יום חמישי, 13 בדצמבר 2012

"ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" - עליית יהודי תימן לישראל עם קום המדינה

"עצבי הפליטים נתרופפו. סדרי המחנה מופרעים קשות. התמרדויות זעם בלתי פוסקות. הגענו עד כדי הכרזה מאורגנת של נתנה ראש ונשובה מצריימה. החישו עלייתם ועד אז יש לשפר תנאי חייהם אחרת ישיבתנו תהיה מיותרת לחלוטין". כך כותבים שליחים ממחנה עדן ביולי 1948 אל ישראל ישעיהו, ראש המחלקה ליוצאי תימן ובני עדות המזרח בהסתדרות וראש המשלחת לבדיקת מצב עולי תימן במחנה "גאולה" בהתייחסם לאותם למצוקתם של עולים מתימן שהגיעו למחנה המעבר בעדן ונשארו שם למעלה משלוש שנים בהמתינם להעלאתם לישראל. ישעיהו העביר את המברקים למשרד ראש הממשלה בצירוף השאלה: מה בדעתכם לעשות?


קהילת יהודי תימן הייתה מן הקהילות היהודיות הקדומות בגולה ותחילתה, על פי המסורת, בסמוך לחורבן בית ראשון. ב-1881 החלו יהודי תימן לעלות לארץ ישראל במספרים גדלים והולכים. המניעים לעליה היו דתיים ומשיחיים אולם רבים לא עמדו בתלאות הדרך וחזרו לתימן או הצטרפו לקהילות אחרות בדרך. עד 1906 עלו כ- 3000 יהודים מתימן. גל נוסף של עליה החל ב- 1911 בעת העלייה השנייה. מארץ ישראל נשלח אז שמואל יבניאלי כדי לעודד את יהודי תימן לעלות ולסייע במאבק על כיבוש העבודה העברית במושבות. בתקופה זו הגיעו לארץ כ- 2000 עולים מתימן. הם התיישבו במושבות, עבדו במשקי איכרים, הקימו שכונות משלהם וחיו בתנאים קשים ובצמצום.
הרוב הגדול של יהודי תימן עלו לישראל רק לאחר קום המדינה. השלב הראשון החל ב- 15 בדצמבר 1948 ונמשך עד 10 במרס 1949. בשלב זה עלו רק הפליטים שהתרכזו במחנה "גאולה" בעדן מאז 1945 וישבו בו במשך 3 שנים (כ- 5500 עולים) ולא כלל יהודי תימן. אולם הצורך להעלות לישראל גם את שאר יהודי תימן התעצם. כמה ימים לאחר החלטת האו"ם על תכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 חלה הרעה במצבם של יהודי תימן ופרצו פרעות ביהודי עדן (שבה חיו אז כ- 8000 יהודים). בתיק של מחלקת מזרח תיכון של משרד החוץ נמצא מכתב שנכתב בעילום שם והגיע אל הסוכנות היהודית מתימן דרך עדן בפברואר 1949. המכתב מתאר אירוע של עלילת דם שהתפרץ בעקבות מציאת גופותיהן של שתי נערות תימניות בבאר שבחצר אחד הבתים ברחוב היהודים בצנעא, בירת תימן, את העלבונות, הביזה והמכות שספגו היהודים מבני המקום  ואת מעצרם של יהודים רבים ביוזמת ראש העירייה: "ולמחרת ועדין הגויים מוכנים לפשוט בנו והיהודים בבהלה ובשממון. ובכל יום מעלילים ומלקטים מעיני העדה וגם מהמוני העדה ויביאום אל בית הסוהר להוסיף על הראשונים...ובכל זאת נוהרים כתות כתות נוכרים מן הכפרים אשר סביבותינו בשמעם שהיהודים נשדדים ויבואו הם וחמוריהם לסחוב את היהודים...וכל השבוע והיהודים בפחד וסוגרים חנויותיהם ובטלים ממלאכה ועסוקים בצום ותפילות...ועד עתה אנו עומדים בנס ולא נדע מה יהיה מחר, ולא אצלנו לבד הצער הזה כי אם בכל מחוזות תימן והיהודים נרדפים מפני הגויים ושרויים בפחד ומהומה רבה...עתה יבקשו את נפשנו לקחתה סוף דבר אין עוד חיים בארץ תימן...".
עם זאת הכותב מציין שהיהודים זכו להגנת האימאם. בדו"ח של משרד החוץ, שמצוטט במכתב מאותו תיק, יש חיזוק לכך ונכתב שם שלפי הידיעות שהגיעו לידי מחלקת מזרח תיכון במשרד החוץ האימאם התערב בעצמו ומנע את הפגיעה ביהודים וגם מינה ועדת שופטים שתברר את הפרשה. מאוחר יותר אכן הגיע לידי משרד החוץ מברק המאשר שהרוצח נמצא והוא ערבי ובכל זאת ראשי הקהילה עדין עצורים. באותו דו"ח קובע י. שמעוני ממחלקת מזרח תיכון במשרד החוץ שממשלת ישראל לא יכולה להתערב באופן ישיר בנעשה בתימן מחשש להאשמת יהודי תימן בנאמנות כפולה, דבר שעלול לגרור פעולות נקם ביהודי הארצות הערביות. באותה מידה לא תועיל פנייה לאו"ם ולגופים בינלאומיים אחרים, לא על ידי ממשלת ישראל ולא על ידי גופים יהודיים בינלאומיים כגון הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי ועל כן הדרך היחידה לסייע ליהודי תימן לדעת משרד החוץ היא להוציאם מתימן ולהעלותם לישראל (ארכיון המדינה, תיק משרד החוץ חצ/2563/9).

בעקבות הפרעות עזבו רבים מיהודי תימן את בתיהם, ברחו לעיר עדן, שהייתה אז מושבה בריטית והתרכזו שם במחנות שהקים עבורם ארגון הג'וינט. אל מחנה "גאולה" בעדן הגיעו יהודי תימן בקבוצות קטנות לאחר מסע מפרך ברגל או על גבי חמורים, שבמהלכו סבלו מהתנפלויות של שודדים ומהתנכלויות של אוכלוסייה עויינת. בדרך גם נאלצו לשלם סכומי כסף גבוהים לשלטונות הנסיכויות, שבשטחן עברו, ולשלם תשלום מיוחד עבור ספרי התורה שלקחו איתם. תנאי הדרך הקשים הביאו לכך שעולים רבים, ובמיוחד תינוקות וילדים, מתו בדרך. אלה שהגיעו לעדן סבלו מאפיסת כוחות, מחלות ורעב. דו"ח למשרד העליה על ביקור בעדן ב- 20 - 23 באוקטובר 1949 מתאר באופן מפורט את שלבי הבריחה של יהודי תימן עד הגעתם לעדן ואת מצבם בעת הגעתם: "עד שמגיעים הבורחים לעדן נוצלו מכל כספם. מצבם הגופני בדרך כלל ירוד מאוד ורב מספר החולים ביניהם. הילדים סובלים יותר מכולם. אין פלא כי התמותה בדרך היתה גדולה מאוד. אם להביא בחשבון את המחלות...והרעב". הדו"ח פורש את תנאי שהותם של העולים בעדן, הטיפול הרפואי בהם ותנאי מגוריהם במחנות המעבר עד עלייתם למטוס בדרך לישראל. הדו"ח מספר שבעבר היו החולים המגיעים למחנות מתים ממחלותיהם אבל לאחרונה התארגנו שירותי רפואה: "לפני שאורגן השרות הרפואי בשביל קבלת השיירות היו החולים הנוטים למות מתים במקום השיכון שקיבלו, כי מרצונם הטוב לא פנו מעולם לבית החולים או לרופא, ובגלל חבר העובדים המצומצם לא הייתה כל אפשרות לחפש אחריהם בתוך המחנה. בבית החולים מקבלים האנשים מייד טיפול נגד קדחת טרופית וקורה לפעמים כי חולים שהובאו במצב גסיסה ברחו מבית החולים מייד לאחר שהתרופה פעלה, כי ירידת החום המהירה נראתה להם כהבראה. כתוצאה מן האמור לעיל, יוקף השטח של בית החולים בגדר כדי למנוע בריחה זו, וכן- גניבת קרובים מבית החולים על ידי בני משפחה כדי להחיש את עלייתם...".
זמן קצר לאחר קום המדינה החלו דיונים על העלאתם של היהודים שנותרו בתימן. הייתה כאמור הסכמה כללית שיש להעלות באופן מיידי את היהודים שחיכו למעלה מ- 3 שנים בעדן אך לא הייתה אחדות דעים באשר להעלאתם המיידית של שאר יהודי תימן. ההיסוסים נבעו מ- 2 בעיות: התנגדות בריטניה, ששלטה בעדן, נמל היציאה העיקרי של יהודי תימן, לאפשר יציאה של גברים בגיל גיוס ומצבם הגופני הקשה של עולי תימן נוכח יכולת הקליטה המוגבלת של מדינת ישראל הצעירה וגלי ההגירה הגדולים ממקומות אחרים. אולם דו"ח רפואי על מצבם הקשה של יהודי תימן, שהגיש ד"ר יוסף מאיר , שעמד בראש משלחת רפואית שביקרה בעדן שכנע את המתנגדים ושינה באופן מהותי את הגישה להעלאתם של יהודי תימן. הדו"ח של ד"ר מאיר מצוטט על ידי השר משה שפירא בישיבת הממשלה מ- 20 בספטמבר, 1949. בישיבה זו דנו במצבה הקשה של גלות תימן ובצורך להעלותה לישראל. ב- 9 באוקטובר, 1949 הוחלט על העלאת 35000 איש עד סוף השנה.
בעקבות נהירה של אלפים היה צורך לבקש מהבריטים אישור לפתוח מחדש את המחנה בעדן, שהיה פעיל בזמן מלחמת העולם הראשונה ונסגר בתום השלב הראשון של מבצע "על כנפי נשרים". תחילה התנגדו הבריטים לפתיחה מחודשת של המחנה מחשש שהיענותם תתפרש כסיוע למדינת ישראל, אוייבת העולם הערבי אולם לבסוף שוכנעו השלטונות הבריטים בעדן להסכים להקמת מחנה חדש. למחנה שנועד לאכלס כ- 500 – 1000 עולים הגיעו ראשוני העולים ביוני 1949. תוך מספר שבועות התמלא באלפי עולים ובחודש ספטמבר שהו בו יותר מ- 13000 עולים. מטבע הדברים היה המצב במחנה קשה ביותר והתמותה בקרב העולים התשושים הייתה גבוהה.


עולים מתימן, 2 באוקטובר, 1950

 במאי 1949 עלה לשלטון בתימן אימאם חדש שהתיר ליהודים במדינה לעלות לישראל. כמה גורמים תרמו לשינוי במדיניות האימאם: רעב קשה בתימן וההקלה הצפויה בעקבות עזיבתם של עשרות אלפי תושבים, ההכנסות הכספיות המשמעותיות שהכניסה עזיבת היהודים לקופת המדינה כתוצאה ממכירת רכושם של היהודים, גביית מסים, דמי חסות, דמי מעבר ושוחד, החשש של האימאם שהפרעות נגד היהודים יתרחבו ויסכנו את יציבות השלטון וגם ההתקדמות במשא ומתן ברודוס בין ישראל לשכנותיה הערביות  הגמיש את עמדתו. הבריטים הסכימו לביצוע טיסות מעדן לישראל.  מדינת ישראל ארגנה מבצע הצלה שבמסגרתו הועברו רוב יהודי תימן לעדן ומשם הוטסו לישראל 500- 600 איש מידי יום.


מאוסף זולטן קלוגר, ארכיון המדינה
 אמנם בתחילה הוצע שהעולים יגיעו בדרך הים לאילת אבל בסופו של דבר הוחלט להטיס את העולים כנראה בשל דוחק הזמן, בשל החשש שהסולטנים והבריטים ינסו שוב להערים קשיים על יציאת היהודים וכן בגלל מצבם הגופני של העולים. במסגרת המבצע עלו במהלך שנת 1949 כ- 50,000 מיהודי תימן. המבצע נקרא "על כנפי נשרים" בהשראת הפסוק מספר שמות, י"ט, ד': "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" אך מוכר גם בשם "מרבד הקסמים". העלאת יהודי תימן בתקופה זו נעשתה במהירות ובחשאיות, כדי שלא לעורר את התנגדותן של מדינות ערב. מבצע נוסף התקיים בשנים 1952 – 1954 אז הועלו מתימן אלפי יהודים נוספים ובתום מבצע זה נותרו בתימן יהודים מעטים בלבד . בשנים 1948 – 1954 הייתה עליית יהודי תימן העלייה השנייה בגודלה בקרב העולים מאסיה.


מתוך בגלוי ובסתר - העליות הגדולות מארצות האסלאם, 1948 - 1967, (ערך: חיים סעדון, ירושלים, תש"ס)

  בארכיון המדינה שמור חומר רב על עליית יהודי תימן לישראל:
תיקי משרד ראש הממשלה עוסקים בעלייה ובקליטת העולים בארץ במחנות העולים ובישובי העולים. תיקי משרד החוץ מכילים סקירות על מצבם של יהודי תימן והתכתבות בדבר המגעים להעלאתם לישראל. כמו כן שמור בארכיון המדינה עותק דיגיטלי של ארכיונו האישי של ישראל ישעיהו, ארכיוני ועדות החקירה השונות בעניין העלמותם של ילדים מבין עולי תימן  - ועדת בהלול-מינקובסקי (הועדה המשטרתית) וועדות החקירה הממלכתיות: ועדת שלגי וועדת כהן-קדמי. חומר זה סגור ברובו הגדול לעיון הציבור. הפרוטוקולים של דיוני ועדת כהן-קדמי, שהתקיימו בדלתיים פתוחות, פתוחים לעיון הציבור. בארכיון המדינה שמור גם ארכיונו האישי של הנשיא השני, יצחק בן-צבי, כולל מחקרים שערך על יהודי ארצות האיסלאם וביניהם גם על יהודי תימן. בספר: יצחק בן-צבי הנשיא השני, מבחר תעודות מפרקי חייו (בעריכת חגי צורף, בהוצאת ארכיון המדינה, ע' 403 - 406) מובאים קטעים מתזכיר מפורט שכתב בן-צבי ב- 3 בינואר 1950 אל הנהלת ארגון הג'וינט לאחר סיור שערך במחנה חאשד בעדן. כמו כן ישנם בארכיון תצלומים של יהודי תימן, בעיקר בארכיונו של הצלם זולטן קלוגר (רשימת התצלומים של קלוגר בארכיון המדינה).




עולים מתימן, 2 באוקטובר 1950


בול "מרבד הקסמים", 1970
מאוסף בולי הדואר של ארכיון המדינה





תגובה 1:

la original jitana אמר/ה...

מסקרן ביותר מי כתב את המכתב מצנעא ומדוע בחר לכתוב בעילום שם.
בפרעות שקרו אז בעקבות עלילת הדם נרצחה סבתי - זהרה בת רד'א צארום ובחור נוסף שאינני יודעת את שמו.
בזכות המאמר הזה הצלחתי להשלים עוד חלק מהפאזל של משפחתי