יום ראשון, 30 בדצמבר 2012

מאחורי הקלעים של פרסום אוסף התעודות ליחסי ישראל - ברית המועצות

ברית המועצות, היורשת של האימפריה הרוסית,  הוקמה בדצמבר 1922, בעקבות ניצחון הצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה, כאיחוד  בין רוסיה הסובייטית לרפובליקות הסובייטיות של עבר הקווקז, אוקראינה הסובייטית, ובלארוס הסובייטית, שהוקמו אף הן בזמן המלחמה, והתקיימה עד להתפרקותה ב-16 בדצמבר 1991. עד אז הייתה ברית המועצות מנהיגת הגוש המזרחי-סובייטי בעולם. שלטה בה המפלגה הקומוניסטית והמשטר היה סוציאליסטי ריכוזי והיא הורכבה מ-15 יחידות משנה שנקראו "רפובליקות סוציאליסטיות".
כאמור ב־1991 התפרקה ברית המועצות למספר מדינות עצמאיות, כולן מושתתות על כלכלה קפיטליסטית ורובן בעלות משטר המוצהר כדמוקרטי או כדמוקרטי למחצה. מקומה של ברית המועצות במוסדות הבינלאומיים, לרבות באומות המאוחדות, נתפס על ידי רוסיה, שהייתה הגדולה ברפובליקות והיוותה את מרכזה הפוליטי והתרבותי של ברית המועצות. ברית המועצות התקיימה בסך הכל 74 שנים אך השפעתה על אירופה ועל העולם כולו במאה ה- 20 וגם במאה ה- 21 הרחיקה לכת הרבה מעבר לכך. במלוא תשעים שנים להקמתה זו הזדמנות להזכיר את קיומו של אוסף תעודות ייחודי על יחסי ישראל - ברית המועצות מן השנים 1941 -1953 ולהציג מבחר קטן מן התעודות הכלולות בו, שנאספו מתיקי משרד החוץ, השמורים בארכיון המדינה.

על הספר:

הספר בן שני הכרכים יצא לאור בשנת 2000 והוא פרי שיתוף פעולה של משרד החוץ הישראלי ומשרד החוץ הרוסי ושותפים לעריכתו ארכיון מדינת ישראל והארכיון הפדרלי הרוסי, אוניברסיטת תל-אביב והאקדמיה הרוסית למדעים. ההחלטה על הפקת הפרסום באה מתוך האוניברסיטאות בישראל שנים ספורות לאחר נפילת ברית המועצות והקמתה של רוסיה וכינון מחודש של יחסים שנפסקו לתקופה של 25 שנים. יוזם הפרוייקט היה פרופסור גבריאל גורודצקי, אז מנהל מרכז קמינגס לחקר רוסיה ומזרח אירופה באוניברסיטת תל-אביב. הוא ושותפיו לפרוייקט הגיעו להכרה שלמרות הפתיחות היחסית  - הארכיונים ברוסיה לא יפתחו בצורה מסודרת לציבור ורק שיתוף פעולה בעבודה על פרסום משותף יאפשר גישה לתעודות החשובות ביותר להבנת היחסים בין שתי המדינות. פרופסור גורודצקי, שיצר את הקשר עם מוסדות אקדמיים רוסים שונים כדי לעניינם בפרוייקט המשותף וטיפל בהיבט הפוליטי והניהולי שלו מסר בספרו בין אשליה לתדמית (1999) עדות כנה על הקושי להגיע אל החומר הארכיוני הרוסי:
"לרוע המזל, קבצי תעודות שונים, שעלה בידי לעיין בהם זמן קצר אחרי 1991, נסגרו בינתיים. המחקר בארכיונים רוסיים עומד עדיין בסימן של גחמנות מעורבת בשרירות לב ביורוקרטית, המחבלת בתהליך המחקר. בהחלטה עקרונית, נמנעתי מרכישת גישה בכסף לחומר ארכיוני, מעבר לתשלומים לגיטימיים עבור צילום מסמכים. הצלחתי להגיע לחומר חשוב רק לאחר מסעות רבים למוסקבה, התמקחות סבלנית והפצרות לאין סוף. מכשול אופייני הייתה החלטת המודיעין הצבאי הרוסי למנוע עיון בכל המברקים המוצפנים מן השנים 1950-1941. כך, למשל, הכרך השני של הפרסום הרוסי הרשמי של תעודות מדיניות החוץ הסובייטית לוקה בחסר חמור. ההחלטה הדרקונית נוגעת לחומר הדיפלומטי המתייחס לחצי השנה שקדמה למלחמה. למרבה המזל, הספקתי לראות את מרבית מברקי המפתח המפורטים יותר לפני שנים מספר, ואשר לאחרים, הצלחתי לעמוד על תוכנם מתוך פרוטוקולי הפגישות המתויקים בתיקי השגרירויות הנוגעות לדבר".

עבור מדינת ישראל היה זה הפרסום הבילאטרלי הראשון בעוד שלרוסים כבר היה ניסיון בפרסומים משותפים עם מדינות אחרות. חוץ מפרופסור גורודצקי נטלו חלק בצוות הישראלי פרופסור יעקב רואי ממרכז קמינגס שנתן את התשומה המדעית לספר, ד"ר יהושע פרוינדליך, אז ראש מדור תיעוד והנצחה בארכיון המדינה ומאוחר יותר – גנז המדינה, שעסק בעריכה המדעית של התעודות וד"ר דב ירושבסקי, אף הוא ממכון קמינגס, שאסף וריכז את התעודות. הספר יצא לאור בגרסה בשפה הרוסית ובגרסה אנגלית.

הדיונים בין הצוותים על תוכן הספר ואופיו:

בארכיון המדינה שמורים מספר תיקים משנות ה- 90 המתעדים את תהליך העבודה על הספר וכוללים בתוכם את חילופי המכתבים בין שני הצוותים – הרוסי והישראלי. מהם ניתן ללמוד שבישיבות המשותפות שהתקיימו במוסקבה ובישראל, הוחלט שכל מדינה תבחר את התעודות מן הארכיון שלה ויתקיים דיון משותף בו תגובש רשימת 500 התעודות הנבחרות (250 מכל צד). בדיון המשותף יוכל כל צוות להשיג ולהעיר על עבודת הצוות האחר. שתי המדינות יאפשרו חופש גישה למקורות הארכיונים של המדינה האחרת. לרוסים אכן הייתה גישה חופשית לארכיון המדינה – גישה שהם בחרו שלא לנצל אולם הם עצמם לא אפשרו בסופו של דבר גישה לארכיון שלהם והציגו  בפני הנציגים הישראליים מבחר של כ-650 תעודות, ושיתפו את הנציגים הישראליים בבחירת  250 התעודות שהופיעו לבסוף בפרסום. ד"ר יהושע פרוינדליך סיפר לי על תוכן הדיונים המשותפים שקבעו את אופיו של הספר. לדבריו חלק משמעותי מן הוויכוח בין הצוותים התמקד בשאלה עד כמה צריך הפרסום להדגיש את הנושא היהודי. הרוסים העדיפו להימנע ממנו ככל האפשר בעוד הצוות הישראלי השתדל לתת לו מקום משמעותי בפרסום. לעומת זאת העדיפו הרוסים להתמקד בנושא ההכרה הסובייטית במדינת ישראל. הישראלים רצו להדגיש תהליכים של קבלת החלטות והרוסים שמו את הדגש על הצדדים המעשיים של הקשרים בין המדינות. ד"ר פרוינדליך סיפר שהיה להם חשוב במיוחד לנצל את היתרון המשמעותי ביותר של פרסום דו צדדי על ידי הצגת דיווחים של שני הצדדים על אותם אירועים שתאפשר השוואה של נקודות המבט השונות. נושא אחר שהיה במחלוקת הוא השאלה של נקודת הפתיחה הכרונולוגית – הרוסים היו מעוניינים להתחיל את הפרסום ב- 20 ביוני 1941, עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות משום שראו בתאריך זה תאריך מכונן ונקודת מפנה בהיסטוריה של ברית המועצות. הצוות הישראלי העדיף להתחיל את הפרסום עם קום המדינה אך קיבל את עמדת הרוסים ובדיעבד חשב שהייתה זו החלטה נכונה שאיפשרה הצגת תעודות בנושאים מעניינים וחשובים. הישראלים קיוו להמשיך את הפרוייקט ולכסות את התקופה שעד 1967 אולם כשהגיע הפרוייקט לשלב הזה בחרו הרוסים להציג אוסף של 250 תעודות בלבד, שבעיני הישראלים לא היו מספקות כדי להמשיך את הפרוייקט ועל כן הסתיים הפרסום ב- 1953, בנקודה בה חודשו היחסים לאחר הקפאה בת כמה חודשים, שאת נסיבותיה נזכיר בהמשך. כמו כן לא הצליחו הצוותים להגיע להסכמה לגבי כתיבת מבוא משותף ועל כן כולל הספר מבוא קצר מאוד שנכתב על ידי הצוות הישראלי בלבד.

טעימה מן התעודות שבספר:


גולדה מאירסון מגישה את כתב האמנתה כשגרירה לאיוון ולאסוב, סגן יו"ר הסובייט העליון של ברית המועצות
1 באוקטובר, 1948, מאוסף התצלומים הלאומי
יחסי ישראל – ברית המועצות, שהחלו עם הקמתה של מדינת ישראל, ידעו עליות ומורדות ובכללן ניתוק היחסים הדיפלומטיים וחידושם. היחסים הושפעו במידה רבה מאירועי המלחמה הקרה ויחסיה של ישראל עם ארצות הברית, ונמשכו עד להתפרקותה של ברית המועצות בשנת 1991. לפני קום המדינה לא קיימה ברית המועצות קשרים עם התנועה הציונית, אסרה על פעילות ציונית ורדפה את חברי התנועות הציוניות שהתגוררו בברית המועצות. אולם בשלהי תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל חל שינוי במדיניותה וב-26 בנובמבר 1947 הכריז הנציג הסובייטי באו"ם, אנדריי גרומיקו על תמיכת ארצו בתוכנית החלוקה  של ארץ ישראל לשתי מדינות עצמאיות ודמוקרטיות – מדינה ערבית ומדינה יהודית. בנאום (תעודה 104 בספר) דיבר גרומיקו על החלוקה המבטאת את האינטרסים הלגיטימיים של העם היהודי חסר המולדת שסבל כה רב היה מנת חלקו. לברית המועצות אין אינטרס מיוחד בארץ ישראל אלא רק מתוקף היותה חברת או"ם. אין בחלוקה שלילת האינטרסים הלאומיים של הערבים. להפך, גרומיקו הביע אהדה לשאיפותיהם להשתחרר מעול הקולוניאליזם, ואפילו קיווה שהערבים יבקשו בעתיד את עזרת ברית המועצות כדי שזו תוכל לסייע להם במאבקם הצודק. ב- 4 בדצמבר שלח אבא הלל סילבר, ממנהיגי התנועה הציונית בארצות הברית, מכתב אל גרומיקו  בו הודה לברית המועצות בשם הסוכנות היהודית על תמיכתה בהחלטת האו"ם על ייסוד מדינה יהודית (תוך התעלמות מן החלק השני של ההצהרה הנוגע למדינה הערבית). יומיים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל העניקה ברית המועצות למדינת ישראל הכרה דה יורה. ברית המועצות המשיכה לתמוך בישראל בזירה הבינלאומית גם לאחר החלטת החלוקה ותמכה בצירופה של ישראל לאו"ם, תוך שהיא הודפת את הטענות שישראל הפרה החלטות האו"ם ומצהירה שישראל היא מדינה שוחרת שלום הנאמנה לעקרונות האו"ם‏. ברית המועצות גם העבירה לישראל משלוחי נשק דרך צ'כוסלובקיה.



מכתבו של אבא הלל סילבר אל גרומיקו, 4 בדצמבר, 1947
 
אך היחסים בין ישראל לברית המועצות החלו להתדרדר זמן קצר אחר כך. בברית המועצות וגרורותיה החל באותו זמן מסע תעמולה אנטי-ישראלית ואנטי-יהודית עזה. המסע לווה בשורה של משפטי ראווה, בהם הועמדו לדין יהודים ואף ישראלים שהואשמו בציונות וריגול למען ישראל. בישראל גרם הדבר לתסיסה בדעת הקהל נגד ברית המועצות וגרורותיה. ימים אחדים אחרי סיום משפטי פראג זרקו אלמונים רימון הפחדה שהתפוצץ ללא גרימת נזק ליד בניין צירות צ'כוסלובקיה בתל אביב. ב-9 בפברואר 1953 בוצע פיגוע בצירות הסובייטית ובעקבותיו הודיעה ברית המועצות על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.


הציר פבל ירשוב עוזב את בניין הצירות הסובייטית בשדרות רוטשילד בתל-אביב
19 בפברואר 1953, מאוסף התצלומים הלאומי

ניתוק היחסים התקבל בחשש כבד בישראל, הן למעמדה הבינלאומי, והן לגורל יהודי ברית המועצות. דוד בן-גוריון אמר כי קיבל את ההודעה על ניתוק היחסים בתדהמה ובחשש; זלמן ארן אמר כי השמיים מעולם לא היו מעוננים יותר מאז הקמת מדינת ישראל; וכי ברית המועצות הטילה "פצצה דיפלומטית" על מדינת ישראל. במעריב נטען שעיקר הנזק בניתוק היחסים היה בכך שהוא עורר את תקוות הערבים לבידודה והתמוטטותה של ישראל‏.
אך מות סטלין הביא למפנה בברית המועצות; החלה תקופת ההפשרה. במקום שלטון יחיד כונן שם שלטון קולקטיבי, גבר בה בהדרגה חופש הפרט והיא הפשירה את יחסיה עם מדינות העולם. כחלק מתהליך זה החלו גישושים בינה ובין מדינת ישראל לחידוש היחסים הדיפלומטיים. כבר בתחילת אפריל 1953 הוציאה ממשלת ישראל הודעה רשמית המברכת על ביטול ההאשמות במשפט הרופאים וקוראת לחידוש היחסים עם ברית המועצות‏. באמצע חודש מאי 1953 הגיע רמז מצד ברית המועצות על נכונותה לחדש את היחסים עם מדינת ישראל. שרת פנה במכתב (מ- 6 ביולי, 1953) לשר החוץ הסובייטי, מולוטוב  והציע לחדש את היחסים הדיפלומטיים בין המדינות בהזכירו את התנצלותה של ממשלת ישראל בפני נציגי ברית המועצות בתל אביב בחודש פברואר ואת הצעתה לפצות את הפצועים  ואת ממשלת ברית המועצות על אובדן רכושה וציין גם את המאמצים שעושה משטרת ישראל לאתר את המפגעים ולהביאם למשפט. מולוטוב השיב לשרת כבר באותו יום שברית המועצות שקלה את הצעת ישראל לחדש את היחסים הדיפלומטיים בין המדינות ולקחה בחשבון את התנצלותה של ישראל על הפיגוע בנציגות ואת מאמציה הנמשכים לאיתור המפגעים ואת הצהרתה, כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו של שרת, שלא תחבור לברית כלשהי או הסכם נגד ברית המועצות והיא מביעה את רצונה ביחסים ידידותיים עם ישראל ושוקלת את האפשרות לחדש את היחסים הדיפלומטיים איתה (תרגום מכתבו של מולוטוב לאנגלית). השיחות הבשילו וב-20 ביולי 1953 פורסמו הודעות, בו זמנית בירושלים ובמוסקבה, על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. ערב הקמת הנציגות הסובייטית המחודשת בישראל ניסו נציגי המדינה לשכנע את הסובייטים לפתוח הפעם את נציגותם בירושלים ולא בתל-אביב בנימוק שממילא הם מתנגדים לבינאום העיר ושפתיחת נציגות חדשה בתל אביב תעשה רושם חמור הרבה יותר על הציבור הישראלי מאשר אי העברה של נציגויות שכבר ממילא ממוקמות בתל-אביב:

על יהודי ברית המועצות

במהלך השנים מנעו הסובייטים קשר בין מדינת ישראל ליהודי ברית המועצות. עמדתם של הסובייטים הייתה שהאנטישמיות היא בלתי נמנעת בארצות הקפיטליסטיות ובשל כך יש לקבל בהבנה את הצורך במדינה יהודית, אך מאחר שבמדינה קומוניסטית אין אנטישמיות כלל, מגע בין יהודים במדינות אלו לבין ישראל הוא פסול מיסודו. בתיקי משרד החוץ מצויים דוחו"ת רבים של נציגי ישראל על מצבה של יהדות ברית המועצות והקהילות השונות. רבים מן הדוחו"ת מתארים את החשש של היהודים להזדהות כיהודים, את ההקשבה החשאית ל"קול ישראל", את ההסתרה של כל ביטוי להזדהות עם ישראל ואת חסרונם של חיים יהודיים גלויים וכתוצאה מכך מגמה של טמיעה והתבוללות. הפעם בחרתי להביא דו"ח כזה שלא נכלל בספר התעודות, אותו כתבה סופרת  הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ', ב- 30 באפריל 1955 על רשמיה מביקור בבית כנסת במוסקבה.  בזמן כתיבת הדו"ח היא הייתה אשת השגריר הישראלי בברית המועצות, יוסף אבידר. תיקי משרד החוץ מכילים כמה מן דוחו"ת שלה, שמשקפים באופן מרתק ומושך לקריאה את התרשמותה העזה מן הציפייה, הכמיהה  והחשש המלווים את יהודי ברית המועצות בפגשם נציגים ישראלים. ימימה אבידר טשרנוביץ' כתבה דוחו"ת אילו למשרד החוץ, כשהתלוותה לסיורי בעלה השגריר בקהילות יהודיות ברחבי ברית המועצות על אף שלא נשאה בתפקיד רשמי בצירות ישראל במוסקבה.

בעקבות פרסום זה יצא לאור פרסום דו-צדדי נוסף שבו היה שותף ארכיון המדינה והוא אוסף התעודות ליחסי ישראל - פולין בשנים 1945 - 1967, שיצא לאור ב- 2009. ספר זה הוא פרוייקט משותף של ארכיון מדינת ישראל ושל המינהל הראשי של הארכיונים הממלכתיים בפולין. עורכיו הם מרקוס זילבר מאוניברסיטת חיפה, שמעון רודניצקי מאוניברסיטת ורשה וימימה רוזנטל מארכיון המדינה.




יום חמישי, 27 בדצמבר 2012

23 שנים להוצאתו להורג של ניקולא צ'אושסקו


לפני 23 שנים, ב 25 בדצמבר 1989, הוצא להורג ניקולא צ'אושסקו, שליטה העריץ של רומניה הקומוניסטית. היה זה למעשה אקורד הסיום של "אביב העמים" של 1989 – התנערות מזרח אירופה משלטון הקומוניזם, והפרק העקוב מדם ביותר של תקופה זו. ההפיכה החלה במהומות שפרצו בעיר טימישוארה ב 17 בדצמבר, והגיעה לשיא כאשר בעיצומה של עצרת תמיכה בשלטון הקומוניסטי ובמהלך נאום שנשא צ'אושסקו, החלו להישמע קריאות בוז ושריקות. צ'אושסקו ההמום (מראה פניו בהישמע קריאות אלו אומר הכול!). תוך זמן קצר, החלו מהומות נרחבות בבירה הרומנית, כאשר הצבא וכוחות הביטחון הרומנים מנסים לדכא ההתקוממות העממית. עד מהרה, הצטרפו רבים מהחיילים למפגינים. צ'אושסקו ואשתו הידועה לשמצה, אלנה, החליטו להימלט במסוק (עמם טס גם גיסו של צ'אושסקו, ראש הממשלה לשעבר מנאה מנסקו) מבוקרשט. הצבא הרומני כפה על המסוק לנחות , צ'אושסקו ורעייתו נלכדו, הועמדו למשפט צבאי חפוז והוצאו להורג (נחסוך לקוראי הבלוג את התמונות הללו).
 
 צ'אושסקו נמנע מלנתק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, וכך זכה למעמד מיוחד שאפשר לו להתערב ולנסות לתווך בין ישראל למצרים. ישראל השתמשה בשירותיו הטובים בגישושים הראשונים לקראת ביקורו של סאדאת בירושלים.

לפני כחודש, פרסמנו באתר ארכיון המדינה אוסף תעודות לרגל 35 שנים לביקורו של סאדאת בישראל. ישראל ומצרים העבירו מסרים זו לזו דרך רומניה ופגישה תוכננה בין שר החוץ, משה דיין לבין סגן הנשיא המצרי, חסן תוהמי בסוף נובמבר 1977. פגישה זו לא יצאה לפועל, מאחר וסאדאת הגיע בעצמו לישראל ב 19 בנובמבר 1977.

הנה פרוטוקול פגישה בין ראש הממשלה מנחם בגין לבין צ'אושסקו באוגוסט 1977. כמה נקודות מעניינות הקשורות לפגישה עצמה: התקיימה בסנאגוב, בית הקיץ של צ'אושסקו. ב 1989, צ'אושסקו ניסה להימלט לסנאגוב מבוקרשט. בפגישה השתתף גם ראש ממשלת רומניה דאז, מנאה מנסקו שנמלט עמו ב 1989. (מנסקו לא נפגע במהלך המהפכה ונפטר ב 2009). בפגישה דנו בגין וצ'אושסקו במצב במזרח התיכון ועיקר הוויכוח ביניהם היה על עצמאות לעם הפלשתינאי. צ'אושסקו, ידידו הטוב של יאסר ערפאת (הוא ציין זאת בשיחה) הדגיש את הצורך בעצמאות לפלשתינים בעוד שבגין הדגיש את אופיו הרצחני של אש"ף ולא הסכים עם צ'אושסקו על קביעתו כי אש"ף מכיר בישראל ובזכותה להתקיים.

לפי ספרו של הגנרל יון מיחאי פצ'אפה, ראש ביון החוץ הרומני שערק למערב ב 1978, צ'אושסקו היה אובססיבי ברצונו לקבל פרס נובל לשלום על תיווכו בין ישראל לערבים, ובמיוחד היה מעוניין במעמד של מתווך לשלום בין ישראל לפלשתינים.
תמונת פגישת צ'אושסקו עם בגין, אוגוסט 1977 (באדיבות אוסף הצילומים הלאומי)
 

יום חמישי, 20 בדצמבר 2012

"גיליתי שאם אתה אוהב את החיים, החיים יאהבו אותך חזרה" - 30 שנים למותו של ארתור רובינשטיין

ארתור רובינשטיין, 1937


היום מלאו 30 שנים למותו של הפסנתרן ארתור רובינשטיין (1887 - 1982), מגדולי הפסנתרנים במאה ה-20.

במאמר שכתב עליו הרולד ס. שנברג לתוכניה של התחרות הבינלאומית החמישית לפסנתר על שם רובינשטיין (המאמר פורסם גם בניו יורק טיימס באפריל 1986) נאמר:"יותר מכל הפסנתרנים, ולמעשה יותר מכל מוסיקאי אחר בחמישים השנים האחרונות, ייצג ארתור רובינשטיין בחייו ובמוסיקה שלו שמחת חיים מיוחדת במינה.
זו לבדה יכולה הייתה ליחד אותו בדור המוסיקלי הרציני שלנו, בו קיימת מידה רבה של מיומנות, ואילו הקסם והפיוט - מעטים.
ארתור רובינשטיין היה מסוגל להעניק אושר בנגינתו. הוא אהב את הפסנתר, אהב את המוסיקה שניגן, ותמיד ידע להקסים קהל מכל קצווי תבל בזכות אישיותו יוצאת הדופן, אשר המאה העשרים לא ראתה רבות כמותה. הקסם הזה נעזר ונתמך, כמובן, במוח מוסיקלי מעולה ובטכניקת אצבעות מרשימה. רובינשטיין הפיק מן הכלי צליל מלא, זך ושמימי, ושליטתו הטכנית ברפרטואר שניגן הייתה מוחלטת. תכונה זו הייתה נכונה, למרבה הפרדוקס, אפילו במקרים בהם השמיט תווים או "מרח" מעברים פה ושם. הרי היה ברור, כי אירוע מרושל כזה אינו תוצאה של חוסר יכולת טבעית, אלא של זלזול בקפדנות.
הוא היה בעל תעוזה והרפתקן, ואם אירע שלאורך המסלול נפגע תו זה או אחר, לא הייתה לכך חשיבות. הוא היה טבעי, הוא נולד לנגן בפסנתר. וכאשר נמצא על בימת הקונצרטים, נראה היה כאילו הפסנתר עצמו היה חלק מגופו. המוסיקאי והכלי היו לאחד".


רובינשטיין יהודי, יליד פולין ובעל אזרחות אמריקנית. את אהבתו לישראל ביטא בהשתתפות ללא תמורה בהופעותיו עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. במלחמת ששת הימים שלח להיכל התרבות מברק בו כתב: "ידידי היקרים, כל האנשים ההגונים אתכם בשעה זאת. אם תזדקקו לי אשמח לעשות כל אשר ביכולתי כדי להתחלק אתכם בעול" (מיכאל אוהד, הפילהרמונית, ע' 80). כמו כן נתן את שמו לתחרות הבינלאומית לפסנתר הנערכת בישראל אחת ל-3 שנים מאז 1974 ואשר נחשבת לאחת מתחרויות הפסנתר החשובות בעולם. רובינשטיין עצמו זכה להיות נוכח רק בשתי התחרויות הראשונות.

לציון יום השנה למותו של רובינשטיין אנו מביאים מדבריהם של שלושה נשיאי ישראל שנכתבו לרגל תחרויות רובינשטיין לפסנתר בעת כהונתם. הנשיא עזר וייצמן כתב:

"ב- 21 שנות קיומה הפכה התחרות לאבן שואבת לטובי הפסנתרנים ותרמה רבות לביסוסה של ישראל כמרכז מוסיקלי מן המעלה הראשונה. תרומה זו משתלבת היטב ברצוננו ומאמצינו להתרומם מעל המישור של אומה הנאבקת על קיומה ולהוכיח שבצד מלחמת הקיום ניתן להגיע להישגים אדירים גם בתחומים נוספים. ארתור רובינשטיין, אמן גדול ויהודי יקר, היה לאורך כל חייו הארוכים מופת של חיוניות ויצירתיות, תכונות אותן כולנו מחפשים, ולשמחתי גם מוצאים במנות גדושות, בחיי היום יום של מדינת ישראל הצומחת והמתפתחת".

את הדברים ניתן למצוא בתיקים של בית הנשיא השמורים בארכיון:

דברי הנשיא יצחק נבון, 1983

דברי הנשיא חיים הרצוג, 1992

דברי הנשיא עזר וייצמן, 1995
                                                      
                                           ארתור רובינשטיין מנגן ואלס של שופן

יום שני, 17 בדצמבר 2012

חמישים שנה למותה של אלינור רוזוולט

השנה, בנובמבר 2012 מלאו 50 שנה למותה של אלינור רוזוולט אשת פרנקלין דלאנו רוזוולט – נשיא ארצות הברית של אמריקה בשנים 1933 – 1945.

הגברת הראשונה בביקורה בבית החולים תל השומר - 1951 / ויקיפדיה

אלינור רוזוולט התגלתה כדמות ציבורית עצמאית ועסקה רבות בזכויות אדם ובמצבן של הנשים בעולם.

בישיבתה בתאריך 3.11.1963 (שנה לאחר מותה), דנה ממשלת ישראל על הוצאת בול לזכרה של רוזוולט, ולאחר ויכוח קצר הוחלט אמנם להוציא את הבול שהונפק שנה אחר כך ב– 2/11/1964.

יום ראשון, 16 בדצמבר 2012

פרסומת לשוקולד פרה, 1965


החודש חוגג שוקולד פרה של חברת עלית 78 שנים (מצ"ב ידיעה מידיעות אחרונות) וזו הזדמנות לצפות בפרסומת לשוקולד עלית משנת 1965.

סימול בארכיון המדינה קב 427/5


video


ידיעות אחרונות 11/12/12, מוסף ממון, עמוד 42.


יום חמישי, 13 בדצמבר 2012

"ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" - עליית יהודי תימן לישראל עם קום המדינה

"עצבי הפליטים נתרופפו. סדרי המחנה מופרעים קשות. התמרדויות זעם בלתי פוסקות. הגענו עד כדי הכרזה מאורגנת של נתנה ראש ונשובה מצריימה. החישו עלייתם ועד אז יש לשפר תנאי חייהם אחרת ישיבתנו תהיה מיותרת לחלוטין". כך כותבים שליחים ממחנה עדן ביולי 1948 אל ישראל ישעיהו, ראש המחלקה ליוצאי תימן ובני עדות המזרח בהסתדרות וראש המשלחת לבדיקת מצב עולי תימן במחנה "גאולה" בהתייחסם לאותם למצוקתם של עולים מתימן שהגיעו למחנה המעבר בעדן ונשארו שם למעלה משלוש שנים בהמתינם להעלאתם לישראל. ישעיהו העביר את המברקים למשרד ראש הממשלה בצירוף השאלה: מה בדעתכם לעשות?


קהילת יהודי תימן הייתה מן הקהילות היהודיות הקדומות בגולה ותחילתה, על פי המסורת, בסמוך לחורבן בית ראשון. ב-1881 החלו יהודי תימן לעלות לארץ ישראל במספרים גדלים והולכים. המניעים לעליה היו דתיים ומשיחיים אולם רבים לא עמדו בתלאות הדרך וחזרו לתימן או הצטרפו לקהילות אחרות בדרך. עד 1906 עלו כ- 3000 יהודים מתימן. גל נוסף של עליה החל ב- 1911 בעת העלייה השנייה. מארץ ישראל נשלח אז שמואל יבניאלי כדי לעודד את יהודי תימן לעלות ולסייע במאבק על כיבוש העבודה העברית במושבות. בתקופה זו הגיעו לארץ כ- 2000 עולים מתימן. הם התיישבו במושבות, עבדו במשקי איכרים, הקימו שכונות משלהם וחיו בתנאים קשים ובצמצום.
הרוב הגדול של יהודי תימן עלו לישראל רק לאחר קום המדינה. השלב הראשון החל ב- 15 בדצמבר 1948 ונמשך עד 10 במרס 1949. בשלב זה עלו רק הפליטים שהתרכזו במחנה "גאולה" בעדן מאז 1945 וישבו בו במשך 3 שנים (כ- 5500 עולים) ולא כלל יהודי תימן. אולם הצורך להעלות לישראל גם את שאר יהודי תימן התעצם. כמה ימים לאחר החלטת האו"ם על תכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 חלה הרעה במצבם של יהודי תימן ופרצו פרעות ביהודי עדן (שבה חיו אז כ- 8000 יהודים). בתיק של מחלקת מזרח תיכון של משרד החוץ נמצא מכתב שנכתב בעילום שם והגיע אל הסוכנות היהודית מתימן דרך עדן בפברואר 1949. המכתב מתאר אירוע של עלילת דם שהתפרץ בעקבות מציאת גופותיהן של שתי נערות תימניות בבאר שבחצר אחד הבתים ברחוב היהודים בצנעא, בירת תימן, את העלבונות, הביזה והמכות שספגו היהודים מבני המקום  ואת מעצרם של יהודים רבים ביוזמת ראש העירייה: "ולמחרת ועדין הגויים מוכנים לפשוט בנו והיהודים בבהלה ובשממון. ובכל יום מעלילים ומלקטים מעיני העדה וגם מהמוני העדה ויביאום אל בית הסוהר להוסיף על הראשונים...ובכל זאת נוהרים כתות כתות נוכרים מן הכפרים אשר סביבותינו בשמעם שהיהודים נשדדים ויבואו הם וחמוריהם לסחוב את היהודים...וכל השבוע והיהודים בפחד וסוגרים חנויותיהם ובטלים ממלאכה ועסוקים בצום ותפילות...ועד עתה אנו עומדים בנס ולא נדע מה יהיה מחר, ולא אצלנו לבד הצער הזה כי אם בכל מחוזות תימן והיהודים נרדפים מפני הגויים ושרויים בפחד ומהומה רבה...עתה יבקשו את נפשנו לקחתה סוף דבר אין עוד חיים בארץ תימן...".
עם זאת הכותב מציין שהיהודים זכו להגנת האימאם. בדו"ח של משרד החוץ, שמצוטט במכתב מאותו תיק, יש חיזוק לכך ונכתב שם שלפי הידיעות שהגיעו לידי מחלקת מזרח תיכון במשרד החוץ האימאם התערב בעצמו ומנע את הפגיעה ביהודים וגם מינה ועדת שופטים שתברר את הפרשה. מאוחר יותר אכן הגיע לידי משרד החוץ מברק המאשר שהרוצח נמצא והוא ערבי ובכל זאת ראשי הקהילה עדין עצורים. באותו דו"ח קובע י. שמעוני ממחלקת מזרח תיכון במשרד החוץ שממשלת ישראל לא יכולה להתערב באופן ישיר בנעשה בתימן מחשש להאשמת יהודי תימן בנאמנות כפולה, דבר שעלול לגרור פעולות נקם ביהודי הארצות הערביות. באותה מידה לא תועיל פנייה לאו"ם ולגופים בינלאומיים אחרים, לא על ידי ממשלת ישראל ולא על ידי גופים יהודיים בינלאומיים כגון הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי ועל כן הדרך היחידה לסייע ליהודי תימן לדעת משרד החוץ היא להוציאם מתימן ולהעלותם לישראל (ארכיון המדינה, תיק משרד החוץ חצ/2563/9).

בעקבות הפרעות עזבו רבים מיהודי תימן את בתיהם, ברחו לעיר עדן, שהייתה אז מושבה בריטית והתרכזו שם במחנות שהקים עבורם ארגון הג'וינט. אל מחנה "גאולה" בעדן הגיעו יהודי תימן בקבוצות קטנות לאחר מסע מפרך ברגל או על גבי חמורים, שבמהלכו סבלו מהתנפלויות של שודדים ומהתנכלויות של אוכלוסייה עויינת. בדרך גם נאלצו לשלם סכומי כסף גבוהים לשלטונות הנסיכויות, שבשטחן עברו, ולשלם תשלום מיוחד עבור ספרי התורה שלקחו איתם. תנאי הדרך הקשים הביאו לכך שעולים רבים, ובמיוחד תינוקות וילדים, מתו בדרך. אלה שהגיעו לעדן סבלו מאפיסת כוחות, מחלות ורעב. דו"ח למשרד העליה על ביקור בעדן ב- 20 - 23 באוקטובר 1949 מתאר באופן מפורט את שלבי הבריחה של יהודי תימן עד הגעתם לעדן ואת מצבם בעת הגעתם: "עד שמגיעים הבורחים לעדן נוצלו מכל כספם. מצבם הגופני בדרך כלל ירוד מאוד ורב מספר החולים ביניהם. הילדים סובלים יותר מכולם. אין פלא כי התמותה בדרך היתה גדולה מאוד. אם להביא בחשבון את המחלות...והרעב". הדו"ח פורש את תנאי שהותם של העולים בעדן, הטיפול הרפואי בהם ותנאי מגוריהם במחנות המעבר עד עלייתם למטוס בדרך לישראל. הדו"ח מספר שבעבר היו החולים המגיעים למחנות מתים ממחלותיהם אבל לאחרונה התארגנו שירותי רפואה: "לפני שאורגן השרות הרפואי בשביל קבלת השיירות היו החולים הנוטים למות מתים במקום השיכון שקיבלו, כי מרצונם הטוב לא פנו מעולם לבית החולים או לרופא, ובגלל חבר העובדים המצומצם לא הייתה כל אפשרות לחפש אחריהם בתוך המחנה. בבית החולים מקבלים האנשים מייד טיפול נגד קדחת טרופית וקורה לפעמים כי חולים שהובאו במצב גסיסה ברחו מבית החולים מייד לאחר שהתרופה פעלה, כי ירידת החום המהירה נראתה להם כהבראה. כתוצאה מן האמור לעיל, יוקף השטח של בית החולים בגדר כדי למנוע בריחה זו, וכן- גניבת קרובים מבית החולים על ידי בני משפחה כדי להחיש את עלייתם...".
זמן קצר לאחר קום המדינה החלו דיונים על העלאתם של היהודים שנותרו בתימן. הייתה כאמור הסכמה כללית שיש להעלות באופן מיידי את היהודים שחיכו למעלה מ- 3 שנים בעדן אך לא הייתה אחדות דעים באשר להעלאתם המיידית של שאר יהודי תימן. ההיסוסים נבעו מ- 2 בעיות: התנגדות בריטניה, ששלטה בעדן, נמל היציאה העיקרי של יהודי תימן, לאפשר יציאה של גברים בגיל גיוס ומצבם הגופני הקשה של עולי תימן נוכח יכולת הקליטה המוגבלת של מדינת ישראל הצעירה וגלי ההגירה הגדולים ממקומות אחרים. אולם דו"ח רפואי על מצבם הקשה של יהודי תימן, שהגיש ד"ר יוסף מאיר , שעמד בראש משלחת רפואית שביקרה בעדן שכנע את המתנגדים ושינה באופן מהותי את הגישה להעלאתם של יהודי תימן. הדו"ח של ד"ר מאיר מצוטט על ידי השר משה שפירא בישיבת הממשלה מ- 20 בספטמבר, 1949. בישיבה זו דנו במצבה הקשה של גלות תימן ובצורך להעלותה לישראל. ב- 9 באוקטובר, 1949 הוחלט על העלאת 35000 איש עד סוף השנה.
בעקבות נהירה של אלפים היה צורך לבקש מהבריטים אישור לפתוח מחדש את המחנה בעדן, שהיה פעיל בזמן מלחמת העולם הראשונה ונסגר בתום השלב הראשון של מבצע "על כנפי נשרים". תחילה התנגדו הבריטים לפתיחה מחודשת של המחנה מחשש שהיענותם תתפרש כסיוע למדינת ישראל, אוייבת העולם הערבי אולם לבסוף שוכנעו השלטונות הבריטים בעדן להסכים להקמת מחנה חדש. למחנה שנועד לאכלס כ- 500 – 1000 עולים הגיעו ראשוני העולים ביוני 1949. תוך מספר שבועות התמלא באלפי עולים ובחודש ספטמבר שהו בו יותר מ- 13000 עולים. מטבע הדברים היה המצב במחנה קשה ביותר והתמותה בקרב העולים התשושים הייתה גבוהה.


עולים מתימן, 2 באוקטובר, 1950

 במאי 1949 עלה לשלטון בתימן אימאם חדש שהתיר ליהודים במדינה לעלות לישראל. כמה גורמים תרמו לשינוי במדיניות האימאם: רעב קשה בתימן וההקלה הצפויה בעקבות עזיבתם של עשרות אלפי תושבים, ההכנסות הכספיות המשמעותיות שהכניסה עזיבת היהודים לקופת המדינה כתוצאה ממכירת רכושם של היהודים, גביית מסים, דמי חסות, דמי מעבר ושוחד, החשש של האימאם שהפרעות נגד היהודים יתרחבו ויסכנו את יציבות השלטון וגם ההתקדמות במשא ומתן ברודוס בין ישראל לשכנותיה הערביות  הגמיש את עמדתו. הבריטים הסכימו לביצוע טיסות מעדן לישראל.  מדינת ישראל ארגנה מבצע הצלה שבמסגרתו הועברו רוב יהודי תימן לעדן ומשם הוטסו לישראל 500- 600 איש מידי יום.


מאוסף זולטן קלוגר, ארכיון המדינה
 אמנם בתחילה הוצע שהעולים יגיעו בדרך הים לאילת אבל בסופו של דבר הוחלט להטיס את העולים כנראה בשל דוחק הזמן, בשל החשש שהסולטנים והבריטים ינסו שוב להערים קשיים על יציאת היהודים וכן בגלל מצבם הגופני של העולים. במסגרת המבצע עלו במהלך שנת 1949 כ- 50,000 מיהודי תימן. המבצע נקרא "על כנפי נשרים" בהשראת הפסוק מספר שמות, י"ט, ד': "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" אך מוכר גם בשם "מרבד הקסמים". העלאת יהודי תימן בתקופה זו נעשתה במהירות ובחשאיות, כדי שלא לעורר את התנגדותן של מדינות ערב. מבצע נוסף התקיים בשנים 1952 – 1954 אז הועלו מתימן אלפי יהודים נוספים ובתום מבצע זה נותרו בתימן יהודים מעטים בלבד . בשנים 1948 – 1954 הייתה עליית יהודי תימן העלייה השנייה בגודלה בקרב העולים מאסיה.


מתוך בגלוי ובסתר - העליות הגדולות מארצות האסלאם, 1948 - 1967, (ערך: חיים סעדון, ירושלים, תש"ס)

  בארכיון המדינה שמור חומר רב על עליית יהודי תימן לישראל:
תיקי משרד ראש הממשלה עוסקים בעלייה ובקליטת העולים בארץ במחנות העולים ובישובי העולים. תיקי משרד החוץ מכילים סקירות על מצבם של יהודי תימן והתכתבות בדבר המגעים להעלאתם לישראל. כמו כן שמור בארכיון המדינה עותק דיגיטלי של ארכיונו האישי של ישראל ישעיהו, ארכיוני ועדות החקירה השונות בעניין העלמותם של ילדים מבין עולי תימן  - ועדת בהלול-מינקובסקי (הועדה המשטרתית) וועדות החקירה הממלכתיות: ועדת שלגי וועדת כהן-קדמי. חומר זה סגור ברובו הגדול לעיון הציבור. הפרוטוקולים של דיוני ועדת כהן-קדמי, שהתקיימו בדלתיים פתוחות, פתוחים לעיון הציבור. בארכיון המדינה שמור גם ארכיונו האישי של הנשיא השני, יצחק בן-צבי, כולל מחקרים שערך על יהודי ארצות האיסלאם וביניהם גם על יהודי תימן. בספר: יצחק בן-צבי הנשיא השני, מבחר תעודות מפרקי חייו (בעריכת חגי צורף, בהוצאת ארכיון המדינה, ע' 403 - 406) מובאים קטעים מתזכיר מפורט שכתב בן-צבי ב- 3 בינואר 1950 אל הנהלת ארגון הג'וינט לאחר סיור שערך במחנה חאשד בעדן. כמו כן ישנם בארכיון תצלומים של יהודי תימן, בעיקר בארכיונו של הצלם זולטן קלוגר (רשימת התצלומים של קלוגר בארכיון המדינה).




עולים מתימן, 2 באוקטובר 1950


בול "מרבד הקסמים", 1970
מאוסף בולי הדואר של ארכיון המדינה





יום שלישי, 11 בדצמבר 2012

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת – קווים לדמותה של השנה החולפת

חודש דצמבר כבר כאן, ומלבד עונת החורף הוא מבשר על עונת הסיכומים.. סיכומי שנת 2012. רגע לפני שגוגל מפרסמת את רשימת הצייטגייסט שלה בניסיון להתחקות אחר רוח התקופה, ערכנו עבורכם לכבוד המאורע המתקרב סיכום אחד משלנו, חצי שנתי, המתאר את פעילות הבלוג העברי מאז הקמתו בראשית חודש יולי השנה.
השנה החולפת הייתה עמוסת התרחשויות בזירה הבינלאומית, כמו גם בזו הפנימית. המיקרוקוסמוס הישראלי הפרטי, נע שוב בין עמוד הענן האזורי אל מול העבים המתקדרים של סופת סנדי מעל שמי ניו יורק, או בין השלכות האביב הערבי ומדד הבורסה בתל אביב. לא בפעם הראשונה, למדנו אודות חשיבות החזרה לחומרים ההיסטוריים ובחינתם לאור המציאות העכשווית, המתהווה. פעם נוספת גילינו, שההיסטוריה חוזרת על עצמה, והיא עשירה בלקחים ומסקנות, למי שמבקש ללמוד ממנה.

במסגרת הפרסומים היומיים, ביקשנו להישאר מעודכנים במבזקים המתחדשים מחד, במקביל לסקירת תיעוד העבר הרלבנטי מאידך. באופן הזה למשל, ליווינו את אירוע הספורט הגדול של השנה- האולימפיאדה בלונדון. ראש הממשלה נתניהו התייחס לפרסום זה, במפגשו עם חברי משלחת ישראל למשחקים. במישור הפוליטי, סיפקנו הצצה לפועלו של ראש הממשלה שמיר שהלך לעולמו, הצענו בחינה נוספת לסוגיית גיוס בני הישיבות עם סיום הפטור הנהוג, וגם את תקופת הבחירות הנוכחית לא השבנו ריקם. ליווינו נושאים שנגעו בשיח הציבורי, כגון דת עם פטירת מנהיג הציבור החרדי ליטאי הרב אלישיב, כלכלה בסיור בתעשיית השוקולד המקומית, וחברה עם ספיחיה של המחאה הציבורית.
 
בשנה זו, הכריז שר החינוך על הנצחת דמותם של ראשי הממשלה דוד בן גוריון ומנחם בגין בבתי הספר, ואנו מיהרנו לספק לכם חומרי רקע על מנהיגותם וחזונם. בתחום הפעיל של מדיניות החוץ, סקרנו בהרחבה את יחסי ישראל עם מצרים, גרמניה וטורקיה. פועלנו לא הסתכם רק בחשיפת חומר חסוי או נושן, אלא אף לעיתים מידי ומחייב, דוגמת הכרעת הגנז בדבר אוסף וינה ופסיקת בית המשפט בנושא. אוספים מיוחדים שהובאו לידיעת הכלל, כמו זה של החברה הישראלית הפסיכואנליטית בצירוף מכתביו המקוריים של פרויד, עוררו עניין רב. סקרנו גם את תחומי התחבורה מהימים בהם נעו בארץ על בעלי חיים, התיירות לתרמילאים שבכם, הביטחון נוכח ירי הטילים לעבר תל אביב בעת מבצע עמוד ענן, והתקשורת, ולא, לא מדובר ברפורמת שוק הסלולר, אלא דווקא בהיקף הצפייה שלכם בטלוויזיה. יש לנו עוד, והוספנו תוויות, כדי להקל עליכם את ההתמצאות במהלך החיפוש. כזכור, הזמנו אתכם לבקר כאן פיזית, ולא להסתפק רק בממד הווירטואלי.
אולם המבקרים - ארכיון המדינה
במה התעניינתם יותר מכל? ובכן, הרשומה הנצפית ביותר מאז עליית הבלוג לאוויר, הגיעה דווקא מתחום התרבות ועסקה בפרסום המיוחד אודות מכתביה של רחל המשוררת עם ציון 122 שנים להולדתה. "אהבתי כל מילה של שתי הכותבות, הן של רחל והן של הכותבת שסקרה את הכתבים", ציינה מרים באחת התגובות.

ארכיון המדינה, הארכיון הממלכתי של ישראל, כענף במשרד ראש הממשלה, מבקש לשמור על קשר עם הקוראים ולהציע עבורם ממגוון האוצרות המצויים בו שערכם רב. לצורך הגדלת חשיפתנו מול הציבור, אנו מציעים ערוצי תקשורת נוספים מלבד הבלוג העברי. אתם מוזמנים להוסיף ולבקר, במהדורה האנגלית של הבלוג (שם הפוסט הנצפה ביותר השנה מגיע דווקא ממטבחה של ראשת הממשלה גולדה מאיר עם מתכון סודי למרק עוף איכותי), כמו גם בערוץ היו-טיוב, ובחשבון הטוויטר והפייסבוק שלנו.

למרות התקופה שבה נאלצנו להיעדר ממקום העבודה, שבנו לפעילות מלאה ואנו שמחים על הגדלת מספר הקוראים מדי יום. שובו לבקר אותנו גם בשנת 2013. אנו מצדנו, נערוך עבורכם את כל מה שמעניין, אקטואלי ומרגש, ומצוי באוספים המגוונים שברשותנו ועומד על סדר היום של כולנו. עם המבט לעבר, עם הפנים לעתיד.

יום שני, 10 בדצמבר 2012

לאחר 32 שנות הפסקה - חידון התנ"ך למבוגרים מתחדש

דברי שר החינוך גדעון סער, לקראת החידון שייערך ביום רביעי הקרוב: ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דוד בן גוריון אימץ את התנ"ך כבסיס היסטורי משפטי של שיבת עם ישראל לארצו. הוא ראה בתנ"ך את יצירתו הגדולה והנעלה ביותר של העם היהודי מבחינה היסטורית, דתית, תרבותית ומבחינת המוסר הכלל עולמי.
בחג החנוכה, חג האורים והגבורה, נערוך את חידון התנ"ך הבינלאומי הראשון למבוגרים לכלל קהילות ישראל והוא יעמוד בסימן אחדות עם ישראל: "יחד שבט ישראל" [דברים ל"ג, 5].
 
 
לעיון נוסף, בדבר חשיבות לימוד התנ"ך בישראל המתחדשת ומקומו בהשקפת עולמו של ראש הממשלה הראשון, ראו רשומה קודמת בנושא, אודות חתן התנ"ך הראשון עמוס חכם.

יום ראשון, 9 בדצמבר 2012

אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה - במלאת 130 שנים לייסודה של המושבה הראשונה: הצצה למפקד האוכלוסין הראשון שהתקיים בראש פינה


הרחוב הראשי במושבה ראש פינה, מאוסף זולטן קלוגר בארכיון המדינה ~1950-1933

בנר שביעי של חנוכה תרמ"ג (ב- 12.12.1882) נוסדה המושבה ראש פינה בגליל העליון. מתיישבי ראש פינה  אמנם הגיעו אליה כבר כמה חודשים לפני כן, אך יום ייסודה נקבע על פי הגשמים הראשונים של אותה שנה, שהחלו לרדת בחג החנוכה ואפשרו למתיישבים לחרוש לראשונה את האדמה – לקראת הזריעה. יום זה נקבע כ"יום הולדתה" של המושבה. דוד שוב, מראשוני המתיישבים בראש פינה,  תיאר את האירוע: "בדמעות גיל הלכנו אחרי המחרשה, בראותנו שחלומנו הגדול, לשבת על אדמת ארץ אבותינו ולעבוד אותה במו ידינו – התקיים..."

ילדים מטיילים ברחוב הראשי של המושבה ראש פינה, מאוסף זולטן קלוגר בארכיון המדינה, ~1950-1933

המתיישבים החדשים שבאו מרומניה בשנת תרמ"ב (1882) נתנו למושבה את השם "ראש פינה" – ובכך הנציחו את הקשר בין ניסיון ההתיישבות הראשון במקום מ- 1878, שנכשל (גיא אוני) – ובין ההתיישבות המחודשת. ההשראה לשם  "ראש פינה"  באה מן הפסוק בספר תהלים קי"ח, פס' 22:  "אבן מאסו הבונים – הייתה לראש פינה". גם ההתיישבות החדשה התקשתה לשרוד ונחלצה מן המשבר בסיועו של הברון רוטשילד. בתחילת המאה ה-20 הייתה ראש פינה למושבה החקלאית הרביעית בגודלה בארץ ישראל. על פי מפקד האוכלוסין העות'מאני מנתה אוכלוסיית ראש פינה 292 תושבים ב-1903:

דף מתוך ספר הניפוס (מפקד האוכלוסין העות'מאני) של ראש פינה מן השנים 1902 - 1903
בדף רשימת תושבי ראש פינה לפי שיוך משפחתי (גברים בלבד) ושנת לידתם על פי לוח השנה ההיג'רי (המוסלמי)

סיכום תוצאות המפקד בדף האחרון של ספר הניפוס של ראש פינה
 מסמך מוקדם זה על אוכלוסיית ראש פינה בראשית המאה ה-20 הוא הזדמנות להציג את אוסף ספרי הניפוס (נפשות) השמור בארכיון המדינה. 465 ספרי הניפוס הם למעשה מפקדי אוכלוסין מן התקופה העות'מאנית בארץ ישראל. הספרים, הכתובים ברובם בערבית עות'מאנית, מתייחסים לשנים 1876 – 1917 וכוללים כמה סוגים של ספרים: ספרי יסוד, המכילים רישום של אוכלוסיה לפי עדה, תאריכי לידה, מקומות מגורים, חלקות אדמה ועוד. ספרי זרים המכילים רישום נתינים זרים בארץ ישראל, ספרי צבא, המכילים רישום הגברים ששירתו בצבא העות'מאני או שהם בגיל גיוס, ספרי מוכתר, המכילים רישום של תושבי המקום על ידי מוכתרי הכפרים וספרי מפקד נפתיים. הספרים הם מקור ראשוני ייחודי המעיד על היקפה והרכבה המשתנה של אוכלוסיית ארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה
ה-20. ניתן ללמוד רבות על אוסף זה מן המבוא שכתב יונתן פגיס למפתח שיצר לספרי הניפוס, בו ניתן לעיין באולם הקריאה של הארכיון. ספרי הניפוס נמצאים כעת בתהליך סריקה ובעתיד הקרוב יועמדו לעיון הציבור באתר האינטרנט של הארכיון.