יום ראשון, 26 בינואר 2014

45 שנה להוצאתם להורג של יהודים בבגדד

ב 27 בינואר השנה ימלאו 45 שנה לתלייתם של 9 יהודים עיראקיים בכיכר הראשית של העיר בגדד. שמות היהודים שנרצחו היו : עזרא נאג'י זילחה, פואד גבאי, יעקב גורג'י נאמרודי, דאוד יחזקאל ברוך דלאל, דאוד גאלי, יחזקאל סלאח יחזקאל, סבאח חיים, נעים כדורי הלאל וצ'רלס רפאל חורש. תלייתם הייתה שיא ברדיפות נגד יהודי עיראק, אולם הרדיפות לא שככו ובאוגוסט 1969 נתלו שניים נוספים. כיום נותרו בעיראק יהודים בודדים אם בכלל, וזאת מקהילה שמנתה באמצע המאה ה 20 כ 150 אלף נפש.

הרקע הכללי לתלייה היה מצב היהודים בארצות ערב לאחר קום מדינת ישראל במאי 1948 ומלחמת העצמאות. עיראק שלחה חיל משלוח לארץ ישראל, יחד עם שאר צבאות ערב, וגנרל עיראקי פיקד על "צבא ההצלה". ממשלת עיראק החלה בצעדי אפליה חמורים נגד היהודים בה – פיטורי פקידי ממשלה (יהודים שימשו בתפקידי ממשל רבים בעיראק ויהודי היה שר האוצר הראשון של עיראק ב 1932), רופאים לא קיבלו רישיונות עבודה, נאסר על בנקים יהודיים להחליף מטבע זר, ובוטלו רישיונות יבוא של יהודים. הוכבד עול המסים על יהודים, ואלה הוטלו עליהם רטרואקטיבית. הוטל איסור על מכירת רכוש בערך העולה על 1500 דינרים ללא היתר מיוחד של שר ההגנה שניתן לעתים נדירות. על היהודים הוטל איסור לעזוב את עיראק ומי שעזב – רכושו הוחרם ובוטלה אזרחותו. בספטמבר 1948 נתלה המיליונר היהודי שאפיק עדס, באשמות שווא. הרדיפות גרמו ליהודים רבים להבריח את הגבול לאיראן ולהימלט לישראל. עם התחלפות הממשלה בדצמבר 1949, ועליית ראש הממשלה תאופיק אל סויידי במקום נורי אל סעיד, חלה הקלה ביחס אל היהודים. לאחר מגעים שקיים המוסד לעלייה ב' עם אל-סוידי הותר ליהודים לעזוב את הארץ ללא הגבלות ורוב יהודי עיראק בחרו לעלות באותה התקופה במבצע "עזרא ונחמיה" וכ 120 אלף מיהודי עירק עלו לישראל. (להרחבה על הנושא - ראו כאן)

ב 1952 נאסר על היהודים לעלות לישראל ישירות אך הותר להם לעזוב למדינות אחרות. הגבלות אלו נותרו בעינן עד המהפכה הצבאית ב 1958. בזמן שלטונו של הגנרל קאסם (1958-1963) הוטב מצבם של היהודים בעיראק ורוב המגבלות שהוטלו עליהם בוטלו וחלק מן הרכוש שהולאם הוחזר להם. המצב התהפך ב 1963, כאשר קאסם הופל במהפכה ונרצח. השליטים הצבאיים (האחים עארף) ומפלגת הבעת' שעלתה לשלטון ב- 1968 השיבו את המגבלות על היהודים ואף הוסיפו עליהן – על היהודים נאסר לעזוב את עיראק בכלל, הם הודרו מן החיים הציבורים, נאלצו לשאת תעודות מזהות מיוחדות (בצבע צהוב!) והוטלו עליהם מגבלות קשות נוספות.

מלחמת ששת הימים החריפה את מצב היהודים בצורה קשה במיוחד. עיראק תמיד נקטה בעמדה קיצונית במיוחד בסכסוך הישראלי-ערבי ותמיד הצהירה על רצונה בהשמדת ישראל. במלחמה הפציץ חיל האוויר הישראלי את בסיס H3 במערב עיראק וחיל המשלוח העיראקי שנכנס לירדן לא השתתף בלחימה ויחידה שכן הגיעה לגדות הירדן הותקפה מהאוויר ונסוגה. העיראקים הוציאו את תסכולם על היהודים הנותרים בעיראק: הטלפונים שברשותם נותקו, הם פוטרו מעבודותיהם, בתי עסק בבעלות יהודים נסגרו, נאסר עליהם לעזוב את עיראק לחלוטין (הגבלה שהייתה קימת עוד קודם אך עתה נאכפה ביתר שאת), ונאסר עליהם לעבור מעיר אחת לעיר אחרת. הקהילה היהודית חיה בפחד מתמיד .

חיל המשלוח העיראקי שנותר בירדן השתתף במלחמת ההתשה והפגיז את יישובי בקעת הירדן וסייע לוגיסטית ובחיפוי למחבלים הפלשתינים בחציית הירדן ובתקיפת עמדות ישראליות וישובים ישראליים. בדצמבר 1968 תקף חיל האוויר הישראלי במשך 4 ימים רצופים את חיל המשלוח העיראקי וגרם לאבדות קשות. גופות החיילים ההרוגים הובאו בהלוויה המונית לבגדד. הקריאה לנקם נוצלה ע"י השלטונות להעמיד לדין קבוצת יהודים שנעצרה באשמות שווא באוקטובר אותה השנה, ובית דין צבאי מצא אותם אשמים ודן אותם למוות. ב 27 בינואר 1969 הוצאו 14 נאשמים להורג (9 מהם יהודים) בבגדד ובבצרה.

לאחר  מעצרם של היהודים פנו קרובי משפחתם למשרד החוץ לסייע להם בהשגת מידע על גורלם ובניסיון לארגן את שחרורם. מדינת ישראל החלה לפנות לגורמים בינלאומיים שונים כדי למנוע את הוצאתם להורג של העצורים, תוך הדגשה כי אלו אנשים חפים מפשע וכי ברור כי הם לא יכלו להיות מרגלים בשל ניתוקם ובידודם של היהודים מהאוכלוסייה. פניות נעשו למזכ"ל האו"ם, או-טאנט (מכתב שר החוץ אבן), הצלב האדום ולממשלות שונות, ידידותיות לעיראק כדוגמת טורקיה.

דבר משפט הראווה ולאחר מכן ההוצאה להורג הכה בהלם את ישראל ואת קהילת יוצאי עיראק (בבל). בישראל אורגנו עצרות תפילה וזיכרון לנרצחים, כמו בסרט הזה (חלק מיומני כרמל הנמצאים ברשות ארכיון המדינה) בו נראה הרב עובדיה יוסף ז"ל נואם באחת מן העצרות. הרב יוסף שימש באותה העת כרב הראשי של תל אביב (יחד עם הרב שלמה גורן), ובעצמו היה ממוצא עיראקי. 

אוסף התצלומים הלאומי - פריץ כהן - מנחם בגין נואם לפני קהל סטודנטים באוניברסיטת ת"א בעצרת אבל על תליית תשעת היהודים בבגדד

אוסף התצלומים הלאומי - פריץ כהן - חלק מהפגנת מחאה ברמת גן לאחר תליית תשעת היהודים בבגדד

בכנסת התקיימה ישיבת אבל מיוחדת, בה גונתה ההוצאה להורג ויצאה קריאה לשחרור היהודים הכלואים בעיראק ולהפסקת רדיפתם. באחד מנאומיו האחרונים בכנסת, אמר ראש הממשלה לוי אשכול: "אשר יגורנו בא לנו.דמי הנקיים של מלכות בבל זועקים אלינו ואל העולם כולו מאדמתה....אם יש מצפון בעולם– ישמע קולו לפחות עכשיו. יתעורר לצורך המידי להציל את שארית הפליטה של קהילות היהודים בארצות ערב".

בארכיון המדינה נמצא חומר רב בעניין תליית היהודים בעיראק. מדינת ישראל ניסתה לסייע ליהודים במדינות ערב שמצבם החמיר לאחר מלחמת ששת הימים. מדינות ערב המובסות מצאו בשרידי הקהילות היהודיות המפוארות שנותרו בארצן שעירים לעזאזל נוחים לכישלונם הצבאי, הפוליטי והחברתי. יהודים נכלאו, נרדפו, עונו, נרצחו והוצאו להורג (בעיקר בעיראק). מרכז הפעילות בנושא זה במשרד החוץ היה הסמנכ"ל לענייני המזרח התיכון שלמה הלל, שהיה בעברו פעיל עלייה מעיראק והשתתף במבצעי העלייה מעיראק ומארצות ערב האחרות. 

ניסיונות הסיוע היו מגוונים – פניה למוסדות בינלאומיים (כמו האו"ם), ארגונים בינלאומיים (הצלב האדום, אמנסטי אינטרנשיונל), פניה של אישים יהודיים וגופים יהודיים לממשלות ולשליטים. פניה שכזו הייתה  פגישתם של יהודים הודים, בני העדה העיראקית, עם שר החוץ ההודי – פגישה שלא הועילה (בשל עמדתה הפרו ערבית של ממשלת אינדירה גנדי בהודו), פניה לממשלת איראן ולשאה הפרסי. דרך אחרת הייתה מחאה ציבורית בהפגנות, מנשרים פומביים ומחאות שונות. פעולות אלו השפיעו על ממשלות בעולם, שהסכימו לקבל לתוכן יהודים מעיראק (מצב שמקל על השלטון בעיראק להניח להם לעזוב, שהרי אין הם עולים לישראל). מדינה אחת שהגישה סיוע, על אף שלא פנו אליה, הייתה צרפת. היחסים בין ישראל לצרפת היו מתוחים מאוד, מאז הטילה צרפת אמברגו מוחלט על משלוחי נשק לישראל בתחילת ינואר 1969, בעקבות פשיטת צה"ל על שדה התעופה של ביירות ב 28 בדצמבר 1968 (שבוצעה בעקבות תקיפה של מטוס אל על בשדה התעופה של אתונה). ממשלת צרפת החלה ללחוץ על ממשלת עיראק לשחרר עצורים יהודים ולהתיר ליהודי עיראק לעזוב את המדינה. בישיבת הממשלה בתחילת פברואר 1969, העריך שר החוץ אבא אבן כי פעולה זו נעשתה כדי לעצור את גל הגינויים האנטי צרפתי בארה"ב, שפתחו בו ארגונים יהודים.

ניסיונות אחרים נעשו בצורה חשאית: עפ"י מקורות שונים (כמו ספרו של העיתונאי שלמה נקדימון תקווה שקרסה על סיוע המוסד למרד הכורדי בעיראק) סייעו המורדים הכורדים ליהודים עיראקים להימלט דרך שטחם לאיראן ומשם לישראל.

סיפור הקהילה היהודית בעיראק עלה שוב לכותרות בשנה האחרונה. לאחר כיבוש עיראק ע"י הצבא האמריקאי ב 2003, נמצא בבניין המשטרה החשאית העיראקית מחסן שלם, מוצף מים, ובו אוסף נרחב של ספרי תורה וספרי קודש יהודים שהוחרמו ע"י הממשלה העיראקית במהלך השנים. הספרים הועברו לארה"ב לשיקום. עתה דורשת עיראק מארה"ב להשיב לה את האוסף מאחר וזהו נכס תרבותי עיראקי (כך!) בעוד שיוצאי הקהילה היהודית בארה"ב ובישראל דורשים כי האוסף יישאר בארה"ב וכי אין לממשלת עיראק זכות לדרוש אותו, מאחר והיא גזלה את הספרים מן היהודים .


2 comments:

אילן אמר/ה...

שלמה. אתה בחור נדיר. נהנתי מאוד לקרוא את הבלוג
עלה והצלח

Ali Mohamed אמר/ה...

انا عراقي و كلنا متعاطفون مع اليهود العراقيين