יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

"... אני מכריז שבית המשפט עליון זה וכל בתי המשפט התחתונים שבמדינה יהיו וישארו פתוחים לכל דורש משפט וצדק כגר כאזרח, ללא הבדל דת, לאום, מין וגזע.." - דברי שר המשפטים פליכס רוזנבליט (פנחס רוזן) בטקס הפתיחה של בית-המשפט - במלאת 66 שנה להקמת בית-המשפט העליון - חלק ב'

פוסט זה מהווה את חלקו השני של פרסום במלאת 66 שנים להקמת בית המשפט העליון. חלק א' של הפרסום התמקד בנושא תהליך הבחירה והמינוי של השופטים בהרכב הראשון של בית המשפט וחלק זה יתמקד בסוגיית בחירת מקום משכנו של בית המשפט.
לאחר שהסתיימה בחירת הרכב השופטים בראשות נשיא בית המשפט ד"ר משה זמורה עלתה הסוגיה של קביעת המקום שבו ישכון בית-המשפט. בתקופה הסמוכה להקמת המדינה רווחה הדעה שבית המשפט העליון צריך להתמקם בתל-אביב בשל העובדה שירושלים לא הוכרה באו"ם כחלק ממדינת ישראל. תזכיר של אחד מהשופטים הנבחרים, ד"ר מנחם דולקלבלום הציע למקם את בית המשפט העליון בתל אביב או בחיפה. אחד המקומות שהוצאו כמשכן לבית-המשפט העליון בתל-אביב היה בית ספר ללימוד אנגלית (המכון הבריטי) בשדרות רוטשילד בתל-אביב. הצעה זו נפלה אחרי שהוחלט למסור את הבניין לצירות הסובייטית כמתואר במכתב מד"ר דולקנבלום לד"ר זמורה מ-23.8.1948 (תעודה מס' 9), שנמצא באחד מתיקי הארכיון האישי של ד"ר זמורה (תיק שסימולו פ-688/15). דולקלבלום כתב לזמורה:"...נודע לי שהבניין של המכון הבריטי עומד להימסר לצירות הסוביטית וכי לעת-עתה אין שום סיכויים להשגת בניין מתאים אחר..." והציע לערוך פגישה משולשת של שניהם עם יצחק אולשן (שופט נוסף) כדי לקבוע עמדה משותפת בעניין מיקום בית-המשפט.

בית המשפט העליון (המשכן החדש), 20.12.1996, צילום - עינת אנקר, אוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית
בעקבות בעיות במציאת מבנה הולם ודיור לשופטים בתל אביב, הוצע במשרד המשפטים לשכן את בית המשפט העליון בנתניה, אולם בסופו של דבר גברה הדרישה לקבוע את משכנו בירושלים והממשלה הזמנית החליטה שבית המשפט העליון ישכון בירושלים. החלטה זו הוצגה בהודעה של מזכיר הממשלה בדבר מקום מושבו של בית המשפט העליון מ-6.9.1948 (תעודה מס' 10), בתיק המכיל תעודות מיוחדות (תיק שסימולו א-7526/20). נוסח ההחלטה היה מסוייג והשאיר מקום לניוד עתידי של ישיבות בית-המשפט לתל-אביב ולחיפה התאם לצרכים משתנים: "...מקום מושבו של בית-המשפט העליון יהיה בשעה זו בירושלים וכאשר שר המשפטים יראה צורך בכך, הוא יוכל להורות, מזמן לזמן, כי בית המשפט העליון ישב גם בתל-אביב ובחיפה, ולקבוע זמנים לכך". יש לציין שבנוסח המקורי המודפס של ההחלטה, שהיה מסוייג עוד יותר, נכתב שמקום המושב בירושלים יהיה "לעת עתה" ומילים אלה תקנו בכתב-יד לנוסח מעט החלטי יותר – "בשעה זו". בסופו של דבר, למרת הנוסח המסוייג, הרי שבפועל התמקם בית-המשפט העליון באחד מהמבנים במגרש הרוסים בירושלים כמקום משכנו הבלעדי והיה אחד מהמוסדות הרשמיים ראשונים במדינת ישראל שקבעו את מושבם לירושלים (לשם השוואה: מועצת המדינה הזמנית ישבה בתל-אביב והכנסת שהחליפה אותה עברה סופית מתל-אביב לירושלים רק בדצמבר 1949,כפי שמתואר בפוסט שפורסם כאן בנושא זה).

ב-14.9.1948 נפתחה ישיבתו הראשונה של בית-המשפט העליון בטקס חגיגי שהפרוטוקול שלו נמצא  באחד מתיקי לשכת נשיא בית-המשפט העליון (תיק שסימולו גל-3298/4), ששנפתח בנאום של שר המשפטים, פליכס רוזנבליט (פנחס רוזן), שהשביע לאחר מכן את השופטים ולאחר ההשבעה נאמו היועץ המשפטי לממשלה יעקב שמשון שפירא ונשיא בית-המשפט העליון משה זמורה. הנאומים של שלושת האישים היו נאומים חגיגיים ומלאי פאתוס בהתאם לחשיבתו של המעמד. השופט זמורה פתח את נאומו בדברים נרגשים שביטאו את יחסו לתפקיד שהוטל עליו: "נתגלגלה עלי הזכות הגדולה לפתוח את בית המשפט העליון הראשון למדינת ישראל. זכות זו גדולה עד מאוד והאחריות הכרוכה בה עוד גדולה ממנה. כל פתיחת בית דין עליון הוא מאורע חשוב בכל הארץ ובכל עם. על אחת כמה וכמה פתיחת בית המשפט העליון הראשון למדינת ישראל אחרי תקומתה. על אחת כמה וכמה פתיחתו בירושלים. מורגש היום צורך בתפילה דומה לתפילת שליח הציבור בימים הנוראים, כשהוא פותח במילים: 'הנני העני ממעש נרעש ונפחד מפחד', אינו יודע אם הוא כדאי והגון להיות שליח הציבור, ומפיו בוקעת הקריאה 'היה נא מצליח דרכי אשר אנכי הולך'. רגשות כאלה הומים בקרבי, ובוודאי גם בקרב חברי השופטים היום".

נשיא בית המשפט העליון, ד"ר משה זמורה, 1948 - 1954 (טווח השנים משוער), מתוך "ויקיפדיה"
 
בנוסף לדברים אלה שנאמרו ברוח תקופת הימים הנוראים שבה נערך טקס הפתיחה (התאריך העברי של האירוע היה י' באלול), הביא זמורה בהמשך נאומו מגוון ציטוטים מספרות חז"ל ודברי הרמב"ם העוסקים בדיינים ובמשפט כמקורות המציגים עקרונות מנחים הצריכים להוביל אותו ואת חבריו בשאיפתם להשגת משפט צדק. נאום זה ביטא היטב את גודל המעמד ואת רוח התקופה של ראשית ימי המדינה. מאז אותם ימים עברו שינויים רבים על בית-המשפט העליון (כולל מעבר מהבניין במגרש הרוסים למשכנו החדש בקריית הממשלה), אך ברור שלדרך שבה הוקם המוסד הייתה השפעה ארוכת טווח על התפתחות המערכת המשפטית של מדינת ישראל.






"אני עומד להציע עכשיו לממשלה הרכב בית הדין העליון והחלטת הממשלה טעונה עוד אישור מטעם מועצת המדינה..." - דברים שכתב שר המשפטים פליכס רוזנבליט (פנחס רוזן) לעו"ד יצחק אולשן - במלאת 66 שנה להקמת בית המשפט העליון - חלק א'

 
ב-14.9.1948 נפתחה ישיבתו הראשונה של בית המשפט העליון של מדינת ישראל העומד מאז ועד היום בראש ההיררכיה של הרשות השופטת ומהווה את המוסד השיפוטי הגבוה ביותר במדינה. במלאת 66 שנה לאירוע מכונן זה אנו מביאים פרסום בשני חלקים הכולל מקבץ מסמכים ממגוון אוספים ארכיוניים של ארכיון המדינה, המתעדים את תהליך הקמתו של בית המשפט העליון מההחלטה על הקמת המוסד ועד לפתיחת הישיבה הראשונה שלו (מסמכים אלה מהווים דוגמא מתוך מאגר גדול של מסמכים בתחום ההיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל שקיימים באוספי הארכיון). החלק הראשון של הפרסום מתמקד בסוגיית תהליך בחירת והמינוי של שופטי בית-המשפט העליון והחלק השני מתמקד בסוגיית בחירת מקום מושבו של בית המשפט.
 
שופטי בית-המשפט העליון ביום יסודו (מימין לשמאל - ד"ר שניאור זלמן חשין, ד"ר מנחם דונקלבלום, ד"ר משה זמורה, הרב שמחה אסף,  יצחק אולשן) בישיבה הראשונה של בית-המשפט,  14.9.1948, הצלם - לזר דינר, מתוך "ויקיפדיה"
 
בתקופת המנדט הבריטי פעלה בארץ מערכת של בתי-משפט ובראשה בית-משפט עליון שבה כיהנו שופטים בריטים, ערבים ויהודים. עם הקמת מדינת ישראל, עזבו השופטים הבריטים את הארץ, אך במרבית בתי המשפט נותרו שופטים יהודים שאפשרו את המשך פעולתם כבר למחרת הכרזת העצמאות. בבית המשפט העליון  היה המצב בעייתי יותר מכיוון שכיהן בו רק שופט יהודי אחד בלבד - גד פרומקין. שר המשפטים הראשון, פליכס רוזנבליט (פנחס רוזן), החליט שלא להמשיך את כהונתו של פרומקין (בעיקר בשל חשדות שעלו כלפיו בתחום טוהר המידות) ולהקים בית משפט עליון חדש בן חמישה שופטים.
 
קודם למינוי השופטים חדשים היה צורך לתת מעמד חוקי לבית-המשפט העליון כמוסד שיפוטי של מדינת ישראל ולהגדיר את סמכויותיו. עד לבחירות לכנסת הראשונה שנערכו בשל המצב המלחמתי רק בינואר 1949, פעלה מועצת המדינה הזמנית כגוף מחוקק זמני. לאור זאת הביא השר רוזנבליט להצבעה במועצת המדינה הצעה ל"פקודת בתי המשפט - הוראות מעבר" (פקודה ולא חוק בשל היותה של המועצה גוף מחוקק זמני). בפרוטוקול הדיון במועצה מ-24.6.1948 (תעודה מס' 1), שקדם להצבעה על הפקודה, שנערך ב-24.6.1948, תיאר השר רוזן את שתי הפונקציות של בית המשפט העליון: "האחת, שהוא דן בעירעורים על פסקי דין של בתי-דין מחוזיים; והפונקציה השניה: ...הוא גם בית-דין גבוה לצדק, בלע"ז" 'הי קורט אןף ג'אסטיס'...".
 
נוסח הפקודה (תעודה מס' 2), שהתקבלה בהצבעה במועצה נמצא בארכיון המדינה בתיק המכיל תעודות מיוחדות (תיק שסימולו א-7526/20). הפקודה התקבלה יחד עם כמה תיקונים שהציע חבר המועצה זרח ורהפטיג  שאחד מהם התייחס לסעיף 5 של הפקודה שהגדיר את נוהל מינוי השופטים המיועדים לבית-המשפט: "שופטי בית המשפט העליון יתמנו על-פי הצעת שר המשפטים, על-ידי הממשלה הזמנית, באישור מועצת המדינה הזמנית". בנוסף לכך נקבע בסעיף 10 שהסמכויות המיוחדות שהעניק החוק הבריטי ל"זקן השופטים" יועברו במלואם לשר המשפטים (הסדר זה שונה מאוחר יותר).
 
שר המשפטים הראשון פליכס רוזנבליט (פנחס רוזן), 1.11.1951, הצלם - טדי בראונר , מתוך "ויקיפדיה"
 
בשלב ה"גישושים" שקדם לקביעה הסופית של הרכב השופטים בבית המשפט העליון פנה השר רוזנבליט לכמה מועמדים פוטנציילים  בהצעה להתמנות לתפקיד. אחד המכתבים הללו (תעודה מס' 3) , שנמצא בארכיון באחד מתיק "יד בן צבי" (תיק שסימולו פ-2373/41) נשלח למחרת ההצבעה ב-25.6.1948 על-ידי השר רוזנבליט לעו"ד יצחק אולשן, שאכן התמנה בסופו של דבר לשופט וגם הפך בשלב מאוחר יותר לנשיא בית המשפט העליון. במכתב התייחס רוזנבליט גם לכוונתו למנות את ד"ר משה זמורה ל"זקן השופטים" (המינוח לבעל תפקיד זה הוחלף בשלב מאוחר יותר ל"נשיא בית המשפט העליון") ולארבעה עורכי-דין נוספים המועמדים למשרת שופטים בבית המשפט העליון: ד"ר מנחם דונקלבלום, דוד גויטין, שמעון אגרנט ואברהם וינשל. בסופו של דבר מתוך הארבעה רק דולקנבלום התמנה לשופט בהרכב הראשון של בית-המשפט, בזמן שאגרנט וגויטין התמנו לתפקיד בשלב מאוחר יותר ואילו וינשל שסירב להצעה לא הפך מעולם לשופט. במכתב התייחס רוזנבליט לכך שההחלטה הסופית על הרכב אינה תלויה רק בו: "אני עומד להציע עכשיו לממשלה הרכב בית הדין העליון והחלטת הממשלה טעונה אישור מטעם מועצת המדינה... בתוך הממשלה יהיו אשר ימליצו על קבלת הצעה זו, אבל יהיו גם שיתנגדו לה...".
 
כפי שצפה רוזנבליט, ההצעה שלו לא התקבלה באופן חלק במערכת הפוליטית. הערעור המרכזי התעורר ביחס לכוונתו למנות את ד"ר זמורה לנשיא בית המשפט העליון, על רקע העובדה שלפני מינויו של רוזנבליט לתפקיד שר המשפטים היה ד"ר זמורה שותפו באותו משרד עורכי-דין. לאור זאת עלתה הטענה שמינויו של זמורה נגוע בניגוד עניינים ואיננו משקף שיקול דעת מקצועי טהור. טענה זו כנגד המינוי הועלתה כלפי השר רוזנבליט מצד שר הדתות הרב יהודה לייב פישמן (מימון) והוא הגיב עליה במכתב תשובה חריף מ-6.7.1948, (תעודה מס' 4), שהעתק שלו נמצא באחד מתיקי הארכיון האישי של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (תיק שסימולו פ-4246/10). במכתב דחה רוזנבליט באופן נחרץ את הטענה על הטיה אישית העומדת מאחורי ההצעה: "... יהא ידוע לכבודו, כי ההצעה באה מטעם הסתדרות עורכי הדין ושבכל רחבי המקצוע אין אף אחד, אשר לדעתו יש איזה משקל שהוא, אשר יטיל ספק בדבר, שהד"ר זמורה הוא המועמד המתאים ביותר למשרה הנידונה...". הוא גם הדגיש את העובדה שמינוי השופטים הוא החלטה של הממשלה הטעונה גם אישור של מועצת המדינה וששני הגופים יכולים לדחות את הצעתו.
 
בסופו של דבר הביא רוזנבליט להצבעה בממשלה ובמועצת המדינה רשימה של חמישה מועמדים לשופטים שחפפה באופן חלקי את רשימת ששת המועמדים שהופיעה במכתב לאולשן. בנוסף לעורכי-הדין זמורה, אולשן ודונקלבלום, כללה רשימת המועמדים הסופית את ד"ר שניאור זלמן חשין, שהיה שופט מחוזי בתל-אביב בימי המנדט הבריטי ואת הרב פרופ' שמחה אסף שלא היה בעל השכלה משפטית פורמלית, אך בשל היותו "משפטאי מובהק" בעל בקיאותו רבה במשפט העברי והכללי שונה החוק כדי לאפשר את מינויו. יש לציין שמעבר לכישורים המשפטיים של חמשת המועמדים עמדו מאחורי בחירתם גם השיקול של ייצוג זרמים פוליטיים שונים שאיתם היו מזוהים המועמדים: זמורה ואולשן היו מזוהים עם מפא"י, דונקלבלום זוהה עם "הציונים הכלליים", הרב אסף ייצג את המפלגות הדתיות, ואילו חשין מונה משום שנחשב בטעות לרוויזיוניסט, אף שלא היה כזה.
בפרוטוקול הדיון במועצת המדינה ב-22.7.1948 (תעודה מס' 5)  שבה אושר המינוי של חמשת המועמדים בהצבעה חשאית הציג השר רוזנבליט את המועמדים בתואר "הכוחות הטובים ביותר שעמדו לרשותנו". במהלך הדיון הועלתה מצד נחום ניר-רפאלקס ממפ"ם ומצד הרב פישמן הדרישה שהשופטים לא ימונו לכל חייהם כפי שהחליטה הממשלה אלא כמינוי זמני עד למינוי שופים קבועים על-ידי המועצה המכוננת (שקיבלה בסופו של דבר את השם "כנסת") שמועד הבחירות המתוכנן שלה היה אוקטובר 1948. דרישה זו שנומקה במעמדה הזמני של מועצת המדינה ובהיעדר קיומה של חוקה נדחתה על-ידי השר רוזן  בנימוק: "... הנוהג בכל העולם הוא, שאין ממנים שופטים לבית-המשפט העליון מינוי זמני בלבד.  זה עלבון... דווקא מפני שהממשלה היא זמנית, ומועצת-המדינה זמנית – צריך להיות מוסד אחד קבוע במדינה, וזהו בית המשפט העליון... ולפיכך צריך להבין, שמינוי זה קיים לזמן בלתי מוגבל".
על-פי פרוטוקול ההצבעה של חברי מועצת המדינה (תעודה מס' 6) נערכה הצבעה נפרדת על כל אחד מחמשת המועמדים והמינויים שלכולם אושרו ברוב מכריע של 24 – 27 תומכים, 1 – 2 מתנגדים ו 5 – 7 נמנעים. אישור המינוי של חמשת השופטים הוצג גם בהודעה רשמית של מזכיר הממשלה הזמנית מ-6.9.1948 (תעודה מס' 7), הנמצאת גם היא בתיק התעודות המיוחדות. בשלב הבא תוקנה פקודת בתי המשפט (הוראות מעבר) ובתיקון מס' 17 לפקודה( תעודה מס' 8), הנמצא באותו תיק, חולקו הסמכויות שהיו בידי "זקן השופטים" במערכת המשפט המנדטורית, בין שר המשפטים לבין נשיא בית המשפט העליון.
שיטת מינוי השופטים לבית המשפט העליון על-ידי בחירה של הממשלה ואישור של מועצת המדינה הזמנית וחל מ-1949 אישור של הכנסת נהגה עד להקמת הוועדה לבחירת שופטים במסגרת חקיקת "חוק השופטים" באוגוסט 1953. במסגרת החוק הישן התמנו במהלך השנים 1950 - 1953 עוד ארבעה שופטים למינויי קבע או מינויים זמניים וכל שאר השופטים שהתמנו לאחר מכן נבחרו כבר על-ידי הוועדה לבחירת שופטים. השינוי המשמעותי בשיטת הבחירה היה מעבר מתהליך בחירה המתבצע באופן בלעדי על-ידי גופים פוליטיים  לבחירה הנעשית על-ידי ועדה שהרכבה מהווה שילוב בין גורמים פוליטיים (שני שרים ושני חברי כנסת) לגורמים מקצועיים (שלושה שופטים עליונים ושני נציגים של לשכת עורכי הדין). בנוסף לשינוי בשיטת הבחירה נוספה גם הגבלה לכהונת השופטים עד להגיעם לגיל שבעים ולא כהונה ללא הגבלת זמן כפי שנקבע בתחילה.
לאחר בחירת הרכב השופטים בבית המשפט העליון עלתה הסוגיה של קביעת המקום שבו ישכון בית-המשפט והדיון בסוגיה זו מופיע בחלק ב' של הפרסום.







יום ראשון, 14 בספטמבר 2014

ממשלת המנדט מתכוננת למלחמת העולם השנייה

במלאת 75 שנה לפלישה הגרמנית לפולין (1 בספטמבר 1939) ותחילתה של מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה, אנו מביאים פן נוסף להשתתפותה של ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה.

ועידת מינכן (29-30 בספטמבר 1938) נחשב תמיד לשיאה של הפייסנות כלפי גרמניה הנאצית. בפגישה מרובעת, בה השתתפו אדולף היטלר, שליטה של גרמניה, בניטו מוסליני – הדיקטטור של איטליה, נוויל צ'מברליין  - ראש ממשלת בריטניה ואדואר דלאדייה – ראש ממשלת צרפת, הוסכם להעביר לידיה של גרמניה את חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה על מנת למנוע מלחמה באירופה. ההסכם היה למשל ולשנינה כדוגמא לפחדנות ולרפיסות אל מול עריצות אכזרית ולאשליות השלום של שנות ה 30'.
הסכם מינכן, ספטמבר 1938 (Wikicommons/Bundesarchiv Bild 183-R69173)

אולם מתברר כי בממשל הבריטי (לפחות זה בארץ ישראל) משבר מינכן שימש כאות וסימן לתחילת ההכנה למלחמה. מיד לאחר משבר מינכן, פנה אדוארד קית'-רואץ' (Keith–Roach), מושל מחוז ירושלים (פקיד קולוניאלי ותיק ומנוסה בארץ ישראל, הידוע יותר בשל תקרית הכותל בספטמבר 1928, בה מנע בכוח הצבה של מחיצה ברחבת הכותל הצרה ועורר את זעמו של היישוב היהודי בארץ ישראל. נחשב כאנטי ציוני) למזכיר הראשי של ממשלת ארץ ישראל (ראש המנהל הבריטי בארץ ישראל למעשה) והסביר כי ערך סיור במחסני מחוזו במהלך משבר מינכן והגיע למסקנה כי במקרה של מלחמה לא יהיה המחוז מוכן מבחינה של מאגרי מזון וציוד חיוני.
אדוארד קית'-רואץ' (וויקימדיה)

ממשלת המנדט פעלה במהירות. הנציב העליון (הרולד מקמייקל – MacMichael – נציב עליון ממרס 1938 עד אוגוסט 1944) פנה לשר המושבות בבריטניה בנושא מאגרי המזון (בעיקר של דגנים) המצומצמים ברשות ממשלת ארץ ישראל וכי היא מעוניינת בעזרתה הכספית של בריטניה בשל מצבה הכלכלי הלא טוב והערכה כי העלאה של מיסים ומכסים תרע את המצב הכלכלי הרעוע בארץ ישראל. הימים היו ימי המרד הערבי בארץ ישראל (מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט) ומצבה הכלכלי של ארץ ישראל, שהיה בין המשופרים בזמן המשבר הכלכלי של שנות ה 30', התדרדר בשל המצב הביטחוני הגרוע.
הנציב העליון החמישי, הרולד מקמייקל (וויקימדיה)

בשלב הבא הוחלט להקים פיקוח על האספקה לארץ ישראל. סגנו של המזכיר הראשי, ג'ון שאו (מאוחר יותר הפך למזכיר הראשי בעצמו) פנה ליועץ הכלכלי של ממשלת ארץ ישראל, ג'פרי וולש וביקש ממנו לערוך סקר של מצב האספקה של מוצרי מזון לארץ ישראל. (וולש נהרג אח"כ בפיצוץ מלון המלך דויד ביולי 1946, שכתבנו עליו בעבר) מנהל מחלקת הבריאות, הקולונל ג'ורג' הרון (Heron) מונה לראש הפיקוח על האספקה ווולש מונה כסגנו. שניהם היו חלק מוועדה שהוקמה לפקח על האספקה שכללה אותם, את קית'-רואץ', פרנק מייסון (Mason) - סגן מנהל מחלקת החקלאות, דונלד פיינלסון (Finlayson) - סגן מנהל מחלקת המכס והבלו, דונלד גומבלי (Gumbly) - מנהל מחלקת התעופה האזרחית, נסיב מישל אבקריוס (Abcarious) – עוזר בכיר למנהל מחלקת האוצר וייצג את הערבים בוועדה, דב יוסף - ייצג את היישוב היהודי, א.ר. ספיני (Spinney) - ייצג את הסוחרים והסיטונאים ונציג צבא שייצג את הכוחות המזוינים הבריטים.
ג'פרי וולש, הממונה על המזון (זולטן קלוגר/ארכיון המדינה)

הוועדה בחנה מספר את בעיות האספקה של מוצרי מזון שונים לארץ ישראל ופנתה ישירות לממשלות שונות (באימפריה הבריטית – אוסטרליה, בורמה, הודו ואחרות) בנוגע לסיוע באספקה לארץ ישראל, בחנה אספקה של חומרי דלק שונים (דב יוסף שלח לוולש מכתב בו התריע כי אספקת דלק חייבת להיות בעדיפות עליונה – לא רק מבחינת ההובלה אלא גם להפעלת הציוד החקלאי), בחנה רעיונות של קיצוב מזון ומוצרים שונים והחלה להקים מנהל מיוחד לצורך הפיקוח. מתוך הדוחות השונים מתברר כי ממשלת ארץ ישראל לא הייתה היחידה בין ממשלות המושבות הבריטיות (ארץ ישראל לא הייתה מושבה כי אם מנדט מחבר הלאומים) שהחלה להתכונן למלחמה – מוזכרות גם ממשלות ציילון (סרי לנקה) ומלאיה (מלזיה-סינגפור) שהחלו לאגור מזון לקראת מלחמה. 
מפת המזרח התיכון במלחמת העולם השנייה, 1942 (וויקיפדיה)

הוועדה בחנה את המצב עפ"י כמה הנחות יסוד:
1)     הים התיכון במלחמה יהיה סגור לתנועת ספינות.
2)     נפח הספונה לפורט סעיד יהיה מצומצם בשל סגירת הים התיכון.
3)     תנועת הספינות בין ארץ ישראל לקפריסין לא תופרע.
4)     תנועת הספינות בין מצרים לארץ ישראל וממנה תתקיים, אך הממדים שלה יקטנו.
5)     תנועת רכבות וכלי רכב למצרים וממנה ללא שינוי.
6)     הקשר עם סוריה יישאר פתוח, אך צפויה הגבלה (אם לא אמברגו) על יצוא מסוריה, למעט עודפים מסוריה.
7)     הדרך לעיראק תישאר פתוחה.
8)     הנתיבים להודו, סין ואוסטרליה יישארו פתוחים.
הנחות היסוד הללו למעשה חזו את השתתפותה של איטליה במלחמה כאויבתה של בריטניה (ולכן הים התיכון יהיה סגור לתנועה ימית וכן גם הכניסה מן הים התיכון לתעלת סואץ) אך לא חזו את כניסתה של יפן למלחמה (גם יפן לא תכננה לפתוח במלחמה באוקיינוס השקט אלא תכננה מלחמה מול בריה"מ. רק תבוסתה המוחלטת בקרבות הגבול בחלקין גול במונגוליה באוגוסט 1939, גרמו לשינוי האסטרטגיה שלה). באופן מוזר, לא נראה ששליטתה של איטליה באתיופיה נתפסה כאיום או שהתעלמו ממנה. המתכננים גם לא יכלו לצפות את נפילתה של צרפת (והפיכתן של לבנון וסוריה לשטח אויב) או את המרד בעיראק בקיץ 1941.

באפריל 1939, הבהיר שר המושבות מלקולם מקדונלד לנציב העליון מקמייקל,  בהתייחסות למכתבו מאוקטובר 1938 כי מצפים גם לקשיי אספקה וחסימת השייט גם בים האדום ולא רק בים התיכון – ככל הנראה התייחסות לאפשרות שאיטליה תנסה לחסום את נתיבי הים בקרן אפריקה. ממשלת ארץ ישראל תצטרך למצוא מקורות לאספקה ואפשרויות לאגירת מזון, כתב מקדונלד, ולא בטוח אם ממשלת בריטניה תוכל לסייע כספית לממשלת ארץ ישראל להכין מאגרים כאלו או לרכוש ממדינות אחרות. בעוד שבאוקטובר-נובמבר 1939 הייתה המוכנות למלחמה תאורטית אך אפשרית, באפריל 1939 המלחמה כבר נראתה באופק לאחר סיפוחה של צ'כוסלובקיה (מה שנותר ממנה אחרי ועידת מינכן) ע"י גרמניה במרס 1939.

עדות נוספת להתקדרות ענני המלחמה הקרבה הייתה הקמתו של ארגון חדש – Air Raid Precautions (ARP) – אמצעים נגד תקיפות אוויר או הגנה אזרחית ׁ. הגוף החדש החל בתקינת תקנות למוכנות להפצצות אוויר – התקנה של צופר אזהרה, הכנה של מקלטים ועוד. הנה הוראות להכנת נמל חיפה להפצצות אוויר – מה שהפך למציאות יותר משנה אחר כך, כאשר נמל חיפה הותקף מהאוויר ע"י מטוסים גרמנים ואיטלקים (וגם ע"י מפציצים צרפתים של צרפת-וישי).

עם פלישת גרמניה לפולין ב1 בספטמבר 1939, הוציאה מחלקת הדואר והטלגרף של ממשלת ארץ ישראל סדרה של הנחיות ובהן הגבלה על יצוא תקליטים, סרטים הגבלות על שליחת מברקים ומכתבים מעבר לים וקבלת מברקים ממדינות מעבר לים. למרות שבריטניה הכריזה מלחמה רק ב 3 בספטמבר, ההנחיות הן לזמן מלחמה כנראה בידיעה והבנה כי המלחמה פרצה זה עתה.

בהמשך המלחמה הפכה הוועדה לאספקה ל"מועצה לאספקה מלחמתית" (War Supply Board) והועמד בראשה סר דגלס האריס, פקיד ותיק ומוערך ממשרד המושבות. הוועדה התרחבה לסדרה שלמה של משרדי פיקוח על כל ענפי המשק השונים – תעשייה, מזון, אספקה רפואית ועוד. הוקמה "מועצת הפיקוח על פרי ההדר" (אח"כ נקראה "המועצה לשיווק פרי הדר") לסייע לשיווק אחד ממוצרי הייצוא העיקריים של ארץ ישראל, פרי ההדר, שנפגע מאוד מאוד מפרוץ המלחמה. גוף מעניין אחר היה הפיקוח על הניצולת (Controller of Salvage) – גוף שעסק במחזור ושיפוץ של ציוד פגום ומשומש. המועצה לאספקה מלחמתית שתפה פעולה עם מספר גופים דומים שהוקמו באימפריה הבריטית – במזרח אפריקה, בהודו, עם "משלחת ספירס" - גוף שצורף לממשלת צרפת החופשית (ששלטה בסוריה ולבנון לאחר כיבושן מידי ממשלת וישי בקיץ 1941, תחת פיקודו של הגנרל הבריטי אדוארד ספירס) ועם המרכז הבריטי במצרים – גוף האספקה הבריטי הראשי מחוץ לבריטניה.

בארכיון המדינה מצוי אוסף נרחב של מסמכי המועצה תחת השם "הפיקוח הכלכלי לשעת חירום" (חטיבה ארכיונית 18). החטיבה מספקת לנו מבט מרתק על הפעילות הכלכלית בארץ ישראל ובמדינות השכנות במהלך מלחמת העולם השנייה.



יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

מטביעת אצבע בדיו לחתימת השם: 50 שנה למבצע 'ביעור הבערות'


ב-1961 ערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפקד אוכלוסין במדינת ישראל. [תעודה 1] [ארכיון המדינה-גל18068/4] תוצאות המפקד הראו שכרבע מיליון מהיהודים המבוגרים בישראל (מגיל 14 ומעלה) אינם יודעים קרוא-וכתוב בשום שפה (להלן: "בערים"). מתוכם למעלה מ- 162 אלף אנשים לא ידעו כלל קרוא וכתוב, שני שלישים מתוכם נשים, ולמעלה מ-96 אלף היו בערים למחצה. הסקר הראה כי אמנם רוב הבערים נמנו על יוצאי אסיה ואפריקה, אולם כ-20 אלף בערים מוחלטים ו-50 אלף בערים למחצה, הגיעו מארצות מזרח אירופה. הבערות ניכרה גם בקרב הציבור הערבי בישראל, במיוחד בקרב האוכלוסיה הכפרית בארץ בתקופה הנסקרת.

 

ביוזמתו של שר החינוך דאז, זלמן ארן, הוחלט לפתוח בפעולה כדי למגר את נגע הבערות. בינואר 1964 יצא לדרך 'המבצע לביעור הבערות' שהוגדר כמבצע רחב היקף ללימוד עברית למבוגרים,' ונמשך עד לאמצע שנות ה-70. מבצעים דומים לביעור הבערות התנהלו במדינות נוספות פרט לישראל. ארגון אונסק"ו הכריז על ה-8 בספטמבר כיום הבין-לאומי לביעור הבערות.

במלאת 50 שנה לתחילת המבצע, מגישים ארכיון המדינה וארכיון החינוך היהודי בישראל ובגולה פרסום משותף השופך אור על המבצע, ארגונו, סיבותיו, ותוצאותיו.

הפרסום כולל אוסף תעודות מאוספי הארכיון, תמונות, סרטים, ומפה. רוב התיעוד מוצג לראשונה.


יצחק נבון, מנהל המחלקה לתרבות במשרד החינוך,
מתבונן באם לעשרה ילדים לומדת לקרוא, 1 במאי 1964, לע"מ

מבוא

אחת ממטרותיה של מערכת החינוך בישראל בשנות השישים הייתה לצמצם את הפערים ברמת ההשכלה בין קבוצות אוכלוסייה שונות שנוצרו בעקבות גלי העלייה רחבי הממדים שהגיעו לישראל בשנים שלאחר הקמתה. העלייה ההמונית קיבצה במדינה יהודים ממדינות שונות, תרבויות שונות ורמת השכלה שונה. מפעל הנחלת הלשון למבוגרים היה חלק מהתפיסה החינוכית הזו.

שר החינוך זלמן ארן, אמר בריאיון לעיתון הארץ ב-1963:

"...זו בושה וחרפה ש'עם הספר' כולל אנשים אנאלפביתיים וכי עלינו למחוק את הכתם הזה מעלינו. הדבר יועיל לא רק לחיבור בין הקהילות השונות של יהודים בישראל, אלא גם לחיבור בין דור ההורים לדור הילדים...."

 

את מבצע 'ביעור הבערות' הוביל יצחק נבון, מנהל האגף לתרבות במשרד החינוך בשיתוף עם סא"ל סטלה לוי, קצינת ח"ן ראשית בצה"ל. עם תחילת המבצע עלו במשרד החינוך ובתקשורת הסתייגויות משמו בטענה שהוא פוגע ומעליב את האוכלוסיות שלהן הוא נועד. סוגיה נוספת שנידונה הייתה מהי הגדרת 'הבערות'? ב-5 בפברואר 1964 התייחס יצחק נבון לסוגיות האלו בסקירתו בוועדת החינוך של הכנסת. בעניין שמו של המבצע אמר נבון שלאחר שנשקלו הטענות נגדו הוחלט בכל זאת להשאירו כפי שהוא. הוא הוסיף שהצעות לשמות שהועלו כגון "השכלה לעם" או "השכלת יסוד" נראו בלתי מתאימות והן ממעיטות מחשיבות המבצע. בעניין הגדרת הבער, הסביר נבון שההגדרה המקובלת בעולם לבער מדברת על אדם אשר אינו מוכשר לקרוא או לכתוב ולהבין משפט קצר בחיי היום-יום. במסגרת המבצע הוחלט שאדם שלא למד מעולם בבית-ספר נכלל במסגרת 'הבערים המוחלטים', ואם למד בין שנה לארבע שנים, ייכלל במסגרת 'בערים למחצה' [תעודה 2] גל-1403/4.


1.      ההכנות למבצע – קביעת סדרי עדיפויות בביצועו

בבוא אנשי משרד החינוך לקבוע את דפוסי התנהלות המבצע, הם החליטו שהוא יכלול בשלב ראשון  את מי שנזקקים ללימוד בגיל 50-20. כמו כן הוחלט שהמשאבים יופנו תחילה ליישובים בהם מספר הבערים היווה רוב מוחלט. אנשי משרד החינוך שרטטו מפה שבה סומנו 120 יישובים בהם אחוז הבערים עלה על 50%. התברר שבערים הגדולות עמד אחוז הבערים על כ- 20% מהאוכלוסייה הכללית. הוחלט איפוא להתחיל ביישובים הקטנים. בנוסף עמד לנגד עיניהם השיקול לפיו השפעתם של הבערים על סביבתם בערים הגדולות, בהן קיימים חיי תרבות עשירים, הינו מוגבל, בשעה שביישובים הקטנים הבערות הטביעה באופן מובהק את חותמה על חיי היישוב וחיי התרבות בהם.

היישובים במפה חולקו לחמש קבוצות.

·         נקודה ירוקה – יישוב ש-10%-20% מתושביו הינם בערים גמורים או בערים למחצה.

·         נקודה צהובה – יישוב שאחוז הבערים בו הגיע לכ-20%-30% (מדובר בכ-47 יישובים). הם כללו בין השאר את היישובים נהריה, חדרה, קרית אתא, הרצליה, זכרון יעקב, אשדוד, רחובות, ראשון לציון ובאר שבע.

·         40 נקודות ישוב נוספות שאחוז הבערים בהן הגיע לכ-30%-40% מכלל התושבים. המדובר ביישובים: צפת, טבריה, עכו, יבניאל, עתלית, גבעת הכרמל, רמלה, גדרה, נחלת יהודה, אשקלון, דימונה, קרית גת ועוד.

·         נקודה כחולה – יישובים שאחוז הבערים בהם מגיע לכ-40%-50% (60 יישובים), והם הכוללים בין השאר את היישובים: קרית שמונה, חצור, מעונה, טירת הכרמל, מגדל העמק, ואור עקיבא.

·         120 נקודות ישוב נוספות – בהם אחוז הבערות מיתמר ל-50% ומעלה (ישנם אף מקומות בהם אחוז הבערות מגיעה לכ-70%-80%), כלומר, למעלה ממחצית האוכלוסייה מגיל 14 ומעלה, הינם בערים לגמרי או למחצה. בין הישובים שנמנו תחת נקודות אלה: מושבי ספר, מושבים החולשים על אזור פרוזדור ירושלים, הרי יהודה, חבל עדולם, יישובי התענך, ומושבים המצויים לאורך גבולה הצפוני של המדינה. [תעודה 3] גל-1403/4.

 

2.      הכשרת מורות חיילות: 'זוהי ארץ בה לומדת האם את שפת האם מפי בניה'

 

עם תחילת מבצע 'ביעור הבערות' פנה משרד החינוך אל שלטונות צה"ל בבקשה לרתום את חיילות לצה"ל למענו. שלטונות צה"ל הסכימו להקצות מורות חיילות לטובת המבצע. במכתב מאת אלוף חיים בר-דוד, ראש אגף כוח אדם בצה"ל אל שר החינוך והתרבות זלמן ארן, המליץ ראש אכ"א להציב את החיילות לתפקידי הוראה ביישובי עולים ו/או יישובי ספר צעירים. לטענתו, ישובים ותיקים ומבוססים יכולים לפתור את בעיות ההוראה בכוחות עצמם. [גל 1417/4] [תעודה 4]

בישיבה שהתקיימה ב-1 באוקטובר 1965בנוכחות אנשי משרד החינוך, הציע ד"ר קודש לקלוט עוד 200 מורות חיילות לביעור הבערות בנוסף ל-120 שכבר אושרו. הוא אמר שהחיילות חייבות להיות בוגרות 12 שנות לימוד (בוגרות י"ב) והוסיף כי לא תהיה מניעה לשבצן בכל מקום בארץ. [גל 1417/5] [תעודה 5]

ב-18 בדצמבר 1963 התקיימה פגישה בעניין העסקת החיילות לטובת המבצע. משתתפיה קבעו את הנהלים להעסקתן. בין היתר נאמר בי הצבתן של חיילות למקומות העבודה תיעשה על ידי המחלקה להנחלת הלשון, והמחלקה היא זו שתדאג לציוד ולמגורים נאותים. [תעודה 6] [גל-1417-3] בגיוס הראשון הוקצו 65 חיילות. כל גיוס שבא אחריו, נוספו עוד עשרות חיילות. סך החיילות שהועמדו לטובת המבצע נאמד בכ-350. לדימונה אף הגיע גרעין נח"ל שהתנדב להוסיף חצי שנה על שירותו לטובת המבצע. [תעודה 7] [גל-1417/3].

הבנות המתנדבות שנבחרו עברו לאחר הטירונות הצבאית קורסים מזורזים במשך חודש ימים להקניית יסודות החינוך וההוראה, בהדרכת מפקחים ממשרד החינוך. לאחר ההכשרה העיונית נתנה להן הכשרה מעשית בבתי הספר בפרוזדור ירושלים, כדי לקרבן לעבודתן במושבי העולים. במשך השנה הראשונה נעזרו המורות-חיילות במדריכות מנחות שליוו אותן בעבודתן. החיילות קיבלו הדרכה לגבי מטרות המבצע, ונרתמו למשימה בהתלהבות. [תעודה 8] [גל-4848/16].

ב-1965, עם היבחרו של יצחק נבון לכנסת, התמנה במקומו יצחק כהנוב כאחראי על המשך המבצע. הקורס הראשון של מורות חיילות עמד בפני סיום. ב-27 ביוני 1965, פנה כהנוב, אל רס"ן עמיצור ליבוביץ, עוזר קצין כוח אדם ראשי בצה"ל בבקשה לאפשר תוספת החיילות  מבלי להמתין עד לגיוסו של המחזור הבא. [תעודה 9] גל 4848/16

יצחק נבון, מנהל מחלקת התרבות במשרד החינוך,
מגיע לבסיס קליטה ומיון בתל השומר,
כדי לראיין חיילות לטובת מבצע "ביעור הבערות",
1 ביולי 1963, לע"מ
חלקן הקטן של הגברים בקרב התלמידים עורר דאגה מהאפשרות שבמקומות רגישים בספר תתגורר אוכלוסייה גדולה של בערים. ד"ר קודש, פנה  ב-5 במארס 1966 אל ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול. קודש הציע לאשכול לרתום למשימה זו אנשי מילואים. 'הצעתנו, שהצבא יירתם במשימת ביעור הבערות בקרב אנשי המילואים האלה'. קודש הוסיף כי מחלקתו תגיש לצבא את כל העזרה הנחוצה, כולל ארגון הלימודים וההוצאות הכרוכות בכך. [תעודה 10], גל 4848/16

המורות-החיילות קיימו שיעורים פרטיים בבתיהם של המבוגרים אם ביחידים או אם בקבוצות קטנות, ולימדו אותם קריאה וכתיבה בסיסיים בעברית. עיקר התלמידים היו נשים, שכן הגברים נהגו לעבוד מחוץ לבית רוב שעות היום. לתלמידות היה זמן מועט בין עבודות הבית לטיפול בילדים, והן התלמידות והן המורות תמרנו את השיעורים בין הזמנים השונים.

חומרי הלימוד המתקדמים כללו את עיתוני "שער למתחיל". הישגי התלמידים היו קריאה בעיתונים אלה, כתיבה וקריאה של מכתבים, והיכולת לחתום את שמם במקום טביעת אצבע בדיו כפי שנהגו עד כה. [ארכיון המדינה, גל-18068-4 – הודעה לעיתונות][תעודה 11]. המורות החיילות הפכו לכתובת עבור תלמידיהן מעבר לענייני ההוראה. הן נשאלו למשל על ענייני  חינוך, פוליטיקה ועוד.


מורה חיילת אוחזת ילד ומלמדת את האם קרוא וכתוב,
ינואר 1965, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון (צלם לא ידוע).
חומרי הלימוד
תכניות הלימוד הורכבו משלושה שלבים: שני השלבים הראשונים יועדו להקניית יסודות השפה העברית, ואילו השלב השלישי יועד לקריאה שוטפת של טקסטים ולהבעה חופשית גם בנושאים מקצועיים. מעבר לספרים המקובלים להוראת עברית וחשבון, המורים והתלמידים במבצע עשו שימוש בשבועון "שער למתחיל". העיתון סיפק מידע, וגם שימש כלי ביטוי למחשבותיהם של הלומדים, ולרגשותיהם וללבטיהם. בנוסף, יצא לאור ירחון מיוחד בשם "מעלות"– שהביא את תולדותיהן של כל העדות שאליהן השתייכו הלומדים במבצע.
במסגרת ההתארגנות למבצע נקבע שהלימודים התקיימו בכל מקום אפשרי – בבתי הספר, במועדון ההסתדרות, במועדון העירייה, או בבתים פרטיים. לעיתים היו בכיתה שלושה תלמידים ולעיתים עשרים. משרד החינוך גייס את המדור להתנדבות בוועד הפועל של ההסתדרות כדי שיקיים פעולת תעמולה לגיוס מתנדבים למבצע ביעור הבערות בקרב ציבור העובדים המאורגן. נקבע שהמחלקה להנחלת הלשון תעזור למדור בארגון החוגים, הסעת המתנדבים ובהדרכת המתנדבים.
העברת מאות בנות צעירות ליישובי ספר לוותה בלא מעט בעיות. למשל התעוררה בעיה בתנאי המגורים הלקויים שבהם שוכנו החיילות. היתרון נמצא כשצה"ל העמיד לרשות משרד החינוך בתנאי השאלה מיטות ומזרונים עבור המורות החיילות.[גל 1417/5] [תעודה 12]

מפה המתארת את החלוקה בין מורות חיילות
למורים אזרחיים בפעולות ביעור הבערות.
באדיבות ארכיון החינוך היהודי בישראל ובגולה.
בימים הקרובים יעלה המשך הפרסום בסדרת פרקים נוספת.
לקריאה נוספת:
http://adultliteracy.huji.ac.il/media.htm