעות המחבלים. ב-29 ביוני פנו משפחות החטופים במברק לראש הממשלה יצחק רבין ודרשו להיענות לדרישות המחבלים: "חיי אדם יקרים מעקרונות ויש דרכים אחרות להילחם או למנוע טרור", כתבו לו (תעודה אנטבה 2).

שלושה ימים לאחר החטיפה, ב-1 ביולי העביר מנהל לשכת ראש הממשלה אלי מזרחי פתק לרבין ובו סיכום של שיחת טלפון שערך עם הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן. הרב סיפר שפנו אליו בני משפחה רבים של החטופים, ובעקבות כך ביקש להביע את דעתו. הרב גורן אמר, ש"בהלכה, פדיון שבויים יש לעשות בכל מחיר, גם אם יש חששות גדולים שינסו לתפוש אחרים". לפיכך, הוא קרא לשחרר את המחבלים ואמר: "הצלת חפים מפשע גדולה יותר מכבוד" (תעודה אנטבה 1).


ב.       מהלכים מדיניים, הכנות צבאיות לשחרור החטופים ותגובות בעולם להצלחתו

תחקור הנוסעים הזרים ששוחררו הניב מידע חשוב על החוטפים ועל מצבם של בני הערובה. ב-1 ביולי נשלח מברק מהשגרירות בוושינגטון אל משרד החוץ ובו מידע שסיפקה נוסעת אמריקאית על התנהגות החוטפים ומצב החטופים (תעודה אנטבה 4).

בשלב זה החל מו"מ בין ישראל לחוטפים ובין ישראל לשליט אוגנדה, אידי אמין, שהתאפשר בתיווכה של צרפת. בשלב ההוא נעשתה בדיקה שמטרתה להיענות לדרישות החוטפים וכך יצא יועצו של רבין, האלוף במילואים רחבעם זאבי, לפריז כדי לארגן את חילופי השבויים. ב-4 ביולי אף שלח זאבי מברק אל רבין ואל שר החוץ יגאל אלון שבו פירט את הערותיו לקראת החילופים. בעת שהגיע המברק לייעודו כבר יצא המבצע לדרך (תעודה אנטבה 7).

כאמור, במקביל למהלכים המדיניים החלו בישראל לשקול מבצע צבאי לשחרור החטופים. שלושה ימים לאחר החטיפה, ב-30 ביוני, הציע שר הביטחון שמעון פרס בפתק שכתב לרבין לדון באפשרות למבצע צבאי. הוא הסביר שכפי שזה נראה נכון לאותה השעה –  מבצע רק בעוד יומיים וללא אפשרות להחזיר את החטופים –  העניין אינו נראה לו, אך צריך להחליט כבר עתה כדי לשלוח כוח צבאי מקדים לקניה (אנטבה 8).

שישה ימים לאחר החטיפה, ב-3 ביולי, יצא צה"ל ל"מבצע כדור הרעם" בפיקודו של תת אלוף דן שומרון. בלילה שבין ה-3 ל-4 ביולי נחתו בנמל התעופה אנטבה ארבעה מטוסי הרקולס של חיל האוויר הישראלי. חיילי צה"ל שהגיחו מהם שחררו את בני הערובה, למעט אחת מהם, דורה בלוך, שאושפזה במהלך השבי בבית חולים מקומי ונרצחה בהוראת אידי אמין. בעוד המבצע נמשך, שלח שר החוץ יגאל אלון הודעה אל שר החוץ הצרפתי באמצעות שגריר ישראל בפריס. אלון עדכן את שר החוץ הצרפתי על מבצע החילוץ שהתנהל באותן הדקות , והסביר שהדבר נועד כדי שלא להיכנע לסחטנות. הוא הבטיח ש"לכוחותינו ניתנה הוראה לעשות הכול לאבטחת הצוות שלכם" (הצוות הצרפתי של אייר פראנס) (תעודה אנטבה 3).  

חיילי צה"ל הרגו את שבעת החוטפים וכ-45 חיילים אוגנדים נוספים. מפקד סיירת מטכ"ל סגן אלוף יונתן נתניהו ושלושה מבני הערובה נהרגו אף הם. על שמו של יונתן נתניהו שונה שם המבצע ל"מבצע יונתן" אשר מוכר גם כ"מבצע אנטבה".

לקראת בוקר ה-4 ביולי נחתו בארץ חיילי צה"ל ובני הערובה ששוחררו. רגשות השמחה והגאווה שהתפשטו בקרב אזרחי ישראל ויהודי העולם היו עצומים, ועמדו בניגוד גמור לרגשות הדאגה העמוקה שחשו עד אותו רגע לבני הערובה. במקביל, החל משרד החוץ הישראלי בפעולה שנועדה לסכל דיון במועצת הביטחון של האו"ם  בפעולה הישראלית בפניית אוגנדה, וכן לסכל החלטה אנטי-ישראלית במקרה שדיון כזה אכן יתקיים (תעודה אנטבה 5). נציגויות ישראל בעולם דיווחו על תמיכה עצומה והתלהבות רבה מהפעולה הישראלית בקרב המדינות בהן שירתו (למשל מברק מהשגרירות בסיאול אנטבה 6, או מברק מהשגרירות בלונדון ובו דיווח על מאות אישי ציבור ואחרים שמביעים "הערכה לפעולת צה"ל ושישראל עשתה שרות גדול לקהילייה הבינלאומית", תעודה אנטבה 5ב).

יום שלישי, 30 ביוני 2015

30 ביוני 1985: תוכנית חירום להצלת המשק ועצירת האינפלציה



בצהרי ה-30 ביוני 1985 התכנסה הממשלה לדון בתוכנית חירום להצלת המשק. קצב האינפלצה החודשי היה דו-ספרתי. יתרות מטבע חוץ כמעט אזלו. המשק עמד על פי התהום. בדיון שנמשך כמעט ללא הפסקה עד שעות הבוקר למחרת. דנה ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס בצעדי חירום להצלת המשק. כאשר השרים התפזרו למחרת, הם כבר החליטו על שורת צעדים שהצילה את המשק, ופתחה פרק חדש בתולדות הכלכלה הישראלית - פרק שנמשך, לדעת רבים, עד עצם היום הזה.

במלאת שלושים שנה לאותו דיון היסטורי, מפרסם ארכיון המדינה את הסטנוגרמה של הדיון, וכן, לראשונה, גם הקלטות מתוך חדר הישיבות של הממשלה. לא רק שניתן לקרוא את הדברים, ניתן גם להקשיב להם.

מאחר שהדיון וההחלטות היו סבוכים, קיבל ארכיון המדינה רשות ממזכיר הממשלה להעביר את המסמך המסווג למספר חוקרים כמה חודשים לפני מועד פתיחתו בחוק. שניים מהם כתבו מאמרי פרשנות למסמך, ואנחנו מקווים שנוספים יעשו זאת בשבועות הקרובים.

קוראים שונים ימצאו משמעויות שונות במסמך הארוך והמורכב הזה. הקורא הנוכחי, שאינני כלכלן, התרשם במיוחד מרמת הדיון. השרים לא דיברו לפרוטוקול, שהרי הפרוטוקול עתיד היה להשאר סגור שלושים שנה. במקום זאת, הם הביעו את עמדתם. ברוב השעות הם עשו זאת בקולגיאליות, תוך הקשבה הדדית, ואיש לפי השקפת עולמו. אף שהממשלה היתה מאוזנת בין ימין ושמאל, משתתפי הדיון לא נחלקו למחנות פוליטיים. בשני הצצדים היו תומכים בתוכנית, ובשני הצדדים היו מתנגדים.

וכעת למסמכים:
החלק הראשון של הדיון נמצא כאן, והחלק השני, כאן.

הנה מאמר הפרשנות של דר' דרור גולדברג, והנה מאמר הפרשנות של דר' ישי מעוז, שניהם מן האוניברסיטה הפתוחה.

והנה ההקלטות:
ראש הממשלה שמעון פרס ושר האוצר יצחק מודעי פותחים את הדיון. (מקביל לעמודים 16-19 בסטנוגרמה).

מודעי והכלכלן פרופ' מיכאל ברונו מציגים את עיקרי התוכנית. (עמ' 16-26).

מנכ"ל האוצר עמנואל שרון מציג רמה מפורטת יותר של התוכנית. (עמ' 31-33).

עזר וייצמן מציע שהוא ושאר השרים ללא תיק יתפטרו מן הממשלה כצעד של מנהיגות. (עמ' 63-65).

השרים משה קצב וגד יעקבי - זה נגד וזה בעד. (עמ' 72-80).

שר המשטרה בר-לב מתנגד לקיצוץ במשרדו; נגיד בנק ישראל משה מנדלבאום תומך התוכנית. (אמ' 93-95).

משה ארנס תומך, בנאום פרוגרמטי (עמ' 103-105).

משה ארנס ממשיך ושר החינוך יצחק נבון מתנגד לקיצוץ בתקציב משרדו. (עמ' 105-109).

יגאל הורוביץ תומך ומוכן גם להתפטר. (עמ' 114-116).

החלטת ביניים לקצץ בסובסידיות, ואריק שרון מתגד לתוכנית (עמ' 126-135).

היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר מסביר היבטים משפטיים של צעדי החירום העומדים להתקבל (עמ' 162-168).

(בתמונה: רה"מ פרס מתדרך עיתונאים לאחר הישיבה. מקור התמונה: לע"מ.)

דרור גולדברג על ישיבת הממשלה לתוכנית החירום הכלכלית

בהמשך לפוסט שלנו בעניין ישיבת הממשלה ב-30 ביוני 1985 שבה הוחלט על תוכנית חירום להצלת המשק ולעצירת האינפלציה, הנה מאמר הפרשנות של דר' דרור גולדברג מן האוניברסיטה הפתוחה, שקיבל אישור לראות את הסטנוגרמה כמה חודשים לפני פתיחתה לציבור: 

פרוטוקול ישיבת הממשלה על תוכנית היצוב – רקע, קדימון, ופרשנות
דרור גולדברג, המחלקה לניהול וכלכלה, האוניברסיטה הפתוחה

"תוכנית החרום ליצוב המשק" נדונה בישיבת ממשלה שהחלה בצהרי יום ראשון, 30.6.85, והסתיימה בתשע בבוקר למחרת. הייתה זו אחת הישיבות הגורליות והארוכות ביותר בתולדות המדינה. הישיבה הייתה גורלית כי על הפרק הייתה הצלת הכלכלה הישראלית ממשבר קיומי. הישיבה הייתה ארוכה כי היא דרשה בגרות יוצאת דופן מצד השרים, שהיו צריכים להשלים עם קיצוץ תקציבם (כלומר, כוחם והשפעתם), על רקע של איבה פוליטית בתוך ממשלת אחדות ובתוך כל מפלגה.

על פי חוק סוּוג פרוטוקול הישיבה כסודי ביותר למשך שלושים שנה ורק כעת הוא נחשף לציבור על ידי ארכיון המדינה (2% מהפרוטוקול העוסקים בתקציב הבטחון חסויים לעוד עשרים שנה). משום אורכה החריג של הישיבה, עיון בפרוטוקול חשוב במיוחד עבור הבנת האירועים. כמובן שמיד לאחר הישיבה הודלפו לתקשורת עיקרי הדברים וציטוטים בולטים, וניתן למצוא גם תיאורים קצרים בספרים שכתבו חלק מהמשתתפים. אבל אף אחד לא יכול היה לזכור את כל מה שנאמר במשך שעות כה רבות, ומכאן שיש הרבה חדש במה שנחשף עכשיו. מדובר במסמך מרתק על כלכלה, פוליטיקה, וקבלת החלטות תחת לחץ.

פעמים רבות בהיסטוריה יש רגע אחד שממקד סביבו את תשומת הלב ההיסטורית, למרות שהוא היה בעצם רק חלק, הגם שמשמעותי, מתהליך הדרגתי וארוך. כך למשל, המהפכה הצרפתית לא החלה בהסתערות על הבסטיליה, והמהפכה האמריקאית לא החלה בהכרזת העצמאות של ארה"ב. גם במקרה של 1985 קרו כמה דברים שחילצו את הכלכלה הישראלית ממצבה הקשה, וישיבת הממשלה היא רגע אחד, באורך כעשרים שעות, בתוך התהליך הזה. כשהתכנסה הממשלה לישיבה, כבר עבר בקריאה ראשונה התיקון לחוק בנק ישראל שמנע מבנק ישראל להמשיך ולהדפיס כסף עבור מימון הגירעון בתקציב הממשלה, ודי היה בו כדי לחסל במוקדם או במאוחר את מפלצת האינפלציה התלת-ספרתית. כבר נחקק חוק יסודות התקציב שאיפשר לממשלה למנוע חריגות תקציב. ארה"ב, שלחצה לשני מעשי חקיקה אלה, הבטיחה סיוע חסר תקדים כדי לעזור באיזון תקציב הממשלה. חידושים מהפכניים אלה של המחצית הראשונה של 1985, כמו גם השלכות ההתמכרות לסיוע אמריקאי, לא מוצאים את ביטויים בישיבת הממשלה, שכן הממשלה לא התכנסה כדי לדון במצב בכללותו ובהישגים שהושגו אלא כדי לדון במה שעליה לעשות, ומיד.

המשימה העיקרית הייתה לתרום לאיזון תקציב הממשלה, בעיקר על ידי קיצוצים בהוצאות. בימים כתיקונם, תקציב הממשלה נקבע על ידי הכנסת, כמו בכל דמוקרטיה מתוקנת. הפעם לא היה זמן כי הכלכלה עמדה לקרוס, ולכן נעשה שימוש בתקנות שעת חרום. השרים לא חסכו בתיאורים של חומרת המצב. למרות שבזיכרון הקולקטיבי זכורה התוכנית כזו שהורידה את האינפלציה, מסתבר שזה היה רק חצי מהסיפור, והדחיפות בכלל לא באה משם. בשנים עשר החודשים שלפני תחילת כהונת הממשלה בספטמבר 1984 עלה מדד המחירים לצרכן ב-394%, ואילו בשנים עשר החודשים שהסתיימו ביום ישיבת הממשלה עלה המדד ב-380%. הציבור הישראלי הבקיא בהצמדות, שוק שחור, ועוד תעלולים פיננסיים כבר התרגל לאינפלציה כזו, וייתכן שהמשק היה ממשיך בכך עוד זמן מה. רמת האינפלציה הזו אפילו לא מגיעה להגדרה המקובלת של היפר-אינפלציה (50% בחודש). פרוטוקול הישיבה מבהיר שוב ושוב שהאינפלציה הייתה רק בעיה אחת מתוך שתיים, ודווקא הבעיה האחרת היא זו שדרשה בדחיפות נואשת נקיטת אמצעים חוקתיים חריגים שהיכו את המשק בהלם לפני שהבריאו אותו. הבעיה העיקרית הייתה שפשוט נגמר הכסף. הכוונה אינה לכסף המקומי, לירה או שקל (ישן), שאותו דווקא הדפיס בנק ישראל בכמויות מופרזות והפכוֹ לסמרטוט, אלא לכסף האמיתי – דולרים. המדינה עמדה בפני חדלות פרעון כלפי מלווים חיצוניים, והייתה סכנה ברורה ומיידית של משבר קיומי כולל – כלכלי, חברתי, ופוליטי – שעבור הקוראים בשנת 2015 ניתן לתמצתו במילה אחת: יוון.

מדוע זכורה תוכנית היצוב כזו שהורידה את האינפלציה, ולא כזו שמנעה משבר חוב/מט"ח? כולם חוו את האינפלציה על בשרם: עליה של המדד פי חמשת אלפים מאז 1973 ופי חמש בשנה שלפני היצוב. פתאום כל זה נגמר בדרמטיות. למשבר חוב/מט"ח יש אופי אחר: הרבה זמן נראה שהכל בסדר, ואז פתאום בא אסון קולוסאלי. ראה יוון. מכיוון שבישראל המשבר לא התרחש, נשכח הפוטנציאל שהיה להתרחשותו.

ישראל נקלעה לבעיית חוב ואינפלציה מכיוון שהיא ניסתה לחיות מעבר ליכולותיה, ולכך תרמו הן ממשלות השמאל והן ממשלות הימין. ישראל ניסתה להיות גם אירופה וגם ארה"ב. אירופה – במובן של מדינת רווחה; ארה"ב – במובן של מעצמה שפתאום גדל שטחה (הכוונה בעיקר לסיני), וניסתה לפתח מטוס קרב מתקדם (לביא) ולכפות ממשלה על מדינה אחרת (לבנון). לכך יש להוסיף שני משברי נפט, שחרור הפיקוח על מטבע חוץ בזמן שהמטבע המקומי סובל מ-40% אינפלציה, ושערוריה בסגנון העולם השלישי (משבר מניות הבנקים).

התוכנית, שעוצבה בין השאר על ידי פרופסור צעיר בשם סטנלי פישר, התמודדה עם הבעיה שבכל מדיניות כלכלית: "הכלכלה כולה עשויה כלים שלובים", לימד מנכ"ל האוצר את השרים. במילים עממיות, הכלכלה היא כמו מיטת מים: אתה לוחץ פה, משהו עולה במקום אחר. כדי להוריד אינפלציה אתה מקצץ בתקציב הממשלה על ידי הפחתת סובסידיות? זה יעלה מיידית את מחירי המוצרים – ההיפך מהורדת אינפלציה. אתה רוצה להביא יותר דולרים ארצה באמצעות פיחות? זה יעלה מיידית את מחירי כל המוצרים המיובאים – ההיפך מהורדת אינפלציה. כפל הבעיות הקריטיות – אינפלציה גבוהה ומיעוט דולרים – הביא לכך שבתוכנית היו מרכיבים רבים שבחלקם קיזזו זה את זה במתכוון. השרים התמודדו עם המצב המתסכל הזה, איש איש לפי השכלתו, כישוריו, ונסיון חייו.

היה עוד קושי שתרם למורכבות התוכנית. מבחינה עקרונית, הפתרון לאינפלציה הוא פשוט: מפסיקים להדפיס כסף למימון הוצאות הממשלה. גם אם המעסיקים והעובדים ידרשו להעלות בזה אחר זה את המחירים והשכר ("סחרור מחירים-שכר"), לא יהיה מספיק כסף בכלכלה כדי לבצע תשלומים אלה בפועל. הבעיה היא שאם המשתנים הנומינליים – מחירים, שכר, ריבית, ושער חליפין – לא עוצרים ביחד, ייתכן מיתון. למשל, אם השכר והריבית עולים יותר מהמחירים, המעסיקים לא עומדים בעלויות הגבוהות ונאלצים לפטר או לפשוט רגל. המיתון החמור שבארה"ב בשנים 1982-1981 היווה תמרור אזהרה טרי למתכנני היצוב. מכאן נבע הרעיון להקפיא בחקיקת חירום את המשתנים הנומינליים.

אז מה בעצם ניתן למצוא במסמך שנחשף כעת?

- יש חרפה. הקיצוץ הדרוש בתקציב הממשלה היה 750 מיליון דולר. החֶרפה אינה בשל המספר אלא בשל יחידת החישוב – הדולר. אפילו הממשלה, זו שאחראית באמצעות בנק ישראל על יציבותו של השקל – המטבע הריבוני – לא השתמשה בו יותר לחישוב התקציב שלה עצמה משום חוסר יציבותו. אין סמל טוב יותר למצב העגום של ישראל באותו רגע.

- יש דרמה. הפרוטוקול מתעד דיווחים על מה קורה בחוץ בקרב הציבור המתוח, תחזיות על מהומות, ושמועות שיש בציבור לגבי התקדמות הישיבה. פתאום חייבים להחליט מיידית על הפחתה דרסטית בסובסידיות (לפני חצות), ועל פיחות גדול (לפני פתיחת הבנקים).

- יש מלודרמה. 14 שנים לפני הזקנה במסדרון של אהוד ברק, הסביר שר הרווחה מדוע אין לקצץ בתקציבו. "ילד משותק בארבעת הגפיים לא הלך לישון בלילה, כי לא היתה אחות שתחליף לו בגדים כדי להיכנס למיטה", אמר הרחמן משה קצב.

- יש מבוכה. השרים לא הבינו את הכלכלנים שניסו להסביר להם את המצב הסבוך ואת התוכנית המורכבת. השר יצחק נבון, שלא מכבר סיים כהונה בבית הנשיא הבזבזני, חשב ש"גודל הממשלה" מתייחס למספר השרים. השר דוד לוי רמז לכלכלן אחד שאינו יכול לשמוע אותו יותר, וביקש מאחר שידבר "עברית". הכלכלנים לא ניסו כלל להתאים את דבריהם והטרמינולוגיה שלהם לקהל היעד. זו בעיה נפוצה יותר ככל שהכלכלן מבריק יותר, כידוע לכל מי שהיה סטודנט לכלכלה. פרופ' מיכאל ברונו כן מילא למופת את תפקיד המבוגר האחראי כשנזף בשרים ברגעי מפתח על אי נכונותם לקצץ בתקציב.

- יש בילבול: לא היה אף אחד בחדר שידע מה בדיוק מצב התקציב בכל רגע נתון, מכיוון שהדיון טבע בסבך של היטלים, היתרים, החזרים, חריגים, פטוֹרים, פיחותים, ניכויים, זיכויים, תיקונים, אחוזים, פיגורים, פיצויים, קיצוצים, וקיזוזים. תקציב המדינה המודרנית הוא פשוט שערוריה.

- יש פרגמטיות. משום הצעדים הרבים והמגוונים שננקטו בתוכנית, לכל שר היו סיבות גם לתמוך בה וגם להתנגד לה. ההקפאה המינהלית של כל המחירים והשכר נראתה כאקט סובייטי למהדרין, ולימין הכלכלי היה קשה איתה. הקיצוץ בהוצאות הממשלה, כולל הפחתת מספר העובדים בה, היה חלום קפיטליסטי, ולשמאל הכלכלי היה קשה איתו. המציאות הייתה כה קשה ומורכבת שלא היה מקום לאידיאולוגיה נוקשה בפתרון הבעיות. נדרשה גישה פרגמטית, ורוב השרים עמדו במשימה.

- יש פופוליזם. קל מאוד לשכור עובד בסקטור הציבורי, אבל לפטר אותו זה אסון. ברור מאליו שזו טרגדיה אישית ושהמפוטר יתגרש, ייכנס לדיכאון, ולעולם לא ימצא עבודה אחרת. אם אותו עובד סיפק שירות לציבור, הרי שלמקבל השירות זה גם אסון. "גזירות" קראו לזה שרים "חברתיים" כבר אז (ואפילו ראש הממשלה). גזירות! כאילו חמלניצקי וכנופיותיו עומדים בשערי העיירה עם לפידים וגרזנים. מנגד, היה שם השושבין יגאל הורביץ, שר אוצר לשעבר ונביא זעם, שמצע הבחירות שלו ב-1984 היה ממשלת אחדות להצלת המשק. צריך לקרוא על שמו פרָס שנתי לאחריות תקציבית.

- יש שתיקה. יצחק שמיר, ממלא מקום ראש הממשלה ושר החוץ, דיבר הכי פחות מכולם. לא מפתיע בהינתן המוניטין שלו כשתקן, אך ניתן היה לצפות ליותר ממי שהיה ראש הממשלה עם הניסיון העסקי הכי גדול אי פעם, וממי שבכהונתו כראש ממשלה קפצה האינפלציה מ-100% ל-400%. לפחות הוא היה מהמעטים שלא מחו על הקיצוץ במשרדם.

- יש תזכורת. אריאל שרון, שר המסחר והתעשיה, הציג עמדות שמזכירות כי הוא נכנס לפוליטיקה דרך המפלגה הליברלית דווקא. חילופי הדברים המרירים שלו עם נציג הממסד המושבי אריה נחמקין מרמזים על כך שאולי הגנרל המושבניק נהיה חסיד הכלכלה החופשית מכיוון שהמושב שלו או משפחתו הודרו על ידי המערכת המושחתת של מיכסות בחקלאות.

- יש סיבולת. בפתיחת הישיבה הודיע ראש הממשלה שמעון פרס לשרים: "אנו הערב נגמור את הישיבה. או שהישיבה תיגמר עם ההחלטות, או שהישיבה תגמור אותנו." ואכן פרס הבלתי נלאה חתר להשלמת המשימה, בעוד השרים שסביב מתמוטטים בזה אחר זה. לפנות בוקר התחנן/מחה השר לוי: "איך שרים יוכלו להסביר ולנמק, כשמחציתם ישנים?". פרס לא מיצמץ: "זה הזמן הטוב ביותר לקבל החלטות. אני מחכה לרגע הזה הרבה זמן."

- יש חוצפה. בימים כתיקונם הכנסת קובעת את תקציב הממשלה; הפעם הממשלה קיצצה את תקציב הכנסת בתקנות שעת חרום. היה זה בסוף הישיבה, בתשע בבוקר, כאשר פרס זרק בבהילות וכלאחר יד סכומים – כמה לקצץ או לגבות מכל גוף ציבורי וחברה ממשלתית – כדי לאזן את התקציב. השרים השותקים מן הסתם הנהנו בעפעפיהם הכבדים.

- יש תקדים. הלילה הלבן הזה שפרס אירגן לשרים, בלי שנתן להם זמן לקרוא את התוכנית מראש, היה התקדים וההשראה לחוק ההסדרים הבעייתי שנהוג מאז בארצנו. חוק ההסדרים הראשון חוקק בספטמבר 1985 ערב פקיעתן של אותן תקנות שעת חרום וחזר על תוכנן. מאז הממשלה פעם בשנה עושה לכנסת מה שקרה לראשונה באותה ישיבת ממשלה. כרגיל, מה שקרה בחרום הפך לנוהל שיגרתי.

- יש צמרמורת. מנכ"ל האוצר עמנואל שרון אמר שתוכנית היצוב היא "הימור". השר נבון נבעת: "הימור – פירושו של דבר, שזה יכול להיכשל?". פרס, אחרי אנטבה ולפני אוסלו: "הימור – פירושו של דבר, שזה יכול להצליח." רבין, אחרי אנטבה ולפני אוסלו: "מרבית המהמרים מפסידים."

בתוכנית היצוב יש אירוניה כפולה – אחת בדרך שבה נתקבלה, ושניה בתפקידה ההיסטורי. ישיבת הממשלה נוהלה בצורה לא תקנית. בנוסף לבעיות שהוזכרו לעיל, כששר הצליח לכופף את האוצר בהצבעה על סעיף קיצוץ ספציפי, פרס איים על השרים האחרים שהמשמעות היא קיצוץ גדול יותר במשרדיהם, ניצח בהצבעה חוזרת, והיתמם שהשרים ביקשו את ההצבעה החוזרת. וראה זה פלא, תוכנית היצוב מסמנת לכאורה דווקא את הרגע שבו ישראל קיבלה על עצמה את כללי המשחק של כלכלה מערבית מתוקנת, עם המסגרת המוסדית, משפטית, ומנטלית שאיפשרה לה להפוך בהמשך לכלכלה מפותחת. אז מה עדיף – ישיבות ממשלה קלוקלות וחוקי הסדרים שיוצרים כלכלה בריאה, או ישיבות תקניות שיוצרות פשיטת רגל?

מבחינה היסטורית, חשיבותה של תוכנית היצוב חורגת מכך שהיא הורידה אינפלציה והגדילה את מלאי הדולרים של הממשלה. מאחר והסיפור העיקרי של כלכלת ישראל הוא המעבר מסוציאליזם לקפיטליזם, החשיבות של תוכנית היצוב היא בכך שאיפשרה איתחול מחדש של המהפך הכלכלי שביצע הליכוד ברשלנות ב-1977. האירוניה היא שהדבר נעשה באדיבות הצבעתם של שרי השמאל, וכמובן זו אינה הפעם הראשונה בפוליטיקה הישראלית שהשמאל מממש מדיניות של הימין ולהיפך. המערך תמך בתוכנית היצוב כי עצירת האינפלציה הייתה הבטחה עיקרית שנתן לבוחריו בהיותו באופוזיציה. הליכוד היה מחויב פחות לעצירת האינפלציה שהוא הגדיל מ-40% ל-400%. הסבר נוסף הוא היריבויות האישיות בתוך המפלגות. על פי ספרו של שר האוצר מודעי "מחיקת אפסים", כך הצביעו השרים: פרס, מנהיג המערך, הצביע בעד; יריבו רבין נמנע, אך כל שאר שרי המערך הצביעו בעד. שמיר, מנהיג תנועת החרות בליכוד, הצביע בעד; יריביו שרון ולוי הצביעו נגד. מודעי, מנהיג המפלגה הליברלית בליכוד, הצביע בעד; יריביו פת, נסים, ושריר הצביעו נגד.

לו היה המערך נותן לכלכלה לקרוס, אולי היה מצליח לשקם את מה שחרב ב-1977: שלטון הפנקס האדום של ההסתדרות, פיקוח על מטבע חוץ שהפך את כולם לעבריינים (כולל ראש ממשלה שנתפס), ושיעורי מס בשמיים שהצמיחו כלכלה שחורה ענקית. מכיוון שהמערך הצביע בעד היצוב, לא חזר הגלגל לאחור. בכך דומה המהפך הכלכלי למהפכות אחרות שכשלו בטווח הקצר, אך שיחררו כוחות שהכתיבו את הטווח הארוך (למשל, המהפכה האנגלית של אמצע המאה השבע עשרה והמהפכה הצרפתית). ברגע שהיצוב הצליח חזר המהפך הכלכלי בשקט לסדר היום. עם רוח גבית מבריטניה ואחר כך ממזרח אירופה התחדשה בהדרגה הליברליזציה הגורפת, החלה ההפרטה, ונוצרה הכלכלה המערבית המוכרת לנו ב-2015.