יום ראשון, 14 בדצמבר 2014

33 שנים לחוק רמת הגולן


ב-14 בדצמבר 1981 כינס בגין את הממשלה לישיבה מיוחדת בביתו. בגין שהה בביתו מאז שבר את רגלו ב-26 בנובמבר ונותח בבית החולים. בישיבה המיוחדת הציע בגין לממשלה לאשר הצעת חוק המחיל את חוקי מדינת ישראל על רמת הגולן לאלתר. הוא ביקש שאם הממשלה תאשר את הצעתו תפנה הממשלה אל ועדת הכנסת בבקשה שהכנסת תדון באותו יום בחוק ותבקש לאשרו בשלוש קריאות. בגין נימק את החוק בטעמים משפטיים והיסטוריים וציין תגובות אפשריות של ארצות הברית, מצרים וסוריה. הוא ציפה שהאמריקנים ינזפו בישראל, המצרים לא יעשו דבר שיסכן את חוזה השלום (על חוזה השלום עמדה מצרים לקבל את מזרח סיני באפריל 1982) והסורים יימנעו ממלחמה שאין להם סיכוי לנצח בה. אולם, ליתר ביטחון, הורה לשר הביטחון אריאל שרון להיערך לפעולה צבאית סורית. לעיון בדברי בגין בממשלה לחצו כאן.
בישיבה הממשלה נשמעו ערעורים מצד חלק מהשרים הליברלים. השרים משה נסים ואברהם שריר תמכו בחוק אך הביעו חשש מהדרך החפוזה שנבחרה לקבלו. השר יצחק ברמן התנגד לחוק בנימוק שמוטב לישראל המצב הנוכחי ללא שינוי החוק. בסופו של דבר תמכו 13 שרים בחוק וברמן לא השתתף בהצבעה.
 
מנחם בגין יושב בכיסא גלגלים בכנסת בעת הדיון על חוק רמת הגולן. 14 בדצמבר 1981. צילם חנניה הרמן, לע"מ

בגין הגיע לישיבת הכנסת ישוב על כיסא גלגלים. המערך (מפלגת העבודה ומפ"ם) החליט לא להשתתף בדיון בכנסת. שמונה מחברי מפלגת העבודה הצביעו בעד החוק, שלושה הצביעו נגדו וכך עשו גם חברי מפ"ם. בסך הכול תמכו בחוק 63 חברי כנסת לעומת 21 מתנגדים שכללו חברי כנסת מהמערך, חד"ש, שינוי ותל"ם.
כפי שצפה בגין קיבלה ישראל שורה של גינויים, בהם ממועצת הביטחון של האו"ם, שקבעה שהחוק מבוטל וחסר משמעות, אך לא הטילה סנקציות על ישראל. אולם בשונה מתחזיתו של בגין לא הסתפקה ארצות הברית בגינוי אלא הודיעה על השעיית יישום מזכר ההבנה (שנחתם בוושינגטון ב-30 בנובמבר 1981 בין שרון למזכיר ההגנה האמריקני קספר ויינברגר) וביטלה סיוע לרכש ביטחוני בהיקף 300 מיליון דולר. בתגובה לכך הודיע בגין לשגריר האמריקני סמואל לואיס על ביטולו המוחלט של מזכר ההבנה.
התעודה המופיעה בפוסט זה פורסמה בכרך ההנצחה למנחם בגין שהוציא ארכיון המדינה בחודש מאי 2014 בסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה.

הפוסט הוכן על ידי ארנון.

"... בהישען על הישגנו ועל תכניתנו נפנה אל העם כי יעניק לנו את האמון הציבורי והכוח הפרלמנטרי לכונן ממשלה אשר תנהיג את העם ללא זעזועים ומשברים מכנסת לכנסת..." – דברי ראש הממשלה יצחק רבין בכנסת בסיום הודעתו על התפטרותו - במלאת 38 שנה ל"תרגיל המבריק" שהביא לסופה של ממשלת רבין הראשונה – חלק ב'


פוסט זה מהווה את חלקו השני של פרסום במלאת 38 שנה למהלך הפוליטי שקדם להתפטרות ראש-הממשלה יצחק רבין ב-1976 המכונה "התרגיל המבריק". חלק א' של הפרסום עסק בסדרת האירועים מהגעת מטוס ה-F-15 לישראל ב-10.12.1976 ועד להודעת רבין בכנסת על פיטורי שרי המפד"ל ב-20.12.1976 אחר-הצהרים. חלקו השני עוסק בתהליך שהוביל להתפטרות של שרי המפלגה הליברלית העצמאית (להלן ל"ע), ולהתפטרות של רבין עצמו.   
 
המשבר הקואליציוני שהתפתח בעקבות הגעת מטוסי ה-F-15 ופיטורי שרי המפד"ל לא  היה הבעיה היחידה של רבין ביחסיו עם שותפיו הקואליציונים. עוד קודם לכן התגלעו מחלוקות גם בין שרי ל"ע לרבין ומפלגתו ביחס לדרישות של ל"ע לחקיקה בתחום הכלכלי שלא הוסגה הסכמה לגביהם עם מפלגת העבודה (במרכזם חוק ביטוח בריאות חובה ובוררות מוסכמת מעוגנת בחוק כפתרון לסכסוכי עבודה). המשבר של הפיכת הממשלה לממשלת מיעוט בעקבות יציאת המפד"ל מהקואליציה, עורר את שרי ל"ע משה קול וגדעון האוזנר להחריף את עמידתם על קבלת דרישותיהם כתנאי להמשך הישארותם בממשלה. ברקע להחרפת דרישותיהם עמדו ההערכה שהממשלה עלולה ליפול בהצבעת אי-אימון נוספת שהייתה אמורה להיערך למחרת  היום (21.12) והערכתם שרבין עצמו מתכנן או לפחות שוקל להתפטר בשלב מאוחר יותר (כפי שקרה בסופו של דבר בפועל).
 

ראש-הממשלה יצחק רבין במרכז מפלגת העבודה למחרת התפטרותו, 21.12.1976, הצלם - יעקב סער, מתוך אוסף תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית
 
על רק זה התקיימו שלוש פגישות בין שרי ל"ע לבין רה"מ רבין, שר החוץ יגאל אלון (סגנו) ושר המשפטים חיים צדוק במהלך אותו יום (20.12), לפני ואחרי ישיבת הכנסת, משעות הצהרים ועד שעות הערב המאוחרות. הסטנוגרמות של שלוש הפגישות (פגישה ראשונה - תעודה מס' 9 א', פגישה שניה – תעודה מס' 9ב', פגישה שלישית – תעודה מס' 9 ג'), נמצאות בתיק אחר של לשכת רה"מ (תיק שסימולו א-7246/11). מהתנסחויות הדוברים בפגישות נראה ששני הצדדים "לא חשפו את כל  הקלפים", אך ניתן להבין מהדברים שנאמרו את התהליך שהוביל בסופו של דבר להתפטרות של שרי ל"ע ומיד לאחר מכן להתפטרותו של רבין עצמו עוד באותו ערב.
 
בפגישה הראשונה שנערכה בצהרים לפני ישיבת הכנסת, שבה מסר רבין את ההודעה, אמר השר אלון לשרי ל"ע:  "אתמול היה ברור למערך ולל"ע שבשלב ראשון של המהלך יש צורך להוציא הדתיים על מנת שלא ישארו בממשלת מעבר. מדברים אלה שכנראה משקפים גם את עמדתו של רבין, ניתן להבין שרבין וחבריו למפלגה רצו להגיע למצב של בחירות מוקדמות עם ממשלה שבה נמצאים שרי מפלגת ל"ע בזמן שהמפד"ל בחוץ, אולי מתוך הערכה שזה יועיל להם מבחינה אלקטורלית. 

בהמשך הדיון אמר אלון:  "לא הייתי רוצה שהמשבר יגרום להתפטרות רה"מ. מעדיף שנעמוד ביחד. אחרי זה מחייב חקיקת חוק לפיזור הכנסת ועריכת בחירות...". השר צדוק הציג עמדה שונה מאלון בסוגיית התפטרות ראש-הממשלה:   "דעתי, באופן ברור, אף אם שונה מיגאל – בעיני החלטת הממשלה, ההודעה בכנסת, ההתפטרות והצעת ההתפזרות, חבילה אחת שהיה צריך לבצע בסמיכות זמנים צפופה ככל האפשר...". רבין עצמו מיעט לדבר בישיבה ונראה היה שבשלב זה עדיין לא קיבל החלטה סופית לגבי ההתפטרות, או לפחות לא לגבי המועד שלה.

בפגישה השניה שנערכה אחרי-הצהרים, מיד אחרי פיטורי שרי המפד"ל בכנסת, הייתה כבר מגמה ברורה של רבין ושריו לכיוון של התפטרות מיידית בשל החשש מנפילת הממשלה בהצעת אי-האימון הצפויה למחרת. מגמה זו הפכה לעובדה בפגישה שנערכה מאוחר בערב, שבה אמר אלון בשם רבין שהוא יגיש לנשיא מכתב התפטרות עוד באותו לילה ורבין נימק זאת במילים:  "לא רואה מנוס. לא אעמוד כראש ממשלה מופלת. זה לא בא בחשבון וזה בדוק. זו מציאות מדינית היכולה להיות גם חמורה. לכן אין מנוס אלא המחייב התפטרות...". הבעיה שנותרה הייתה רצונם של שרי ל"ע להתפטר לפני רבין כדי לא להשאר "כלואים" בממשלת המעבר שתכהן החל מההתפטרות של רבין. חוסר הבהירות המשפטית שהתעוררה בסוף הפגישה בהקשר זה נבעה מכך שההתפטרות של השרים תכנס לתוקף רק כעבור 48 שעות בעוד התפטרות ראש-הממשלה תכנס לתוקפה מייד, כך שהממשלה תהפוך לממשלת מעבר בזמן שכהונתם של שרי ל"ע עדיין לא הסתיימה. השאלה אם התפטרותם תכנס בסופו של שבר לתוקף או לא נותרה פתוחה לאור תלותה בפרשנות של החוק, שלא כלל התייחסות מפורשת לסיטואציה שכזו. למרות זאת החליטו השרים קול והאוזנר להתפטר. בשורה האחרונה של הסטנוגרמה מצויינת העובדה ששרי ל"ע הגישו לרבין מכתבי התפטרות, אך הוא סירב לקבלם.








שר התיירות משה קול יום לאחר התפטרותו מהממשלה, 21.12.1976, הצלם - יעקב סער, מתוך אוסף תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית


בתחילת מכתב ההתפטרות של שר התיירות משה קול (תעודה מס' 10), הנמצא בארכיון בתיק הקודם (א-8218/33), תיאר קול את השותפות הקואליציונית בין ל"ע ל"מערך" כ"הברית ההיסטורית בין תנועת העבודה והציונות הפרוגרסיבית ואח"כ הליברלית המתקדמת..", אולי כסוג של תגובה לשימוש במונח "הברית ההיסטורית" בהקשר של ההתייחסויות של שרי "המערך" בישיבת הממשלה לשותפות עם המפד"ל יום קודם. לקראת סיומו של המכתב ניסח קול את הגירסה שלו להשתלשלות העניינים מאז החלטת הממשלה על פיטורי שרי המפד"ל ועד להתפטרותו. הוא הזכיר לרבין, שאחרי שהחליט לפטר את שרי המפד"ל הוא ביקש משרי ל"ע ששקלו כבר אז להתפטר, שיחכו עד להודעה שלו בכנסת והם התחשבו בבקשתו "...אולם אמרנו והדגשנו בפניך שבאם לא נקבל תשובה חיובית לתביעותינו הצודקות... לא נוכל לשבת בממשלה ואפילו בממשלת מעבר באם הממשלה תתפטר או אם תפוטר על-ידי רוב בכנסת. לא קיבלנו עד עתה תשובה מספקת לתביעותינו ולאור האפשרות שהממשלה לא תוכל להמשיך במצבה דהיום כאשר אין לה רוב פרלמנטרי, אני נאלץ להודיעך על התפטרותי מהממשלה...". מכתבי ההתפטרות של קול והאוזנר סימנו את סיום דרכה של הממשלה ועוד באותו לילה (20.12) כינס רבין ישיבת ממשלה מיוחדת שבה הודיע על כוונתו להתפטר, נסע לבית הנשיא, פרופ' אפרים קציר והגיש לו כתב התפטרות (תעודה מס' 11), הנמצא באותו תיק.
  
למחרת ב-21.12.1976 התייצב רבין במליאת הכנסת והודיע על-כך שהגיש את התפטרותו לנשיא יום קודם לכן כפי שמתועד בסטנוגרמה של ישיבת המליאה (תעודה מס' 12), הנמצאת באותו תיק. לאחר ההודעה חזר על הצהרתו מאמש לגבי כוונתו להגיש לכנסת הצעה להקדמת הבחירות והביע את תקוותו שכל המפלגות יתמכו בהצעה. בסיום דבריו הביע את אמונתו בכך שמפלגת העבודה תנצח גם בבחירות הבאות:  "אני מאמין כי תנועת העבודה ובעלי בריתה יוסיפו להיות הכוח אשר יכונן את הממשלה... בהישען על הישגנו ועל תוכניותינו נפנה אל העם כי יעניק לנו את האמון הציבורי והכוח הפרלמנטרי לכונן ממשלה אשר תנהיג את הממשלה ללא זעזועים ומשברים מכנסת...". במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת, ונקבעו בחירות מוקדמות ל-17.5.1977, שעד אליהן הובטחה המשך כהונתה של הממשלה כממשלת מעבר שבה לא ניתן להביע אי אמון.

 
ראש-הממשלה יצחק רבין במהלך נאומו בכנסת לאחר התפטרותו (משמאלו - יושב-ראש הכנסת ישראל ישעיהו), 21.12.1976, הצלם - יעקב סער, מתוך אוסף תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית
 
המהלך הפוליטי המשולב של פיטורי שרי המפד"ל והתפטרותו של רבין לאחר מכן, שקיבל את הכינוי "התרגיל המבריק", הצליח לממש את תכליתו להציל את הממשלה  מנפילה בהצבעת אי-אימון ולאפשר לה לכהן עוד מספר חודשים כממשלת מעבר שלא ניתן להפילה, בשעה שהיא נשענת על מיעוט של 58 מחברי הכנסת. מעבר לכך הצליח המהלך לייצר מצב שבו שרי המפד"ל לא נכללו בממשלת המעבר,  בזמן ששרי ל"ע כן נכללו בה, גם אם בניגוד לרצונם ו"נכלאו" בסופו של דבר בממשלה בשל ההכרעה המשפטית שהתקבלה בבג"צ. בדיעבד הפך הכינוי "התרגיל המבריק" לאירוני לאור העובדה שתחזיתו של רבין לגבי תוצאות הבחירות העתידיות לא התממשה ומפלגתו נוצחה בבחירות במאי 1977 על-ידי "הליכוד", שעלה אז לשלטון לראשונה (בין התפטרותו של רבין לבין הבחירות פרצה פרשת חשבון הדולרים, שאילצה אותו לפרוש מניהול הממשלה בפועל ולוותר לשמעון פרס על ראשות מפלגת העבודה ועל המועמדות מטעמה לראשות הממשלה בבחירות).

"התרגיל המבריק" סימן בדיעבד גם את סופה של "הברית ההיסטורית" בין תנועת העבודה לבין המפד"ל ולא רק את הפסקתה הזמנית. כשבוע לאחר התפטרות רבין ב-27.12.1976 פורסמה גרסת המפד"ל להתפתחות האירועים בחוזר מהרב צמח זמברובסקי, יושב-ראש המרכזהעולמי של "הסתדרות המזרחי – הפועל המזרחי" (שם הארגון המזוהה עםהמפד"ל בתפוצות), למרכזי התנועה וראשיה בגולה (תעודה מס' 13). חוזר זה הנמצא בתיק אחר של לשכת ראש-הממשלה (תיק שסימולו ג-6752/65) כלל תיאור לנסיבות הווצרותה של "הברית ההיסטורית:  "השותפות ההיסטורית קמה ותהי מתוך כמה וכמה נימוקים וביניהם: א. תנועת העבודה לפני 50 שנה הייתה תנועה חלוצית אידיאלית, גם אם היא הייתה חילונית, הייתה  נושאת חזון של תקומתה מחדש של מדינת ישראל וריכוז רוב העם בארץ ויצירת משטר חברתי צודק בארץ. מבחינה זו, ורק מבחינה זו הייתה תנועת העבודה קרובה לרוחנו יותר מאחרים... היה עוד גורם לשותפות של הציונות הדתית עם תנועת העבודה, כי בעזרתה הצלחנו להבטיח, במידה רבה, על-אף כל הפגמים, דמות פומבית לפחות לאורח חיים בכמה וכמה מישורים, בשורה ראשונה בשטח האישות, שבת בפרהסיה, החינוך הדתי, כשרות ציבורית, ביחוד בצבא וכיוצא בזה – דברים אשר בלי עזרתה של תנועת העבודה לא היינו יכולים להעביר. ויצויין לגנאי שדווקא החלק האזרחי במדינה ברובו הגדול לא תמך בנו בעניינים הללו..".

פיסקה זו מעידה מצד אחד על קרבה רעיונית שהתקיימה לאורך השנים בין תנועת העבודה לבין המפד"ל, ממשיכתה של "הפועל המזרחי" בתחום החברתי-כלכלי ומצד שני על נכונות של ממשלות מפא"י ומפלגת העבודה לתמוך בחקיקה דתית שיזמה המפד"ל בזמן שרוב מפלגות "המחנה האזרחי" התנגדו ליוזמות אלה. עוד לפני כתיבת מסמך זה וביתר שאת לאחר מכן חלו שינויים משמעותיים ביחס לתמונת המצב שהוצגה בו. מצד אחד חלה תזוזה של המפד"ל ימינה בתחום המדיני (בעיקר מאז פטירתו של מנהיגה הקודם משה חיים שפירא ב-1970) ומאוחר יותר גם בתחום החברתי-כלכלי ומצד שני גוש "הליכוד" ובמרכזו מפלגת "חרות" (ולא "הליברלים" יוצאי המחנה "האזרחי"), שהיה כבר אז הכוח הפוליטי המרכזי במחנה הימין, גילה אחרי עלייתו לשלטון נטייה חזקה יותר ממפלגת העבודה לתמיכה בחקיקה הדתית שיזמו המפלגות הדתיות. במובן זה ניתן לראות ב"תרגיל המבריק" ובהשלכותיו הפוליטיות "קו פרשת מים" בתולדות הפוליטיקה הישראלית, במיוחד מבחינת היחסים בין תנועת העבודה לציונות הדתית.

 

"... ישנם תקדימים אשר השתרשותם עשויה לערער מיסודם את כללי האחריות המשותפת שהיא מעיקריה של השיטה שלנו... – מתוך דברי ראש הממשלה יצחק רבין בכנסת במסגרת הודעתו בכנסת על פיטורי שרי המפד"ל בשל הימנעותם בהצבעת אי-אימון – במלאת 38 שנה ל"תרגיל המבריק" שהביא לסופה של ממשלת רבין הראשונה – חלק א'


בשבוע שעבר התקבלה הכנסת החלטה להקדמת הבחירות בעקבות משבר קואליציוני שהסתיים בפיטורי שר האוצר יאיר לפיד ושרת המשפטים ציפי לבני על-ידי ראש-הממשלה בנימין נתניהו. משבר זה הוא חלק משורה של משברים קואליציונים שהתקיימו לאורך תולדות המערכת הפוליטית הישראלית. אחד המשברים הקואליציונים המעניינים ביותר פרץ ב-10.12.1976 והוביל לסדרת מהלכים פוליטיים של ראש-הממשלה דאז, יצחק רבין, שקיבלו את הכינוי "התרגיל המבריק". מהלכים אלה הסתיימו בהתפטרותו של רבין ובהחלטה על הקדמת הבחירות לכנסת התשיעית למאי 1977 (בחירות אלה הובילו למהפך הפוליטי של עליית "הליכוד" לשלטון בפעם הראשונה). במלאת 38 שנים ל"תרגיל המבריק" אנו מביאים מקבץ של תעודות מתיקי לשכת ראש-הממשלה רבין, המתעדות את התפתחות המשבר והמהלכים הפוליטיים שבאו בעקבותיו.
 

ראש-הממשלה יצחק רבין, 1974 - 1976 (טווח שנים משוער), באדיבות אתר האינטרנט של מפלגת העבודה
  
הממשלה שכיהנה באותה עת הייתה הממשלה ה-17, המכונה ממשלת רבין הראשונה. ממשלה זו כוננה ביוני 1974 לאחר התפטרותה של גולדה מאיר מראשות הממשלה בעקבות הסערה הציבורית שעורר פרסום מסקנות ועדת אגרנט על מלחמת יום-הכיפורים. רבין שהחליף את גולדה מאיר הגיע לתפקיד ראש-הממשלה כמעט ללא ניסיון פוליטי והתקשה לשמור על היציבות הקואליציונית של ממשלתו. בשלב הראשון הוא הקים ממשלה על בסיס קואליציה בין סיעת "המערך"  (גוש פוליטי משותף למפלגת העבודה ומפ"ם), שבראשה עמד, לבין המפלגה הליברלית העצמאית (להלן ל"ע) ומפלגת "רצ" שסיפקה לו רוב פרלמנטרי מינימלי של 61 מנדטים. כעבור חמישה חודשים צירף רבין לקואליציה את סיעת המפד"ל שהיו לה עשרה מנדטים ומהלך זה הוביל לפרישה מהקואליציה של "רצ", כך שהרוב שעליו נשענה הממשלה גדל ל-68 מנדטים.
 
למרות הגידול בבסיס הפרלמנטרי של הממשלה התעוררו לאורך כהונת הממשלה חיכוכים שונים בין מפלגות הקואליציה בסוגיות פוליטיות שונות וביניהם גם חיכוכים בסוגיות מתחום יחסי הדת והמדינה. בסוגיות אלה התעוררו מחלוקות בעיקר בין המפד"ל הדתית לבין ל"ע החילונית-ליברלית, אך גם בין המפד"ל לבין סיעת "המערך" השלטת. בשל ריבוי החיכוכים בממשלה בשלהי 1976 רווחה ההערכה שהממשלה לא תחזיק מעמד לאורך זמן ורבין נטה לכיוון החלטה להביא להקדמת הבחירות.

 
ממשלת ישראל השבע-עשרה בראשות יצחק רבין עם הנשיא פרופ' אפרים קציר ביום השבעתה (בהרכב כמעט זהה לממשלת המעבר אחרי פיטורי שרי המפד"ל), 3.6.1974, הצלם - משה מילנר, מתוך אוסף תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית

הטריגר שהפך את נטייה הזו להחלטה הגיע בעקבות משבר קואליציוני שעוררה הגעתם לישראל של 3 מטוסי ה-F-15 ביום שישי בתאריך 10.12.1976. המטוסים נחתו אחרי-הצהריים והתקבלו בטקס ממלכתי, שהסתיים זמן קצר לפני כניסת השבת. לוח הזמנים המתוכנן של הטקס מופיע במזכר מ-7.12.1976 שנשלח מלשכת הרמטכ"ל למזכיר הצבאי של ראש-הממשלה (תעודה מס' 1), שנמצא בארכיון המדינה באחד מתיקי לשכת רה"מ (תיק שסימולו א-4245/5). באותו תיק מופיע גם רשימה בכתב-יד של לוח הזמנים שהתבצע בפועל (תעודה מס' 2), שבה מודגשת העובדה שהטקס קוצר בשל השבת המתקרבת והסתיים כרבע שעה לפני כניסת השבת בתל-אביב. למרות זאת, העובדה שמועד סיום הטקס גרם בעקיפין לחילול שבת של משתתפיו בעת נסיעתם הביתה, התעוררה מחאה בנושא מצד נציגי המפלגות הדתיות. בין המוחים היו גם שרי המפד"ל יצחק רפאל ו-זבולון המר כמתואר בידיעה בעיתון"הצופה" מ-12.12.1976 (הנמצאת גם היא באותו תיק), שבה צוטטה טענתו של רפאל לפיה ביקש מראש מרה"מ רבין לבטל את הטקס עקב החשש לחילול שבת ואף קיבל תשובה חיובית מלשכתו, אך מהלך האירועים בפועל לא תאם את התשובה שקיבל.

מחאת שרי המפד"ל הפכה למשבר קואליציוני בעקבות הצבעה שנערכה בכנסת ב--14.12.1976 על הצעת אי-אימון שהוגשה על-ידי סיעת "החזית הדתית התורתית" (סיעה משותפת ל"אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל") בשל חילול השבת שנגרם לטענתם כתוצאה מהטקס. בטיוטה של נאום של רה"מ רבין בישיבה זו (תעודה מס' 3), הנמצאת באותו תיק, מודגש שהטקס עצמו הסתיים לפני כניסת השבת בהתאם ללו"ז שהובא קודם. דברים אלה לא שכנעו את השרים רפאל והמר שנמנעו בהצבעה בניגוד לעקרון האחריות המשותפת של שרי הממשלה, שחייב אותם להצביע נגד הצעת אי-האימון. יחד איתם נמנעו כל שאר חברי סיעת המפד"ל מלבד מנהיג המפלגה, שר הפנים יוסף בורג שהצביע נגד ההצעה יחד עם שאר חבר הקואליציה. בעקבות התייעצות עם שר המשפטים חיים צדוק החליט רבין להתייחס להימנעות של רפאל והמר ושאר חברי סיעתם כהתפטרות עקיפה שלהם וגם של בורג (מתוקף השתייכו לסיעת המפד"ל) ולהודיע על-כך במליאת הכנסת אחרי אישור הממשלה, בהתאם לתיקון חוק המעבר מ-1962 (בשונה מהמצב החוקי הנוהג כיום, עד 1981 לא איפשר החוק לראש הממשלה לפטר שר, אלא אם כן הוא ו/או סיעתו נמנעו מתמיכה בממשלה בהצבעת משמעותית כמו הצבעת אי-אמון).

רבין ביקש מהיועץ המשפטי לממשלה דאז, פרופ' אהרן ברק הדרכה משפטית כיצד לבצע את המהלך המתוכנן וקיבל אותה במכתב שברק שלח אליו ב-19.12.1976 (תעודהמס' 4), הנמצא בארכיון בתיק שסימולו א-8218/33. ברק הסביר במכתב כיצד יש לבצע את הליך הפיטורין על-ידי הודעה בכנסת והוסיף למכתב כנספחים גם נוסחים משפטיים להחלטה שצריכה להתקבל בממשלה ולהודעה שרבין צריך למסור בכנסת בשם הממשלה. במכתב נוסף (תעודה מס' 5) מאותו יום, הנמצא באותו תיק, סיפק ברק תשובות לכמה שאלות משפטיות נוספות, שהופנו אליו על-ידי רבין, המצביעות על כיוון המהלכים הפוליטיים הבאים שרבין תכנן או שקל לבצע לאחר השלמת פיטורי שרי המפד"ל. ביחס לשאלה מתי יחול המועד שבו יחדלו שרי המפד"ל מכהונתם בממשלה ענה ברק שהם יחדלו לכהן כשרים מיד אחרי הודעת רה"מ בכנסת על פיטוריהם ולא 48 שעות לאחר מכן. ביחס לשאלה מהו ההליך החוקי שיאפשר את הקדמת הבחירות במקרה שהממשלה תתפטר ענה ברק שיש צורך לחוק חוק על התפזרות הכנסת. תשובות אלה מעידות על כך שרבין תכנן כבר בשלב זה להקדים את הבחירות וגם שקל את האפשרות להתפטר. כמו כן, הם מעידות בעקיפין גם על כוונתו של רבין ליצור מצב שבו שרי המפד"ל לא יהיו חברים בממשלת המעבר במקרה שיחליט להתפטר יום אחרי ההודעה (החשיבות של 48 השעות שעליהן שאל רבין, נבעה כנראה מכך שהוא שקל להתפטר יום אחרי ההודעה על פיטורי השרים בכנסת, כפי שאכן קרה בפועל, כלומר לפני שיעברו 48 שעות בין מועד ההודעה לבין מועד ההתפטרות).


פרופ' אהרן ברק, היועץ המשפטי לממשלה, 9.8.1977, הצלם - יעקב סער, מתוך אוסף תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית
 
באותו יום (19.12) התקיימה ישיבת הממשלה הראשונה אחרי הצבעת האי-אמון, שהסטנוגרמה שלה (תעודה מס' 6) נמצאת בארכיון באותו תיק. במהלך הישיבה הציג רבין לשרי הממשלה את תכניתו לגבי פיטורי שרי המפד"ל והביא להצבעה את ההצעה להחלטת ממשלה בנושא בנוסח שקיבל מהיועץ-המשפטי ברק. הוא פתח את דבריו בתיאור חיובי של יחסיו עם שרי המפד"ל כ"יחסים של כבוד הדדי ושל שיתוף פעולה ושל יכולת עבודה "והסביר שלמרות יחסים אלה ההימנעות של שניים מתוכם ושל חברי סיעתם בהצבעת האי-אימון פגעה מבחינה ערכית בעקרון האחריות המשותפת וביכולת התפקוד של הממשלה. הוא ציין את העובדה שנפגש עם השרים רפאל והמר לפני ההצבעה וניסה לשכנע אותם לשנות את החלטתם להימנע וכן שהשר בורג שהצביע נגד הצעת האי-אימון הבהיר לו, שלמרות אופן הצבעתו השונה הוא רואה את עצמו כחלק מסיעת המפד"ל ונושא באחריות להחלטותיה. לאור זאת העלה רבין להצבעה בממשלה את הצעתו  "שהממשלה תעמוד על מיצוי עקרון האחריות הקולקטיבית ותסמיך אותי להודיע בכנסת את ההודעה המתחייבת מכך שכתוצאה ממנה השרים יוסף בורג, יצחק רפאל וזבולון המר, יפסיקו לכהן כשרים מיד עם מתן ההודעה בכנסת...".

לפני הצבעת הממשלה על ההצעה ניתנה לשרי המפד"ל ולשרים האחרים זכות להגיב עליה והתפתח דיון שבמהלכו התנהל סוג של הספד ל"ברית ההיסטורית" בין תנועת העבודה לציונות הדתית שהגיע להבנת כולם לסופה, הזמני לפחות. מנהיג המפד"ל, השר בורג טען ש "...עזיבת המפלגה הדתית לאומית את הממשלה משאירה מצד אחד את היהדות הדתית בלי שום נציגות בממשלה ומאידך משאירה את הממשלה בתור שכזאת, בלי אותו החלק הציוני והחלוצי, שעם כל חילוקי הדעות שהיו מפעם לפעם, היתה שותפות בדרך בינה ובין תנועת העבודה...". מצידם שרי מפלגת העבודה אמר שר החוץ יגאל אלון:  "אני נמנה עם אלה הרואים בשותפות ההיסטורית בין תנועת העבודה לבין המחנה הדתי, הציוני ערך חיובי...". ברוח זו אמר שר הביטחון שמעון פרס:  "איני רואה בזה מן גט או שבר במערכת היחסים בין המפלגה הדתית הלאומית לבין מפלגת העבודה. אני חושב ששותפות כזאת הייתה ברוכה ונשארה דרושה לעתיד המדינה...". גם שרים אחרים ממפלגת העבודה ואפילו השר ויקטור שם-טוב ממפ"ם דיברו בשבחה של אותה "ברית היסטורית" הדתית והביעו את תקוותם לחידושה בעתיד יחד עם ביקורת על שרי המפד"ל בהקשר של הימנעותם בהצבעת האי-אימון. הצעתו של רה"מ רבין התקבלה בהצבעה ולאחר מכן יצאו שרי המפד"ל מהישיבה כדי להתייעץ ביניהם על המשך דרכם.

באותו יום (19.12) אחרי ישיבת הממשלה ערך רבין פגישה עם עורכי העיתונים בבית סוקולוב בתל-אביב. על-פי הסטנוגרמה של הפגישה (תעודה מס' 7), הנמצאת באותו תיק, ענה רבין לשאלת עיתונאי האם הוא מתכוון לנסות להמשיך לכהן בראש ממשלת מיעוט על בסיס תמיכה מבחוץ או להתפטר ולהפוך את ממשלתו לממשלת מעבר:  "ההחלטה הקיימת היום וזו ההחלטה היחידה שנתקבלה על-ידי הממשלה, היא להגיע למיצוי האחריות המשותפת ולהודיע מחר בכנסת על כך ועל המשתמע מכך לגבי סיעת המפד"ל ושריה. מעבר לזה לא נתקבלה כל החלטה אחרת. הפירוש הוא פשוט: הממשלה כרגע לא החליטה להתפטר...". בדברים אלה שמר רבין על עמימות מסוימת ולא אמר אם הוא שוקל להתפטר בשלב מאוחר יותר או לא.

למחרת ב-20.12.1976 מסר רה"מ רבין במליאת הכנסת את ההודעה על פיטורי שרי המפד"ל כפי שהתקבלה בממשלה, כפי שמתועד בסטנוגרמה של ישיבת המליאה (תעודה מס' 8), הנמצאת באותו תיק. בנאום שליווה את ההודעה הפורמלית תיאר רבין את השתלשלות הפרשה ונימק רבין את החלטתו לגב הפיטורין בכך שהימנעות בהצבעת האי-אמון שייכת לקטגוריה של "תקדימים אשר השתרשותם עשויה לערער מיסודם את כללי האחריות המשותפת שהיא מעיקריה של שיטת הממשל שלנו...". במקביל לכך המשיך את הקו של שרי מפלגתו מישיבת הממשלה ביום הקודם ביחס ל"ברית ההיסטורית" ולתקווה לחידושה בעתיד: "...אף אני שותף להערכה זו ולביטחון שהובע אתמול בממשלה על-ידי כל השרים כי השותפות ההיסטורית הרצופה בין תנועת העבודה לבין המפלגה הדתית-לאומית לא תעורער, על-אף ההתרחשות המצערת שמן הנמנע היה לעבור עליה לסדר היום". בסיום דבריו הביע רבין את כוונתו להביא לכנסת הצעה להקדמת הבחירות אחרי שהדבר ידון במישור המפלגתי, אך לא הצהיר עדיין על כוונה להתפטר.

נאומי התגובה של שרי המפד"ל המפוטרים התייחסו בחלקם לסוגיית חילול השבת בפרשת המטוסים ובחלקם לפירוק "הברית ההיסטורית". השר בורג התייחס לסוגיית השבת:   "הטקס של קבלת פני האווירונים - יותר ממה שהיה בו ובעקבותיו חילול שבת במישרין ובעקיפין – היה, היה בו ביטוי צורם לאי-התחשבות ולחוסר תשומת לב לקדושת השבת ולערכיה...." השר המר התייחס לאותה סוגיה בהקשר להצבעתו האישית:  "אם לצאת מן הממשלה, אין מכובד עבורי מלצאת על עיקרון – עיקרון  חופש ההצבעה שלי בנושא דתי-ערכי, עיקרון שממשלת ישראל לא תיתן ידה, ביודעין או שלא ביודעין, לחילול שבת ואני אהיה שותף ולא מוחה על כך...". השר רפאל התייחס לסוגיית "הברית ההיסטורית": "... זוהי החלטת גרועה מאוד ומזיקה מאוד לטווח ארוך, לשנה זו, ואולי גם לשנים הבאות. צעד זה לא יעבור ללא פגימה ביחסים בין שני זרמים יסודיים באומה: בין תנועת הציונות הדתית לבין תנועת העבודה, שגדולים ורבים כוננו אותם וטפחו אותם תוך דאגה והבנה...." ניתן לומר שתחזיתו של רפאל התאמתה בכך שאחרי בחירות 1977 הקימה המפד"ל קואליציה עם "הליכוד" והפכה לשותפה פוליטית טבעית שלו מנקודת זמן זו ואילך עד לימינו.

במקביל למשבר שהוביל לפיטורי שרי המפד"ל התפתח משבר נוסף בין רבין ומפלגת העבודה ול"ע שהסתיים בסופו של היום בו נערכה ישיבת הכנסת בהתפטרות של שרי ל"ע ומייד לאחריה התפטרות של רבין עצמו. חלק ב' של הפרסום יעסוק בהתפתחויות אלה.

יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

שמונים שנה לרכישת זיכיון החולה - בעיניו של לוי אשכול

 

סיור בחולה לאחר רכישת הזיכיון. צילם זולטן קלוגר, ארכיון המדינה

בתקופת השלטון העות'מאני נחשבו אדמות עמק החולה לאדמות שוליים בלתי רווחיות ותושביהן המועטים מיעטו לשלם מסים לרשויות. לבסוף, בשנת 1911 מסרו השלטונות את האדמות כזיכיון לידי שני לבנונים עשירים: מישל סורסוק ומוחמד עומר ביהום. אלה הקימו את "החברה הסורית-עות'מאנית לחקלאות", העמידו בראשה את סאלם סלים, אף הוא לבנוני, והפקידו בידי החברה את ניהול הזיכיון. בעלי הזיכיון התחייבו לפתח את עמק החולה על ידי עבודות ניקוז ופיתוח, וכן למכור לידי הפלאחים המקומיים 10,000 דונם של אדמה תמורת הוצאות הפיתוח (מתוך 57,000 דונם).
בפועל עבודות הפיתוח לא התגשמו, בין השאר בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. במלחמה זו נכבש השטח בידי הבריטים מידי הטורקים. ארץ ישראל נמסרה לבריטים ואילו סוריה ולבנון נמסרו לידי בעלת הבריתם צרפת. אולם רק ב-1923 שורטט הגבול המדויק בין תחום השלטון הבריטי והצרפתי ואז נקבע שכל עמק החולה נכלל בשטח הבריטי. שנה לאחר מכן האריכו הבריטים את תוקפו של הזיכיון שבידי בעלי ההון הלבנונים.
לכל אורך הזמן ניהלו מוסדות ההסתדרות הציונית, ובייחוד יהושע חנקין מטעם "הכשרת היישוב" משא ומתן עם הנהלת החברה הסורית-עות'מאנית לחקלאות כדי לרכוש ממנה את הזיכיון. במהלך 1933 הגיעו הצדדים לעמק השווה. מכירת הזיכיון אושרה בידי שלטונות המנדט ב-1934 לאחר שחייבו את הכשרת היישוב למסור לפלאחים הערביים 15,000 דונם ללא כל תמורה.

 
 
תמונות נוף בחולה בשנות ה-30. צילם זולטן קלוגר, ארכיון המדינה
 

ב-28 בנובמבר 1934 נערך ביסוד המעלה טקס בו נמסר הזיכיון לידי מוסדות התנועה הציונית. לרגל האירוע מפרסם ארכיון המדינה כאן מסמכים המציגים את נקודת מבטו של לוי שקולניק (אשכול) על האירוע. רוב מהמסמכים מתפרסם כאן לראשונה והם נאספו לצורך הכנת כרך ההנצחה ללוי אשכול שיצא לאור מטעם ארכיון המדינה בסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה.
אשכול, מהפעילים המרכזיים בענייני התיישבות, שב באותם ימים לארץ משליחות ארוכה בברלין ולפי דרישתו של שמואל דיין  הצטרף לנסיעה לטקס ולאחר מכן דיווח על כך לאשתו אלישבע קפלן (אשכול) ששהתה באותם ימים בארצות הברית. לעיון במכתב לחצו כאן ולעיון בהדפסת המכתב לחצו כאן.
בעקבות קבלת הזיכיון התארגנה "ועדת החולה" שנדרשה לבדוק את המצב ולהציע הצעות ראשוניות לפיתוח המקום. חברי הוועדה היו יוסף ברץ, בן-ציון ישראלי, ישראל בלוך, נחום הורביץ, חיים שטורמן, שאול מאירוב (אביגור) ולוי אשכול. בימים 4-2 בדצמבר 1934 קיימו חמישה מחברי הוועדה סיור בעמק החולה בלוויית הרופא ד"ר גדעון מר מראש פינה שהתמחה במאבק במחלת המלריה ואשכול כתב על כך דיווח בכתב ידו. לעיון בדוח בכתב יד לחצו כאן. לעיון בהדפסת הדוח לחצו כאן. כמו כן הגישו חברי הוועדה המלצות. לעיון בהמלצות בכתב ידו של אשכול לחצו כאן. לעיון בהדפסת ההמלצות לחצו כאן. הדבר החשוב ביותר בעיניהם היה תפיסת הקרקע ועיבודה לאחר ניקוז המים וייבוש הביצות וכמו כן הם המליצו להיכנס לדייג במקום. בעיבוד הגומא (קני הסוף) ראו עניין זמני שיחלוף מן העולם בעקבות פיתוח המקום.
בינואר 1935 פרסם אשכול בכתב העת "ניב הקבוצה" שיצא מטעם "חבר הקבוצות" את מאמרו "נס החולה" בו הילל ושיבח את החלוצים המתיישבים בעמק החולה וגינה את "ערב רב" העוסק בספסרות קרקעות.
בעקבות רכישת זיכיון החולה על ידי מוסדות התנועה הציונית קמה מחאה ערבית לכך. מחאה זו ולאחריה פרוץ "המרד הערבי" (1939-1936) ומלחמת העולם השנייה מנעו מהתנועה הציונית מלפתח את עמק החולה. רק בשנות ה-50, לאחר שקמה המדינה, התבצעה התכנית ולאשכול היה חלק משמעותי בביצוע זה בתוקף תפקידיו כראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות (1963-1948), כשר החקלאות והפיתוח (1952-1951) וכשר האוצר (1963-1952).


 
דייגים ערבים באגם החולה. צילם זולטן קלוגר, ארכיון המדינה
 
 
 
גפיר יהודי שומר בעמק החולה. צילם זולטן קלוגר, ארכיון המדינה

יום ראשון, 23 בנובמבר 2014

ראש הממשלה והחיילים

לפני כמה שבועות היינו בביקור אצל ראש הממשלה נתניהו. הנה מה שכתבתי בעקבות הביקור:
------------------------------------------------

הלכנו להגיש לראש הממשלה כרך הנצחה לכבוד מנחם בגין. היה איתנו פרופ' אריה נאור, שהיה מזכיר הממשלה של בגין, ואת ראש הממשלה עניין לדעת מה השונה והשווה בדרך שבה בגין ניהל את מלחמת לבנון, ביחס לעבודתו שלו במבצע צוק איתן. משם היתה הדרך קצרה ומתבקשת לשיחה על ייסוריו של בגין לנוכח נופלי אותה מלחמה, והקושי שלו, של נתניהו.

זה היה קשה במיוחד. קשה יותר ממה שהוא שיער. "חשבתי הרבה על מנחם בגין הקיץ הזה, והבנתי אותו יותר ממה שהבנתי קודם".

"דיברתי עם כל אחת מן המשפחות. כל אחת. ואם היו הורים גרושים, דיברתי בנפרד עם שניהם. זה היה מאוד מאוד קשה".

יש הבדל בין לשמוע על השכול, להשתייכות למשפחת השכול: את ההבדל הזה הוא כבר חווה מזמן, והוא מבין אותו. אבל להפתעתו – כך התרשמתי – שליחתם של חיילים למותם גם היא ניסיון שאינך יכול לשער את קושיו מראש.

חשבנו להיות אצלו עשר דקות. עשר הדקות התארכו לחמש עשרה, ואלה לעשרים, ולשלושים, וראש הממשלה דיבר על המחיר הנורא של המלחמה, ועל הקושי להחליט לשלמו.

החיילים יראים מפני המוות. הם מנסים לחזק איש את חברו וכולם יחדיו, אבל הם יראים. והוא יודע שהם יראים, והוא יודע שחלקם ייהרגו, והוא שולח אותם. מבצע קרקעי, מול האוייב שממתין: חלקם ייהרגו. בוודאות.

וצריך לשלוח אותם רק כשאין כבר ברירה; וצריך היה להוציא אותם ברגע הראשון שהמשימה הושלמה. אחר-כך נראה מה יקרה, אבל קודם להוציא אותם משם, להוציא, להוציא.

וכשחזרתי מאוחר כל לילה הביתה, אשתי חיכתה לי. היא הקדישה את הימים לביקורי תנחומים אצל משפחות הנופלים. אני רק דיברתי איתם בטלפון, עם כל אחד ואחד מהם, אבל היא גם ישבה לידם, ובלילה היא סיפרה לי. וחייבים לשלוח אותם, וחייבים להוציא אותם, ולא הבנתי עד כמה זה יהיה קשה. ומנהיג כי יאבד את תחושת הקושי העצומה הזאת, עדיף לו שילך הביתה.

חשבתי הרבה על בגין בקיץ הזה.

ומחוץ לחלון ירד גשם, והיה אפור.

יעקב לזוביק
‏3 נובמבר, 2014

יום חמישי, 13 בנובמבר 2014

100 שנים למלחמת העולם הראשונה - יומן המלחמה של ליאו לסמן

לרגל 100 שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה (שהשבוע ציינו את היום בו הסתיימה, לפני 96 שנים) , נציג הפעם אוסף נוסף מאוספי הארכיון הקשור למלחמה הגדולה, מלחמה שעיצבה את המאה הקודמת וגם משפיעה על חיינו כיום במגוון דרכים (די לזכור את ארגון 'דאעש' מכריז על ביטול גבולות סייקס-פיקו, כדי לזהות את מורשת המלחמה על ימינו-אנו) – יומן המלחמה של ליאו לסמן.

ליאו לסמן נולד ב 1891 בהמבורג למשפחה יהודית מבוססת (אביו היה מוציא לאור של שבועון יהודי בהמבורג -  Israelitisches Familienblatt). הוא התנדב לשנת שירות בצבא הגרמני - מסלול מיוחד לבוגרי תיכון ליצירת עתודה לקצונה ("מתנדב חד שנתי"- Einjährig-Freiwilliger) וב 2 באוגוסט 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב מיד לשירות צבאי. לסמן שירת בגדוד ארטילריית שדה – יחידה שתפקידה לתת חיפוי קרוב ליחידות חיל הרגלים בקו הקדמי (להבדיל מיחידות ארטילריה כבדה שהפגיזו יעדים בעומק שטח האויב(. לסמן שירת לאורך כל 4 שנות המלחמה, וכולן בחזית המערבית מול הצבא הצרפתי והצבא הבריטי.

לאחר המלחמה, שב לסמן להמבורג והשתלב בעסקי ההוצאה לאור של משפחתו. ב 1937 הכין לסמן יומן מלחמה מפואר ובו צירף תצלומים, מפות, מכתבים, קטעי עיתונות ותיאור מודפס של עלילותיו בצבא. בתו, אווה עין-דור, מסרה את יומן המלחמה לארכיון המדינה לפני כמה שנים והיא התירה לנו להציג צילומים מהיומן בבלוג זה. (לפני כשנתיים כתב תום שגב בעיתון "הארץ" רשימה קצרה ומרתקת על היומן –  ראו כאן).


שתי התמונות הראשונות מציגות את לסמן ביום הגיוס למלחמת העולם הראשונה. לסמן התגייס ליחידת המילואים שלו והצטייד במדים ובציוד. בימים אח"כ יצאה יחידתו למהלך הצבאי הגדול שבעזרתו קיוותה גרמניה לנצח במלחמה - הפלישה לבלגיה, ומשם לצרפת. התכנית הגרמנית, הידועה כ"תכנית שליפן", על שם הרמטכ"ל הגרמני אלפרד פון שליפן - שתכנן אותה, חזתה איגוף מסיבי של הצבא הצרפתי מכיוון בלגיה, כיתורו והשמדתו. לאחר מכן, הגרמנים תכננו העברת כל צבאם ברכבת למזרח - להבסת הרוסים. 
ליאו לסמן במדי הצבא הגרמני, 2 באוגוסט 1914. הכיתוב בתמונה "פעם ראשונה במדים" (Feldgrau - הכינוי למדי הצבא הגרמני שהיו בגווני אפור-ירוק)
ליאו לסמן במדי הצבא הגרמני. הכיתוב בתמונה "פעם ראשונה במדים (Feldgrau  היה הכינוי למדי הצבא הגרמני, שהיו בגווני ירוק ואפור)
הכיתוב בתמונה: מגולחים מלנגנוודיגן – ידיד הוותיק מהשירות הצבאי הפעיל שלי בהנובר ואני (לנגנוודיגן נמצאת ליד העיר מגדבורג במזרח גרמניה, וממזרח להנובר. כנראה בסיס הגיוס של יחידת המילואים של לסמן)


יום ראשון, 9 בנובמבר 2014

25 שנים להפלת חומת ברלין


ראש הממשלה שמעון פרס משקיף על חומת ברלין, 29.1.1986. צילם יעקב סער, לע"מ
ב-9 בנובמבר 1989 חזו תושבי מערב ברלין במאות אלפי תושבים של מזרח גרמניה הצובאים על השערים בחומה ופורצים דרכם למערב ברלין תוך שהם הודפים את הפקידים של מזרח גרמניה שהיו אמורים להחתים את הדרכונים שלהם. במקומות שונים החלו ההמונים לפרוץ פרצות בחומה ולנהור דרכם אל מערב ברלין. בכך תם תפקידה של חומת ברלין כמכשול בדרכם של תושבי מזרח ברלין למערב העיר.

חומת ברלין הוקמה ב-1961 בגלל רצונה של מזרח גרמניה לחסום את דרכם של תושבים רבים שביקשו להגר למערב גרמניה דרך מערב ברלין שהייתה מובלעת בלב מזרח גרמניה. למפת חומת ברלין לחצו כאן. בשנות ה-80 נחלשה ברית המועצות – הפטרונית של השליטים הקומוניסטים של מזרח גרמניה ושאר מדינות מזרח אירופה. היא לא עמדה באתגר של שקיעה כלכלית, ההסתבכות במלחמת אפגניסטן (1989-1979) והאיום של "מלחמת הכוכבים" של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן. לנוכח המצב פנה שליט ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב לדרך חדשה של שינויים מקיפים במשטר הפנימי – ליברליזציה ודמוקרטיה, ובמדיניות החוץ – הפסקת השליטה במדינות מזרח אירופה והתקרבות למדינות המערב. בין השאר חדלה ברית המועצות ממימון המשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה ומשמירתו באמצעות 20 הדיוויזיות שחנו בשטח המדינה. גורבצ'וב ביקר במזרח גרמניה ב-7-6 באוקטובר ונפגש עם הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית שלה. בינתיים הודיעו שליטי הונגריה שהם פותחים את גבולם עם אוסטריה. המוני תושבים של מזרח גרמניה החלו לנסוע להונגריה ומשם לאוסטריה ולמערב גרמניה. כמו כן פרצו במזרח גרמניה הפגנות המוניות נגד המשטר. הכלכלה של מזרח גרמניה עמדה על סף קריסה ומערב גרמניה התנתה את הסיוע למזרח גרמניה בליברליזציה ובפתיחת הגבולות. ב-16 באוקטובר הודח השליט הוותיק אריך הונקר ובמקומו נבחר אגון קרנץ.

לנוכח המצב הודיעו שלטונות מזרח גרמניה בבוקר ה-9 בנובמבר שהם מתירים לכל מי שירצה לעבור למערב ברלין ובלבד שיחתים את דרכונו ביציאה. כאמור למעלה לא הצליחו הפקידים לעמוד בכך והחומה נפרצה. נפילת החומה הביאה לקריסת המשטר הקומוניסטי ולאיחוד גרמניה ב-3 באוקטובר 1990. התעודות המובאות מציגות את תגובות אנשי משרד החוץ לאירועים בגרמניה באוקטובר-נובמבר 1989 במלאות 25 שנים לאירוע זה. התעודות נחשפו במיוחד לפרסום זה.

ב-15 באוקטובר 1989 דיווח גד כהן משגרירות ישראל בבון על ההתפתחויות ברד"ג (הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית) היא מזרח גרמניה. הוא העלה אפשרות לאיחוד בינה לבין רפ"ג (הרפובליקה הפדרלית הגרמנית) היא מערב גרמניה ועל החששות המתעוררים באירופה בשל כך. לקריאת התעודה לחצו כאן (תיק חצ-9538/7).

ב-14 בנובמבר, בעקבות הפלת החומה, ולקראת דיון בכנסת, שלח שגריר ישראל בבון בנימין נבון מברק בו שלל את התחזיות שאיחוד גרמניה הוא מידי. הוא הזהיר שלא לייחס לאיחוד זה, לכשיקום, אופי לאומני ושלילי. לקריאת התעודה לחצו כאן (תיק חצ-9537/11). למחרת שיגר נבון מברק נוסף בו דן באפשרות לאיחוד גרמניה. לקריאת התעודה לחצו כאן (תיק חצ-9537/11).

ב-16 בנובמבר הנחה סמנכ"ל משרד החוץ להסברה משה רביב את נציגויות ישראל בנוגע לאירועים בגרמניה: דרישה ממזרח גרמניה לקבל אחריות היסטורית לשואה כמו מערב גרמניה, תמיכה בחופש ובדמוקרטיה ועמדה נייטרלית בשאלת איחוד גרמניה. לקריאת התעודה לחצו כאן (תיק פ-4731/1).

ב-21 בנובמבר דיווח השגריר נבון על שיחתו עם ראש ממשלת גרמניה לשעבר וילי ברנדט, איש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. מעניין שברנדט לא ציפה לאיחוד קרוב בין שתי הגרמנית אלא רק כקונפדרציה שתקום בטווח הרחוק. לקריאת התעודה לחצו כאן (תיק חצ/9537/11). שגריר ישראל למוסדות האו"ם בז'נבה פנחס אליאב דיווח ב-23 בנובמבר על כיוון שונה: ידיעות שהאיחוד הכלכלי בין שתי הגרמניות הולך ומתקרב. לקריאת התעודה לחצו כאן (תיק חצ-9537/11).

הדיפלומט חדד משגרירות ישראל בהאג שבהולנד דיווח ב-28 בנובמבר על שיחתו עם הציר הגרמני פון-פוטקמר ממנה למד שמצבה הכלכלי של מזרח גרמניה גרוע בהרבה לעומת מה ששלטונות המדינה נהגו לדווח לציבור. פון-פוטקמר העריך שרק בעוד 20 שנה תוכלנה הכלכלות של מדינות מזרח אירופה לגשר על הפער עם מערב אירופה. לקריאת התעודה לחצו כאן (תיק חצ-9538/7).