יום שני, 1 בפברואר 2016

ט"ו בשבט והחוק להגנה על פרחי בר - חמישים שנה של שמירת ערכי טבע בישראל

"צא לנוף אך אל תקטוף!": החוק להגנה על פרחי בר והפעולה ליישומו

"אדוני, היזהר, אל תיגע באיריס! 
צבעוני ההרים הוא מחוץ לתחום! 
כל גבעה נישאה בשולי העיר היא 
שטח בר מגודר ואזור רשום! "
                                                                                    (נעמי שמר, ואלס להגנת הצומח)


בימים אלו מתכסה הארץ כמדי שנה במרבדים של פרחי בר. מדי סוף שבוע יוצאים רבבות לעשרות אתרים בטבע לחזות בפלא המרהיב הזה בשלל צבעיו. ספק אם רבים מאלו שנהנים מיפי הפריחה יודעים שבראשית שנות השישים עמדו פרחי הבר בישראל, או לפחות כמה מהמינים מהמרהיבים שבהם, בסכנת הכחדה. עד 1963 נחשבו פרחי הבר לרכוש הכלל. הוותיקים שבינינו זוכרים כיצד יצאו אזרחים תמימים ושומרי חוק לטבע וחזרו עמוסי זרים של פרחי בר. "הגדילו לעשות" מגדלי וסוחרי פרחים שעקרו מאות פקעות של אירוס הגלבוע, צבעונים ועוד, ומכרו רבבות כלניות, רקפות, תורמוסים ועוד פרחים נחשקים.

הנה תמונה של קטיף פרחים כזה – לפני כמעט 100 שנים. חייל בחטיבת הפרשים הקלים האוסטרלים בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה קוטף פרחי כלניות וקולע אותם לזר. (אחד מצילומיו הידועים של צלם המלחמה האוסטרלי הידוע Frank Hurley). 
http://www.greatwar.nl/kleur/anemones.html

תוך מספר שנים עמדו מינים רבים של פרחים מהיפים בארץ בסכנת הכחדה וחובבי הטבע הבינו שאם לא תעשה פעולה דחופה יאבד חלק מהותי מיופיו של הטבע. המאבק להצלת פרחי הבר החל ב- 1956 ע"י אנשי החברה להגנת הטבע שהמליצו להכריז על עשרות מיני פרחים כמוגנים ואסורים בקטיפה ועל מינים נוספים כ"שמורים", מהם ניתן לקטוף עד 10 פרטים.

ב-1963 נחקק חוק גנים לאומיים ושמורות טבע– תשכ"ג/1963 [אתר הכנסת], שהקים את רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים, אך לא כלל בתוכו אחריות לשמירת פרחי הבר בכלל ישראל.

חבר הכנסת והסופר יזהר סמילנסקי (ס. יזהר) מסיעת מפא"י, הגיש תיקון להצעת החוק [אתר הכנסת] כדי "לעצור ולמנוע כליית פרחי בר וערכי טבע מוגנים אחרים מאדמת הארץ". בדבריו בכנסת נימק יזהר את ההצעה בכך ש"צמח שפרחיו חוזרים ונקטפים שנה אחר שנה, ילך הלוך והיעלם עד שיכחד". הוא כינה את קטיף הפרחים "השמדה" וטען שישנם "משמידים שונים לפרחי הבר: כולם, מסתבר, מכוונות טובות ונעלות". יזהר לא התנגד לקטיף פרחים "קצת כה וקצת כה" אלא לסחר לא מבוקר וקטיף לא מבוקר. הוא הציע חינוך והסברה להגבלת קטיף פרחי הבר והצלתם ולא רק בכפייה. על התיקון לעבור מיד "שכן זו ארץ קטנה, שהמיושב מתרבה בה במהירות, והבר מתמעט ונסוג בחיפזון גדול יותר". 
לשר החקלאות, משה דיין היה מענה קצר יותר להצעה: "אדוני יושב הראש, חברי הכנסת. אני מתנצל מראש על חוסר הפרופורציה בין עושר ההצעה לבין דלות התשובה. אני מסכים להצעת החוק – ככתבה, כרוחה וכריחה".

ב-1964 נחקק חוק ערכי הטבע המוגנים, שנועד להגן על פרחי הבר. ס. יזהר צדק כאשר קבע בהצעתו כי יש לקדמה בהסברה וחינוך ולא רק בכפייה. הד"ר עוזי פז, שהיה ב 1964 המנהל בפועל של המדור לשמירת הטבע במשרד החקלאות, מספר כי הבעיה המרכזית במימוש החוק הייתה השאלה איך יוכל הציבור לדעת אילו פרחים מותר לקטוף ואילו אסור, וכיצד לאכוף את החוק – הרי לא יכלו לשים שוטר ליד כל פרח, כך כתב במאמרו. הפתרון נתגלה לו במקרה בחיפה בה ראה כרזה ובה ציורי פרחים של העירייה בחסות חברת בלו-בנד-תלמה המבקשת שלא לקטוף את הפרחים.


הכרזות אומצו ע"י משרד החקלאות ונשלחו למוסדות ציבוריים שונים ובמיוחד למוסדות חינוך, גני ילדים ובתי ספר. הפניה לילדים לקידום שמירת ערכי הטבע הוכיחה את עצמה מעל ומעבר והביאה להשרשת שמירת פרחי הבר בישראל. הנה דוגמה לפניה למנכ"ל משרד החינוך מאת ראש הרשות לשמירת הטבע על הצורך בשמירת הנרקיס המצוי. הפונה – אלוף במילואים אברהם יפה אל אלוף במילואים אלעד פלד (שני מפקדי אוגדות במלחמת ששת הימים).

העיסוק בפרחים ושמירתם היה ללא ספק עניין יפה ומעורר פיוטיות לשמה, וכך אפשר לראות את המכתב הבא שנשלח ע"י סגן מנהל הרשות, אדיר שפירא לפקחים על שמירת החוק : "עם תחילת החורף יפרחו החלמוניות, הנרקיסים ומאוחר יותר יצר פרחי הבר המוגנים". 

אולם את עיקר עבודת השמירה על פרחי הבר ביצעו בהתנדבות "משוגעים לדבר" ובהם בני נוער. משרד החקלאות פנה לנוער ולילדים לדווח לו על עבירות על החוק בססמה "צא לנוף אך אל תקטוף". בתגובה זכה משרד החקלאות לסדרת מכתבים מפקחים מתנדבים נלהבים, שיצאו לסיורים לזיהוי עוברים על החוק ודיווחו עליהם. הנה מספר מכתבים כאלו, ספק רציניים ספק משועשעים, המוכיחים כי שמירת פרחי הבר הפכה ליעד חשוב בעיני הנוער בישראל. מן המכתבים השמטנו פרטים מזהים של המתלוננים ושל אלו שנגדם הוגשו התלונות מטעמי צנעת הפרט.

     1) נשוא התלונה הזה הוא סטודנט מירושלים. ניתן לראות כאן את טופס התלונה ואת המכתב הרשמי שנשלח אליו מרשות משורות הטבע. 

      2) חבר מושב זה מקבל תלונה על הפרת החוק וקטיף של נרקיסים. המתלונן – נער בן המושב בעצמו...  אותו הנער היה פעיל במיוחד כפקח חובב והנה טופס תלונה ללא פרטים עליו בחתימתו וחתימת חבריו. 

      3) תלונה ובקשה למינוי כפקח מתנדב... 

      4)     במקרה הזה, מנהל בית ספר מקבל תלונה על מורה מבית ספרו ותוכחה כי אינה משמשת דוגמה לשמירת ערכי טבע. 

      5)     במקרה זה, התלונה הייתה מביכה עבור רשות שמורת הטבע מאחר והילדים שנצפו קוטפים פרחים היו בני קיבוץ ממנו בא אחד מראשי הרשות... 

      מסע  הפרסום להגנה על פרחי הבר נחשב המוצלח ביותר בהיסטוריה של מסעות ההסברה בישראל (על פי עוזי פז). הוא הותיר חותם עמוק בלב ובנפש של כל מי שגדלו באותה התקופה. כך לדוגמה, כאשר כותב שורות אלו ראה לראשונה את התמונה שצירפנו למעלה (החייל האוסטרלי) הוא הזדעזע בכל נימי נפשו... בזכות מסע הפרסום והתיקון לחוק אנו נהנים מפריחה מרהיבה ומגוונת!








כניסת הנציב העליון הרברט סמואל לשדרת הדקלים בראשון לציון - העומדת בפני כריתה

ביקור הרברט סמואל (חובש כובע שעם לבן, לובש חליפה כהה ועניבה) בראשון לציון, 27.7.1920. על הדגל הציוני (לימים דגל ישראל) כתוב "מכבי". אלבום מצפה

בימים אלה נאלצת עיריית ראשון לציון לכרות רבים מהדקלים בשדרת הדקלים שנטעה שם בשנת 1890 בגלל מתקפת חרק הקרוי "חדקונית הדקל האדומה" אשר משמיד את החלק הפנימי של עצי הדקל וגורם לקריסתם. ראו כתבה על כך באתר "וואלה"
בעקבות האירוע המצער אנו מפרסמים צילום של שדרת הדקלים. הצילום לקוח מהפרסום שלנו על "אלבום מצפה" בו פרסמנו אלבום שהוענק על ידי חברי המושבה האמריקנית בירושלים להרברט סמואל לרגל סיום כהונתו כנציב העליון ב-1925.
לצפייה בצילום באיכות גבוהה באמצעות "פינטרסט" לחצו כאן

יום רביעי, 27 בינואר 2016

שתי מילים זה כל ההבדל - כיצד חולל משפט אחד שגוי במסמך תקוות מדיניות בלתי מציאותיות

ארכיון המדינה אוצר באוספיו מאות מיליוני מסמכים שרובם המכריע מורכב ממילים בלבד. המסמכים האלו מלמדים עד כמה חשוב ניסוחם ועד כמה יש בכוחה של מילה או משפט בודד לקבוע גורלות. דומה שהדבר נכון אף יותר במסמכים דיפלומטיים שמנוסחים בדרך כלל בתמציתיות שמעניקה לכל מילה משמעות רבה. הנה דוגמה לשינוי שחולל משפט בודד במברק דיפלומטי והוא לקוח שוב מביקורו ההיסטורי של האפיפיור פאולוס השישי בישראל בינואר 1964.
ב-30 בדצמבר 2015 פרסמנו בלוג שעוסק בהכנות לביקורו ההיסטורי של האפיפיור בישראל. הפעם אנו מביאים צרור מברקים נוסף מתיקי ארכיון המדינה מהימים שאחרי הביקור, שמלמדים על פן נוסף של הדיפלומטיה - כוחן של מילים והחשיבות בהקפדה מכסימלית על ניסוחם של מברקים דיפלומטים. 
למרות שביקורו של האפיפיור הוגדר כפרטי ולא רשמי, קיוו בישראל שהוא יביא לשיפור ביחסים הבעייתיים בין ישראל למדינת הוותיקן, שלא הכירה בקיומה של מדינת ישראל ולא בירושלים כבירתה. תחילה דומה היה שהביקור אכן נשא את הפרות המקווים. האפיפיור שלח מן המטוס שהחזירו לרומא מברק תודה לנשיא שזר דרך מגדל הפיקוח בשדה התעופה בלוד (נתב"ג), והוא נפתח במילים: "לכבוד הוד מעלתו נשיא ישראל מר זלמן שזר, ירושלים. גם הכרה בקיומה של מדינת ישראל וגם בירושלים כבירתה!!  העובדה שהמברק נחתם בטעות "האפיפיור פיוס ה-6", לא הדליקה נורות אדומות בישראל. להלן המברק:


בישראל עורר מברקו של האפיפיור סיפוק רב ותקוות לשינוי. לשכת הנשיא קפצה על המברק כמוצאת שלל רב ומיהרה להפיץ אותו לכל כלי התקשורת. הדבר פורסם בעיתונים וכילד אני זוכר איך המדריך של כיתתי בקיבוץ גינוסר, סיפר בהתרגשות על המברק ועל משמעויותיו המשמחות. השגריר ברומא פישר אף שלח מברק אל משרד החוץ  שבו סיכם את הביקור כהצלחה. הוא  ציין "שהירדנים מחו נגד ההתייחסות של שזר לירושלים כבירת ישראל" בהצהרותיו בטקסים שנערכו, ובכירי הוותיקן ביטלו את המחאה באזניו (ראו: פישר אל לבבי, 7.1.1964, ארכיון המדינה, חצ-217/13 ).


כותרת בעיתון "דבר", 7 בינואר 1964
אלא שקורת הרוח בירושלים  מתוצאותיו המרשימות לכאורה של הביקור לא ערכו זמן רב. כבר למחרת התברר שהנוסח של מברק האפיפיור לשזר שובש. עובדי מגדל הפיקוח, ולא עוזריו של האפיפיור, הם שכתבו את שורת הפתיחה  ששמחה את מנהיגי ישראל. במברק לפישר הסביר סמנכ"ל משרד החוץ לבבי את מקור הטעות וצירף את הנוסח הנכון של המברק כפי שהעבירו הוותיקן. אמנם הנוסח של גוף המברק היה  זהה לחלוטין לתוכן המברק הראשון, אולם שורת הפתיחה נכתבה הפעם באופן שונה: "אל הוד מעלתו הנשיא זלמן שזר, תל אביב". יחי ההבדל הקטן! לא די בזה שישראל כלל לא הוזכרה וירושלים הושמטה, אלא שאף נמצא לה תחליף כבירת ישראל – תל אביב... (ראו: לבבי אל פישר 13.1.1964, ארכיון המדינה, חצ-217/13 ). בו ביום הציע פישר ללבבי שהוא יאמר לבכיר הוותיקן שאתו עמד להיפגש בלשון צינית: "שהנשיא שזר נפגע מכך שהוותיקן בחר עבורו עיר בירה" (ראו פישר אל לבבי,13.1.1964, ארכיון המדינה, חצ-217/13 ). יום לאחר מכן הבין פישר שזו תגובת בטן "בלתי דיפלומטית" מצדו,  והציע להביע את המחאה באזני בכירי הוותיקן בדרך מאוזנת ו"דיפלומטית" יותר (פישר אל לבבי, 14.1.1964, ארכיון המדינה,חצ-217/13 )   
בסופו של דבר אחרי התרוממות הרוח הזמנית, גרם ביקורו של האפיפיור ותוצאותיו לאכזבה לקובעי המדיניות בישראל. והכל בגלל קוצו של משפט אחד שגוי.....
רק ב-1993 כוננו ישראל והוותיקן יחסים דיפלומטיים מלאים ביניהן ועד היום קיימים בין שתי המדינות מתחים ובעיות שעדין לא באו על פתרונן.


יום שלישי, 26 בינואר 2016

הגדה המערבית, יהודה ושומרון, או יהודה ואפרים: כיצד נקבע השם יהודה ושומרון?


טנק ישראלי פורץ לעמק איילון (אזור לטרון), 6.6.1967. צלם אילן ברונר, לע"מ

לפני ימים אחדים פנה אלינו תת אלוף במילואים אפרים לפיד בשאלה: מתי שונה שמה של "הגדה המערבית" ל"יהודה ושומרון"? בעקבות זאת יצאנו למחקר קטן.
במהלך מלחמת ששת הימים כבש צה"ל את כל חלקה המערבי של ממלכת ירדן, החלק שנמצא ממערב לנהר הירדן ואשר שמו הרשמי בפי הירדנים היה "הגדה המערבית". האלוף במילואים חיים הרצוג מונה ב-7 ביוני 1967 ל"מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית המוחזק על ידי צה"ל" (ואז סיים את תפקידו כמסביר הלאומי ברדיו). שטח זה כלל אז גם את ירושלים המזרחית - לפני ההחלטה לאחד אותה עם ירושלים המערבית (28.6.1967). לאחר שבוע סיים הרצוג את תפקידו וסמכויותיו הועברו לאלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס.
אולם בקרב חלק מהישראלים הייתה אי-נוחות מהשימוש בשם "הגדה המערבית" שכן השם העיד על קבלת חוקיות השלטון הירדני באזור זה - אף שכמעט כל מדינות העולם סירבו להכיר דה-יורה בשלטון הירדני באותו אזור. עיון באתר "עיתונות יהודית היסטורית" (שאינו כולל את העיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות") מלמד שהחל מסוף אוגוסט 1967 החל לחדור לשיח הציבורי הביטוי "יהודה ושומרון", למשל מאמר של חנה זמר ב"דבר" מ-8 בספטמבר. ב-27 בדצמבר 1967 דיווח "דבר" על מינויו של אל"מ רחביה ורדי ל"מפקד אזור יהודה ושומרון". בסך הכול מאז יוני 1967 ועד דצמבר 1967 הוזכר הביטוי "יהודה ושומרון" 22 פעמים ואילו הביטוי "הגדה המערבית" הוזכר 1,121 פעמים. במחצית הראשונה של 1968 השתנתה המגמה. אזכורי הביטוי "יהודה ושומרון" עלו ל-75 פעמים ואילו אזכורי "הגדה המערבית" ירדו ל-202 פעמים. 
ב-5 בפברואר 1968 הציג ח"כ אליעזר שוסטק, חבר סיעת "המרכז החופשי, שדגלה אז ברעיון של "ארץ-ישראל השלמה", שאילתה בה מחה על השימוש בביטוי "הגדה המערבית" ולא "יהודה ושומרון" בפי שרי הממשלה ודובריה. אשכול השיב: "השם הרשמי לשימוש דוברי משרדי הממשלה ושלטונות צה"ל הוא 'יהודה ושומרון'. [...] קשה לי להיכנס למחקר היסטורי, [...] או להיכנס לגינקולוגיה - איך נולד השם 'הגדה המערבית'" ("דברי הכנסת" 50, עמ' 915-914). למחרת, בנאום לפני סטודנטים בבנייני האומה בירושלים, קבע שר הביטחון משה דיין: "אינני מעלה על הדעת שאפשר להוציא מתחום הזיקה של העם היהודי במולדתו את אותם החבלים של יהודה ושומרון שהיו ערש העם היהודי" ("דבר", 7.2.1968).
ד"ר חיים גבריהו, יושב ראש החברה לחקר המקרא ומי שעמד בזמנו בראש חוג התנ"ך בביתו של דוד בן-גוריון, ערער על השם "יהודה ושומרון" בטענה שמי שהעניק לאזור את השם שומרון הם האשורים ופנה אל דיין בהצעה לקרוא לאזור "יהודה ואפרים". בעקבות זאת פנה דיין ב-23 במאי אל מזכירת הממשלה יעל עוזאי וביקש שהממשלה תדון בעניין (מסמך זה ושאר המסמכים שבפוסט זה לקוחים מתיק ג-6432/30). ככל הנראה אשכול לא התלהב לעלות את העניין לדיון במליאת הממשלה מחשש שדיון כזה יצית מחלוקת בין השרים. לפיכך הוא הורה לעוזאי להתייעץ עם רקטור האוניברסיטה העברית פרופ' נתן רוטנשטרייך שהשיב שבכוונתו לדון בכך עם פרופ' בנימין מזר. ב-9 ביולי השיב רוטנשטרייך שמזר המליץ להשתמש במונח "יהודה ושומרון" משום שמי שהעניק לאזור את השם "שומרון" הוא המלך עמרי ועוזאי העבירה את התשובה לדיין והוסיפה שהעניין יועבר לוועדת השמות הממשלתית. דיין הסכים להצעה להעביר את העניין לוועדת השמות הממשלתית ובלבד שהיא לא תעכב את החלטתה. יש לציין שהגאוגרף פרופ' דוד עמירן התנגד אף הוא לשם "יהודה ואפרים" ופנה אל אשכול בעניין זה - תוך שהוא מתנצל בפני מנהל לשכתו אביעד יפה על שהוא מטריד בזאת את ראש הממשלה. 
בעקבות קבלת חוות דעתו של מזר פנתה עוזאי לד"ר אברהם בירן יושב ראש ועדת השמות הממשלתית. ב-22 ביולי 1968 השיב לה רכז הוועדה ראובן אלקלעי שהוועדה קבעה שחבל הארץ ייקרא "יהודה ושומרון". עוזאי הפיצה את המידע לאביעד יפה ולאל"מ שלמה גזית מלשכת שר הביטחון. כמו כן הפיץ אלקלעי את ההחלטה ללשכת העיתונות הממשלתית. גם העיתון "מעריב" דיווח על כך ב-28 ביולי. ב-30 ביולי הודיע אביעד יפה ליעל עוזאי שראש הממשלה אישר לפרסם את החלטת ועדת השמות. למחרת שלח יפה מכתב לפרופ' עמירן שבו דיווח לו שבינתיים החליטה ועדת השמות הממשלתית שיש לקבל את השם "יהודה ושומרון".

יום חמישי, 7 בינואר 2016

וילה מולר חלק ב' - זיכרונות ממעון השגריר


       בעקבות הפוסט שפרסמנו פה לפני כשבוע על המעון הרשמי של שגרירי ישראל בווינה אנו מביאים קטעים מתוך דברים שמסר לנו מר יואל שר, שגריר ישראל בווינה בשנים 1998-1995, מתוך הידע האישי שלו על הבית וחוויות שלו מהשהייה במקום.
      "אומרים ש[האדריכל] אדולף לוס חי עם משפחת מולר במשך שלושה חודשים כדי לתהות עליהם ועל העדפותיהם, ותכנן את הבית בהתאם. הם ודאי היו מאושרים מאוד בבית זה אלמלא הגרמנים שנכנסו לאוסטריה וסיפחו אותה ב-1938. משפחת מולר  עלתה אז ארצה.
       בזמן המלחמה ישב בבית זה מפקד הגסטאפו בווינה. אחרי המלחמה קיבל מולר את הבית בחזרה לידיו, אבל השלטונות תבעו ממנו תשלומי מיסים וארנונה עבור כל שנות הכיבוש והמלחמה. הדבר הרגיז אותו מאד והוא החליט שהוא לא רוצה את הבית הזה יותר, ותרם אותו למדינת ישראל כדי שישב בו את נציג ישראל בווינה, קודם קונסול כללי ואחרי זה שגריר. משנת 1955 אומנו שגרירים לאוסטריה,  כשזו  חזרה להיות עצמאית אחרי חתימת 'הסכם המדינה [האוסטרית', 15.5.1955], שבו ארבע המעצמות הכובשות החליטו לצאת ממנה ולהעניק לה את עצמאותה מחדש – בתנאי שהיא תישאר ניטרלית בין מזרח למערב ושלא תנקוט עמדה לגבי שום צד.
השגריר שר מגיש את כתב האמנתו בווינה תחת שלג כבד, 7.12.1995
לידו ראש הטקס במשרד החוץ האוסטרי.
צילום: יואל שר, אוסף פרטי
 [....]
       נציגי ישראל בווינה ממשיכים להתגורר ולתפקד בבית ההיסטורי הזה, אף על פי שאינו מתאים לאירוח [.....] הוא נחשב נכס שמור היסטורי: אסור לתקוע בו מסמר בקיר בלי אישור של המחלקה לשימור מבנים היסטוריים של עיריית וינה. את חדר האוכל הקטן , למשל, לא ניתן להרחיב כדי להתאימו למשימות הייצוג של ראש נציגות.
         האנס מולר היה מנגן בצ'לו והוא אהב לאסוף אנשים ולקיים ערבים מוסיקליים בביתו.  לצורך זה תכנן לוס חדר אוכל מוגבה, ששימש כבמה, ומשם מדרגות היורדות לסלון, ללא מעקה. האורחים  היו יושבים בסלון ומולר ישב על שפת חדר האוכל וניגן. לאורך שנים, מספר רב של גברות נקעו או שברו את רגליהן בירידה במדרגות האלה עם נעלי עקב. סגנונו של לוס, מלבד הקווים הישרים של הבית מבחוץ, כלל פריטי רהוט מובנים המחוברים לקירות, כגון ספות, שלא ניתן להזיז אותם או להחליף אותם."
מבט נוסף על חדר האוכל, וילה מולר
צילום: ויקיארכיטקטורה
[.....]
         "הבית נמצא בשכונת וילות, לא על דרך ראשית, אוטובוסים מלאים בסטודנטים לאדריכלות מגיעים מכל העולם כדי לראות אותו ולצלמו , והם היו משתוקקים גם להעיף מבט פנימה. אם היינו מאפשרים להם להיכנס אפשר היה למכור כרטיסים ולהביא הכנסה רצינית מאוד לאוצר המדינה, אבל זה כמובן לא ניתן."
      לדברי מר שר, בעבר ניסו נציגי ישראל למסור את הבית לרשות העיריה, כדי שזו תהפוך אותו למוזיאון אדריכלי, ולקבל בתמורה מבנה המתאים לייעודו. אולם: "מול הבירוקרטיה העירונית ותרגילי ההשהיה שלה, חולפות שנתיים-שלש של התפקיד. השגריר שב ארצה בתום כהונתו ומעביר את הבית למחליפו."


יום ראשון, 3 בינואר 2016

30 לפטירתו של יוסי שריד: כרזות מימי כהונתו כשר לאיכות הסביבה

השר לאיכות הסביבה יוסי שריד (משמאל) וראש הממשלה יצחק רבין מבקרים בפארק השרון ליד נתניה, 18.10.1993. צילם אבי אוחיון, לע"מ 

ב-4 בדצמבר 2015 נפטר יוסי שריד. במלאת שלושים למותו אנו מציגים פרק מפעילותו כשר לאיכות הסביבה.
בקום מדינת ישראל לא נחשבה הגנת הסביבה ושמירת הטבע לעניין חשוב. אדרבה, המשורר נתן אלתרמן כתב בשירו "שיר בוקר" (עבור הסרט "לחיים חדשים", 1935) את המילים הבאות: "אָנוּ אוֹהָבִים אוֹתָךְ מוֹלֶדֶת [...] נַלְבִּישֶׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט" (קטע משיר זה הודפס על השטר החדש של 200 ש"ח). החזון הציוני דרש פיתוח מסיבי של ארץ ישראל ושינוי דרמטי בטבע: ייבוש ביצות (ואפילו ייבוש אגם החולה), סלילת כבישים, בניית מבנים רבים לתעשייה ולמגורים והעברת מי הירדן מהצפון לדרום כדי להפריח את הנגב. לפיכך בממשלות הראשונות של מדינת ישראל לא היה משרד מיוחד לטיפול באיכות הסביבה ובהגנתה.
עם זאת היו שחלקו על דרך זאת. ב-1953 קמה "החברה להגנת הטבע" כתגובה לייבוש אגם החולה. בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלה להתפתח בדעת הקהל בישראל מודעות לצורך להגן על ערכי הטבע ולהימנע מזיהום הסביבה. אחד הביטויים הראשונים לכך היה המסע הציבורי המוצלח להפסקת קטיפת פרחי הבר. ועל ראו פוסט שלנו. שינוי ארגוני ראשון היה הקמת "הרשות לשמירת איכות הסביבה" ב-1973, תחילה במשרד ראש הממשלה ולאחר מכן במשרד הפנים.
יש לציין שהדאגה לסביבה הפכה לעניין חשוב יותר ויותר בעולם. רבים החלו לחשוש לשלום העולם בגלל התיעוש המוגבר והזיהום שהביא לסביבה - ביבשה, במים המתוקים, באוקיינוסים, באוויר, ואף בשמים ("החור באוזון"). לכן קמו מפלגות מיוחדות לעניין זה ובראשן "הירוקים" בגרמניה (ב-1980) וגם בישראל היו ניסיונות פוליטיים דומים. ב-1988 לאחר הבחירות לכנסת ה-12 וכאשר הוקמה הממשלה ה-23, נכלל בה לראשונה משרד מיוחד בשם "המשרד לאיכות הסביבה" אשר מאז 2006 נקרא בשם "המשרד להגנת הסביבה". 
ביולי 1992 הוקמה הממשלה ה-25 בראשותו של יצחק רבין ובתחילה כיהנה אורה נמיר בתפקיד השרה לאיכות הסביבה. בדצמבר 1992 הצטרף לממשלה יוסי שריד בתפקיד השר לאיכות הסביבה והוא כיהן בתפקיד זה עד יוני 1996. בספטמבר 1992, עוד קודם שנכנס לתפקיד, החליטה הממשלה להכריז על שנת תשנ"ד (1994-1993) כ"שנת איכות הסביבה בישראל". לעיון בנושא זה קראו את מאמרו של נפתלי רז, מרכז שנת איכות הסביבה, בכתב העת "ביוספרה" של המשרד לאיכות הסביבה.
אחת המטרות שעמדו בפני המשרד לאיכות הסביבה הייתה להגביר את מודעות הציבור לצורך בסביבה נקייה. אחד האמצעים לכך היו ארבע כרזות שעוצבו באמצעות מרכז ההסברה:





כרזה נגד רעש (קישור ל-PDF)

בינואר 1995, בתום שנת איכות הסביבה, שלח נפתלי רז דוח לשר יוסי שריד. בין השאר ציין בדוח (עמ' 3, סעיף 1.2.5) שמרכז ההסברה הפיק ארבע כרזות עבור שנת איכות הסביבה (הנספחים לדוח לא צורפו כאן). שריד הביע את הערכתו הרבה לרז בתשובה שכתב בכתב ידו על העמוד הראשון של הדוח. תשובה זו הודפסה על נייר ממוחזר ונשלחה לרז (תיק גל-41831/5).





  


יום רביעי, 30 בדצמבר 2015

מעיסוקיו של הדיפלומט – מה יהיה גובה הכיסאות בקבלת הפנים לאפיפיור?

מקצוע הדיפלומטיה הוא מן המקצועות העלומים ביותר עבור הציבור הרחב. הוא מתבצע ברובו הרחק מגבולות המדינה והעיסוק בו שמור לקבוצה מצומצמת שעברה לשם כך הכשרה ממושכת. אולם במה עוסקים אותם אנשי שירות החוץ של ישראל ביום יום?  ב-29 בנובמבר  2015 נפתחה במשרד החוץ בירושלים התערוכה "הנסתר והגלוי – דיפלומטיה מעצבת מציאות". (על התערוכה ראו בלוג שהעלנו לאחרונה)עיקר המסמכים שמוצגים בתערוכה הגיעו מאוספי ארכיון המדינה והם מציגים את המגוון העצום של תפקידי הדיפלומטיה והדיפלומטים – לעיתים עיסוק בעניינים שברומו של עולם כגון הסכמי הפסקת אש או  משאים ומתנים לשלום, ולעיתים מתברר שבכירי משרד החוץ עוסקים ברצינות רבה בפרטים הקטנים של ביקורי אישים בישראל, שנראים על פניהם כרחוקים מאוד מן הזוהר שמקושר בדרך כלל למקצוע הדיפלומטיה. ואמנם בעת שנערכים ביקורים של אישים בכירים בארצות זרות ההקפדה על הפרטים הקטנים של  'גינוני הטכס'– מי יעמוד היכן, מה סדר הדוברים, כיצד מתלבשים המשתתפים באירועים השונים ועוד –  חשובים לפעמים לא פחות מתוכן הדברים הנאמרים.

דוגמה נאמנה לכך הם חילופי מברקים מדצמבר 1963 בין צמרת משרד החוץ בירושלים לבין שגרירות ישראל ברומא בעניין ביקורו ההיסטורי של האפיפיור פאולוס ה-6 בישראל.  בראשית דצמבר  הודיע האפיפיור שיש בכוונתו לערוך ביקור במקומות הקדושים לנצרות במזרח התיכון ובכלל זה בישראל. בישראל החלו בהכנות קדחתניות שכן ההקפדה על כללי הטכס חשובה  שבעתיים כשמדובר בביקור של אישיות רמת מעלה כמו האפיפיור,  וזאת משני טעמים: א. כל טקס הקשור באיש דת רם מעלה חייב להיות מוקפד מההיבט הטכסי-פורמלי; ב. לישראל לא היו באותה השעה יחסים דיפלומטיים עם הוותיקן ושררו ביניהן מתחים רבים, ולפיכך טעות טקסית במצב כזה היא יותר חמורה מאשר בין מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים. בנוסף לישראל לא היה כל ניסיון בביקור קודם של אפיפיור וגם זה הוסיף לרגישות הרבה.



במאי 2014 פרסמנו בלוג שעסק ברקע לביקור, במשמעויות המדיניות שלו ובתגובות לו בישראל (ראו "לא במגידו" – 50 שנה לביקור הראשון של אפיפיור בישראל) הפעם נעסוק בפעילות שנערכה מאחורי הקלעים כדי שהביקור יתנהל כשורה, כלומר על פי כל כללי הטכס. מתחילה הוברר שהביקור אינו רשמי והאפיפיור יגיע כצליין לביקור פרטי שלא יעסוק בשום היבט  מדיני (ראו לבבי אל פישר,9.12.1963, ארכיון המדינה חצ-218/14 ) . באין אופי רשמי ומדיני  הניחו בישראל שביקור מוצלח והקפדה דקדקנית על פרטיו עשויה לתרום לשיפור היחסים הבעייתיים שבין ישראל לוותיקן. השמירה על כבודו של האפיפיור ומילוי כללי הטכס שכרוכים בביקור כזה, הוטלה על שגריר ישראל ברומא מוריס פישר, שניהל לשם כך מגעים שוטפים עם בכירי הוותיקן.

בארכיון המדינה שמורים תיקים ובהם חילופי מברקים בין משרד החוץ לשגרירות ברומא בעניינים האלו. למשל עניין שהעסיק אותם היה גובה הכיסאות של המשתתפים בטכס קבלת הפנים במגידו; סמנכ"ל משרד החוץ, אריה לבבי, ביקש שכסאו של האפיפיור לא יעלה על גובה כסאו של נשיא המדינה, שכן "אם לא יהיה בכך משום פגיעה בכבוד הנשיא" (ראו: לבבי אל פישר, 20.12.1963, ארכיון המדינה חצ-218/14 ). אולם בירור של  השגריר פישר עם אנשי הוותיקן העלה שהכרחי שכסאו של האפיפיור יהיה גבוה מאלו של פמלייתו. אז מה באשר לגובה כסאותיהם של הנשיא, ראש הממשלה והשרים? - הצעתו של השגריר הייתה שהם יקבלו את פני האפיפיור בעמידה ובכך יעקפו את השאלה כבדת המשקל הזו.... בסופו של דבר התנהל טכס קבלת הפנים בעמידה של כל משתתפיו ובכך נפתרה בעיית גובה הכיסאות. עוד הוסיף פישר ש"חשוב מאוד שהדתיים בין חברי הממשלה לא יחבשו כובע כי אם כיפה", כנראה כדי שגובה כיסוי ראשיהם לא יעלה על זה של האפיפיור חובש הכיפה (ראו:פישר אל לבבי, 25.12.1963, ארכיון המדינה, חצ-218/14 ). לבד מעניין כיסוי הראש העסיקה אותם שאלת לבושם של מקבלי הפנים. לבבי הודיע לפישר שמאחר ולמרבית מקבלי הפנים "אין תלבושת שחרות", ומכיוון שאם יפתחו במבצע תפירה מיוחד ויקר תתעורר תגובה ציבורית ביקורתית, הוחלט: "כי ילבשו חליפות כהות" (ראו: לבבי אל פישר, 25.12.1963, ארכיון המדינה, חצ-218/14 ).
נשיא המדינה זלמן שזר לוחץ את ידו של האפיפיור פאולוס השישי בטכס קבלת הפנים במגידו,
5.1.1964. מימינו של שזר ראש בממשלה לוי אשכול ויו"ר הכנסת קדיש לוז.
צילם: פריץ כהן, לע"מ
בעיה שחזרה ונשנתה במהלך ההכנות לביקור הייתה סוגית מעמדה של ירושלים. כזכור סרב הוותיקן לרצונה של ישראל שהנשיא יקבל את פני האפיפיור במעבר מנדלבאום  בין שני חלקי העיר, משום שראה בכך מעין הכרה בירושלים כבירת ישראל. לאחר מגעים אינטנסיביים של פישר עם הוותיקן הוסכם שטכס קבלת הפנים יערך במעבר הגבול בין ירדן לישראל ליד מגידו, והנשיא ייפרד מן האפיפיור בירושלים לפני חזרתו לחלקה המזרחי שבשליטת ירדן.  אולם ישראל רצתה יותר מכך ובקשה שרכבו של האפיפיור יעצור בכניסה לירושלים בדרכו חזרה ושם יקבל ראש העיר ירושלים את פניו. הסמנכ"ל ציין ש"העיכוב הוא 2-3 דקות בלבד". (ראו לבבי אל פישר 22.12.1963, ארכיון המדינה חצ-218/14 ). בקושי רב הצליח פישר לקבל את הסכמת צמרת הוותיקן לבקשת ישראל (ראו: פישר אל לבבי, 1.1.1964, ארכיון המדינה חצ-217-13)  ועדת שרים מיוחדת אף החליטה שהנשיא לא יגיש לאפיפיור לחם ומלח במגידו, אלא ראש העיר ירושלים יעשה זאת בשערי העיר (ראו לבבי אל פישר 1.1.1964, ארכיון המדינה חצ-217-13 ).

בסופו של דבר היה הביקור מוצלח וכל הפרטים – קטנים כגדולים – נשמרו בקפדנות רבה.  כל זה הושג בזכות עבודה מאומצת וירידה לפרטי פרטים של צוות שגרירות ישראל ברומא. במכתב תודה לפישר ציינה שרת החוץ גולדה מאיר את הצלחת הביקור ואת חלקו של פישר בכך (ראו: גולדה מאיר אל פישר, 6.1.1964, ארכיון המדינה חצ-217-13 ).  

יום שני, 28 בדצמבר 2015

וילה מולר, מעון השגרירה בווינה – פנינה אדריכלית ופתרון חידה היסטורית

פניות רבות לארכיון המדינה עוסקות בנושא תיעוד בעלות על מקרקעין והעברות רכוש – נושאים חשובים מאוד למחפשים. לפעמים תיעוד יבש זה מסתיר סיפורים מרתקים. היום נציג אחד מהם – הסיפור של וילה מולר, בית מפורסם בפרברי וינה, ופתרון חידה היסטורית שנמצא בתיקים שנשכחו מזמן. 

בראשית אוקטובר פנתה אלינו שגרירת ישראל המיועדת באוסטריה, גב' טליה לדור-פרשר, וביקשה לעיין בחומרים ארכיונים על ראשית יחסי ישראל עם מדינה זו. אוסטריה הכירה בישראל בשנת 1949, וישראל קשרה עמה יחסים ברמה קונסולרית בלבד, בשעה שאוסטריה הייתה עדיין נתונה לשלטון כיבוש של בעלות הברית. גב' פרשר לדור התעניינה במיוחד במעון השגריר בווינה. התברר לנו שלא מדובר בבניין רגיל, אלא בווילה מיוחדת שנתרמה למדינת ישראל על-ידי בעליה הנס מולר, בן משפחת מולר שהקימה את המפעל המיתולוגי "אתא" בכפר אתא ליד חיפה. הבית הוחרם על-ידי הנאצים אחרי סיפוח אוסטריה, והוחזר לו אחרי המלחמה – עם דרישה מעיריית וינה שישלם את מסי הארנונה עבור השנים שלא החזיקה בבית. מולר כעס והעביר את הבית לרשות מדינת ישראל, בתקווה שתצליח לפתור את הבעיה.

הנס מולר במשרדו במפעל אתא, 1962. צילום: ויקיפדיה
בין אנשי משרד החוץ שסיפרו לטליה את סיפור הבית היה השגריר לשעבר בווינה, מר יואל שר, שעבד בארכיון המדינה לאחר פרישתו מהמשרד. יואל סיפר לנו שהוא ניסה לברר בארכיון אם המדינה אכן שילמה את המסים, אך ללא הצלחה.

יצאנו איפה לחפש בשנית מסמכים שיתנו מענה לשאלה הזו. בבדיקה קצרה ברשת נתגלו פרטים רבים על הבית, המוכר היטב בתולדות האדריכלות המודרנית. האדריכל אדולף לוס תכנן אותו בשנת 1928 בצורת קוביה לבנה פשוטה, בהתאם לעקרונות התכנון הפונקציונאלי שפיתח. לוס דרש תכנון מבנים כחלל אחד שלם, Raumplan, והתנגד לקישוט חיצוני. לעומת זאת עיצב  את פנים הבית בפאר והדר תוך שימוש בשיש ובעץ יקר.
וילה מולר בווינה. צילום: ויקיפדיה
חדר מגורים בוילה מולר. צילום: טליה לדור-פרשר



לאחר חיפוש בארכיון בתיקי היועץ המשפטי של משרד החוץ, נמצא תיק בנושא נכסי המדינה בווינה (חצ 1836/17). במסמך משנת 1950 נמצא אישור לכך שהבית ניתן למדינת ישראל ע"י הנס מולר התעשיין, ושהמדינה סילקה חובות בגובה של כ-45,000 שילינג אוסטרי על הבית – סכום נכבד באותן שנים. נראה אפוא שמדינת ישראל אכן נעתרה לדרישת עיריית וינה ושילמה את החוב! בתיק ישנו קטע מתוך ספר רישום המקרקעין בגרמנית משנת 1954, וכן מסמך נוסף ובו תיאור הבית המכיל 13 חדרי מגורים, חדרי אמבטיה, מחסנים ומרפסות.


בתיק אחר (חצ 2515/4) תיאר אריה אשל, הקונסול השני של ישראל בווינה, לממונים עליו במשרד החוץ את המצב העגום של הבית בסוף שנת 1950. לדבריו הבית דורש שיפוץ וריהוט מחדש, והוא "אינו יכול לחיות בתוך קליפה מפוארת אשר מרוהטת ומסודרת כלפי פנים כחדר מגורים של צריף קיבוצי". גינת הבית אינה אלא שדה קוצים וחוחים, ובדירת השירות שנועדה לעובד המטפל בבית ובגינה מתגורר קומוניסט שנרדף על-ידי הנאצים ובני משפחתו. אשל טען שגם אחרי השיפוץ תעלה אחזקת הבית סכום גדול, והציע לשכור דירה מרוהטת במחיר סביר. על אף קשיי המדינה שעדיין הייתה נתונה בתקופת הצנע, הוחלט לבצע את השיפוץ. 
גינת מעון השגריר היום. צילום: טליה לדור-פרשר

כדי לראות עוד לזיכרונות  ממעון השגריר, כנסו לפוסט ההמשך שלנו.

באותן השנים הייתה וינה מחולקת בין ברית המועצות לבעלות הברית, והיוותה מרכז לריגול ואינטריגות בינלאומיות. לצד הטיפול בהחזרת רכוש היהודים והסכמים מסחריים עם אוסטריה, פעלה הקונסוליה בווינה גם לפתח קשרים עם מדינות מזרח אירופה ולקדם עליית יהודים ממדינות אלו. לעתים קשרה קשרים עם מבריחים ואנשי השוק השחור, המזכירים דמויות מן הסרט המפורסם "האדם השלישי".

יום חמישי, 24 בדצמבר 2015

סטנוגרמת ישיבת הממשלה שלא הושלמה




ישיבה של ממשלת ישראל הראשונה, 1.5.1949. משמאל לימין: גולדה מאירסון (מאיר), זלמן שזר, בכור שטרית, הקצרן צבי מימון, דב יוסף, אליעזר קפלן, משה שרת, דוד בן-גוריון, מזכיר הממשלה זאב שרף, פנחס רוזן, דוד רמז, משה חיים שפירא, יצחק מאיר לוין ויהודה לייב פישמן מימון. צילם: הוגו מנדלסון, לע"מ

אוסף הסטנוגרמות של ישיבות הממשלה הוא אחד האוספים החשובים ביותר בארכיון המדינה. כל מעיין מבקש לקבל סטנוגרמה מלאה של הישיבה שמעניינת אותו ולעתים הוא נדרש להשלים עם קיצוצים מטעמים של ביטחון המדינה או צנעת הפרט. אולם לפעמים הסטנוגרמה אינה מלאה בגלל סיבה שונה לחלוטין.
עיון בסטנוגרמה של ישיבת הממשלה ב-10 בינואר 1965 מביא אותנו לשורה בלתי צפויה. בתחתית עמוד 73 מופיעות המילים הבאות:
לאחר מכן, בעמודים 76-74, מופיעות ההחלטות שקיבלה הממשלה באותו יום.
אם כך מה קרה? הקצרן צבי מימון רשם כדרכו את דברי המשתתפים בישיבת הממשלה. קצרן מקצועי משתמש בסימנים מיוחדים שניתן לכתוב אותם במהירות גבוהה יותר מכתיבה רגילה של מילים. מצופה מקצרן לכתוב כ-360 מילים בדקה ויש קצרנים המגיעים למהירות גבוהה יותר. אולם הסימנים שרושם קצרן הם ייחודיים לאותו קצרן – ורק הוא מסוגל לפענח אותם. למרבה הצער נפטר צבי מימון בטרם סיים את מלאכת הפענוח ולכן קטע מהסטנוגרמה אבד לעולמים ולא ניתן לשחזר אותו. החלטות הממשלה ב-10 בינואר 1965 נרשמו על ידי מזכירת הממשלה יעל עוזאי ולכן, כאמור, הן מופיעות בסטנוגרמה.
צבי מימון (וסרמן, 1965-1904) נולד בלטביה ועלה ב-1935. אחיו יעקב מימון למד קצרנות גרמנית ועבד כקצרן במוסדות ההסתדרות הציונית שבה נהגו להשתמש בתחילה בגרמנית כשפה רשמית. לאחר מכן הוא פיתח שיטת קצרנות עברית – אותה הנחיל לאחיו צבי ולקצרנים נוספים הנוהגים מאז בשיטה זאת בכנסת ובממשלה.
ב-13 בינואר 1965 הובא צבי מימון למנוחות עולמים והעיתונים "מעריב" ו"דבר" דיווחו על כך. ב-17 בינואר הספיד אותו ראש הממשלה לוי אשכול בישיבת הממשלה.
יש להוסיף שמאז 1985 מקליטים את ישיבות ממשלת ישראל בנוסף לרישומן על ידי קצרנים ולכן היום לא יכול לחזור מקרה כזה. לשמיעת קטעי ממשלה מוקלטים עיינו בפוסט שפרסמנו על ישיבת הממשלה ב-30 ביוני 1985.

יום ראשון, 13 בדצמבר 2015

יצחק נבון בראיון רדיו לאחר שלא נבחר לנשיא בשנת 1973: חשבתי שנשיא בעת הזו צריך להתמקד בנושאים חברתיים ובשסע העדתי


בשבוע שעבר הועלה בבלוג זה פרסום לזכרו של הנשיא החמישי יצחק נבון ז"ל במלאת שלושים לפטירתו. בפרסום צויינה העובדה שבמארס 1973 הציג נבון לראשונה את מועמדותו לתפקיד נשיא המדינה, בתקופת כהונתו כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, אך הפסיד את המועמדות מטעם מפלגתו שהייתה אז בשלטון לפרופ' אפרים קציר (אז אפרים קצ'לסקי), בהצבעה שנערכה במרכז המפלגה. בפרסום זה, המהווה השלמה לפרסום הקודם מובאת הקלטה של ראיון שנערך עם נבון זמן קצר אחרי ההצבעה ע"י "קול ישראל" (המראיין היה ככל הנראה שלום קיטל), שבו התייחס נבון להפסדו.

חבר הכנסת יצחק נבון בספריית הכנסת, 1966, הצלם - משה פרידן (מתוך אוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית)
להלן קישור להקלטה, השמורה בארכיון המדינה המדינה במסגרת החומרים האור-קוליים של הארכיון האישי של יצחק נבון, שהופקדו בארכיון ע"י משפחת נבון (בתקליטור שמע שסימולו סד-2242/1). בראיון הביע נבון את אכזבתו מההפסד, אך הדגיש שהאכזבה אינה אכזבה אישית אלא אכזבה מכך שלא הצליח לממש את שאיפתו לתת ייצוג לציבור המזרחי, המכונה "ישראל השניה", שרבים מתוכו כמהו לבחירתו של נשיא ספרדי-מזרחי בפעם הראשונה. הוא גם הסביר מהו לדעתו הנושא המרכזי שאיתו צריך להתמודד נשיא המדינה העתיד להיבחר באותה שנה: "אני חשבתי שנשיא ב-1973... מוקד הבעיה הוא במתח החברתי, בפיצול העדתי, בבעיות הסוציאליות; הקיטוב, זאת היא הבעיה הפנימית היום...". משפט זה ביטא את רצונו לפעול למען איחוי השסע העדתי והחברתי שדחף אותו להגיש את מועמדותו לנשיאות באותה עת. בסוף הראיון הביע נבון  את סלידתו מהתככים הפוליטיים שגרמו לדעתו להפסד שלו וסיים במשפט אירוני: "כנראה שלחינם אני נושא את השם נבון. צריך להחליף אותו בשם תמים...".

בספרו האוטוביוגרפי של נבון "יצחק נבון - כל הדרך - אוטוביוגרפיה" (עורך: ד"ר אייל מירון, הוצאת כתר, 2015) התייחס נבון להתמודדות על הנשיאות ולהפסד באופן שונה במקצת. הוא התייחס להיבט העדתי רק בהקשר של המוטיבציה שלו להתמודדות, אך לא בהקשר של ההפסד מול קציר. בתחילת הפרק ציין   שהחליט להתמודד על התפקיד בהשפעת שר השיכון זאב שרף שפנה אליו בהצעה להתמודד בנימוק שתפקיד הנשיא מהווה "תפקיד מפתח באיחוי הקרע בין עדות ישראל" (שם עמוד 302). לעומת זאת כאשר התייחס להגשת מועמדותו של קציר ולהצבעה במרכז המפלגה הסביר את הפסדו לקציר בהקשר של המאבקים הפנימיים בתוך מפלגת העבודה בין יוצאי "אחדות העבודה" ומפא"י לבין קבוצת יוצאי רפ"י, שאליה השתייך נבון: "לאחר זמן התברר לי מה אירע. שרי אחדות העבודה, גלילי ואלון, באו אל גולדה והזהירו אותה כי אם אני, איש רפ"י, אבחר לנשיאות, קיימת "סכנה" כי לאחר הבחירות אטיל את הרכבת הממשלה על משה דיין איש רפ"י... גולדה השתכנעה. היא התקשרה אל אפרים קציר בניו יורק ושכנעה אותו להציג את מועמדותו, בהבטיחה לו כי צמרת המפלגה תטיל את מלוא כובד משקלה למען בחירתו..." (שם, עמוד 304). ניתן לומר שהדיווח בספר לא סותר את הראיון ואף משלים אותו (בראיון רמז נבון לתככים כגורמם להפסד בלי לפרט). יחד עם זאת, מעניינת העובדה שבספרו האוטוביוגרפי נמנע נבון מהתייחסות להיבט העדתי בהקשר של אכזבת תומכיו מקרב "ישראל השניה", שתקוותם  למינוי נשיא ספרדי-מזרחי ראשון נכזבה באותה עת.

כפי שכבר נכתב בפרסום הקודם, הפסד זה לא ריפה את ידיו של נבון והוא הציג את מועמדותו לנשיאות בשנית כעבור חמש שנים, עם פרישתו של פרופ' קציר מתפקיד הנשיא בשנת 1978. הפעם נוצר קוסנזוס סביב מועמדותו של נבון הן בתוך מפלגת העבודה והן בקרב שאר סיעות הכנסת  והוא נבחר לנשיא המדינה כמועמד יחיד לתפקיד בהצבעה שנערכה בכנסת ב-19.4.1978.