יום ראשון, 1 בפברואר 2015

פרשת "בכיה לדורות" – הצעת ראש-הממשלה דוד בן-גוריון לכיבוש לטרון בספטמבר 1948 ודחייתה בהצבעה בממשלה




אנחנו נערכים להעלות בהמשך השנה אתר אינטרנט חדש שיעמיד לרשות הציבור חומרים רבים מאוספי הארכיון. במסגרת ההכנות אנחנו עובדים כעת על אוסף סטנוגרמות מישיבות הממשלה בין 1948 ל-1967. בהקשר זה אנחנו מציגים כאן קטעים מתוך הסטנוגרמות הנראים לנו מעניינים. 

אחד מדיוני הממשלה המעניינים ביותר מתקופת מלחמת העצמאות הוא הדיון מופיע בסטנוגרמה מישיבה של הממשלה הזמנית ב-26.9.1948, שקישור אליה מובא למטה. בדיון זה העלה ראש-הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון הצעה לפתיחת מבצע לכיבוש לטרון, אך ההצעה נדחתה ברוב דחוק. תוצאות ההצבעה תוארו על-ידי בן-גוריון שנים לאחר מכן כ"בכיה לדורות". כאן נעסוק ברקע ההיסטורי להצעה, במחלוקת שהתעוררה לגביה בתוך ישיבת הממשלה (שבה התגלו חילוקי הדעות חריפים במיוחד דווקא בין השרים הדתיים) ולהתייחסויות אליה אחרי מלחמת העצמאות.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון, 10.1.1952, הצלם - הנס פין, מתוך אוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית

ההצעה הובאה לממשלה בשלהי תקופת "ההפוגה השניה", שהוכרזה עם תום קרבות "עשרת הימים" ב-18.8.1948. מאז הכרזת הפוגה זו נפסקה הלחימה בעיקרה בכל החזיתות עד לחידושה במחצית השנייה של אוקטובר 1948 בכמה מבצעים שערך צה"ל כנגד הצבא המצרי בדרום וכנגד "צבא ההצלה" בצפון כתגובה על התקפות קודמות מצידם. לעומת זאת, בחזית הירדנית והעיראקית לא נקט יותר צה"ל במבצעים התקפיים וקווי החזית שנוצרו בתום קרבות עשרת הימים היו הבסיס לגבולות "הקו הירוק", שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן אחרי המלחמה (למעט איזור"המשולש" שנמסר לישראל ללא קרב במסגרת הסכמי שביתת הנשק).
עם זאת, היעדרם של המבצעים ההתקפיים לא שיקף מציאות של שקט בחזית זו. ב-24.9.1948 נערכה התקפת פתע על משלט של צה"ל באזור מודיעין (סביבות בן-שמן), שבוצעה כנראה על-ידי כוחות ערבים מקומיים שפעלו בהדרכת הלגיון הירדני ובסיועו. בהתקפה נהרגו 25 חיילי צה"ל והמשלט נכבש זמנית, אך זמן קצר לאחר חזר לשליטתו של צה"ל. תקרית זו תוארה בישיבת הממשלה על-ידי שר החוץ משה שרתוק (שרת) בסקירה המדינית-צבאית שפתחה את הישיבה (סטנוגרמה, עמוד 19).
התקרית תועדה גם על-ידי בן-גוריון ביומנו באותו יום. הוא כתב על-כך שמיד אחרי  התקרית פנה לממלא-מקום הרמטכ"ל יגאל ידין ושאל אותו  "אם יש בכוחנו לתקוף לטרון בכוח שיבטיח כיבושו – ונהיה מוכנים לתגובה ערבית כללית במקרה שזו תבוא..." (דוד בן-גוריון, "יומן המלחמה – מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט", כרך ג', ע' 720). תשובתו של ידין היתה שהתקפה כזו לא תתכן לפני 26.9. בן-גוריון ראה בהפרת ההפוגה על-ידי הירדנים עילה להתקפה ישראלית כנגדם והביא את התכנית לכיבוש לטרון להצבעה בישיבת הממשלה ב-26.9.1948:  "אני מציע שנתחיל בקרב - אם כי הדבר עלול להביא לקרבות בכל הארץ, ולא הייתי מצטער אילו הביא לקרבות בכל הארץ, אך אין לי בטחון בכך – שאנחנו ננתחיל בקרב בגיזרה אחרת, אשר תקבע את גורל ירושלים. גורל ירושלים לא ייקבע בירושלים, אלא מחוץ לירושלים – לדעתי יקבע  בלטרון..."  (עמוד 24).
המטרה המידית של המבצע הייתה פריצת מסדרון רחב מהשפלה לירושלים והבטחה של השליטה הישראלית בירושלים העברית, אך בהמשך דבריו הודה בן-גוריון שמבצע זה יכול להביא לחידוש של לחימה נרחבת בחזית הירדנית והעיראקית עם תוצאות מרחיקות לכת הרבה יותר מבחינה טריטוריאלית:  "תוצאה שלישית אם תפרוץ מלחמה – אנחנו יכולים לתת מכה ניצחת לכוחות המשולש, להדוף את הגבול המזרחי של התיכון הרבה פנימה, אם לא מעבר לרוכסי ההרים... אנחנו יכולים להזיז את עמק יזרעאל הרבה דרומה, אם לא להגיע לשכם; ואת הפרוזדור של ירושלים אנחנו יכולים להרחיב לכל הפחות עד רמאללה, באופן שקו בית-נבאללה – רמאללה יהיה בידינו..."(עמוד 28) [בתמליל כתוב "רמלה" ללא א' אך רמלה הייתה כבר בידי ישראל באותה עת ועל-פי ההקשר קרוב לוודאי שהכוונה היא לרמאללה]. מדברים אלה ניתן להבין שבן-גוריון שאף להגיע לכך, שההתקפה על לטרון תוביל בסופו של דבר לכך שצה"ל יכבוש את רוב השטח שקיבל מאוחר יותר את השם "הגדה המערבית" (בספרו "מדינת ישראל המחודשת", עמוד 288, כתב בן-גוריון שכוונתו היתה לכיבוש של "חבל חברון ובית-לחם בדרום וכל השטח שבין לטרון וצפון רמאללה עד יריחו וים-המלח").
עם זאת, התייחס בן-גוריון בדבריו גם לסיבוכים המדיניים שפעולה כזו יכולה לגרום על רקע המציאות הבין-לאומית. הוא דיבר לחצים צפויים מצד האו"ם על ישראל שעלולים לאלץ אותה לסגת משטחים נוספים שתכבוש, כולל איום בכניסה של צבא אמריקאי-אירופי (ברקע הדברים עמדה העובדה שירדן הייתה מדינת חסות של בריטניה ומפקד הלגיון היה קצין בריטי), אך העריך שהסבירות לכך נמוכה  (עמוד 26). סיבוך נוסף נבע מכך שהשר שרתוק לצאת כמה ימים לאחר מכן לפאריס לצורך השתתפות בדיוני עצרת האו"ם, שבהם היו אמורים לעלות לדיון גם סוגיית קביעת מעמדה המדיני של ירושלים ונסיונות המדיניים להביא סיום המלחמה. יש לציין שמעמדה של ישראל באו"ם באותה עת היה חלש על רקע רצח מתווך האו"ם פולקה ברנדוט על-ידי אנשי לח"י תשעה ימים קודם לכן ופרסום תכניתו להעברת הנגב בדרומי והפיכת ירושלים כולה לשטח בין-לאומי בשליטת האו"ם, שזכתה לתמיכה אמריקנית ובריטית. על רקע זה סיכם בן-גוריון את הצעתו בניסוח המתחשב בהקשר המדיני: "... וזוהי התוספת שאני מציע לפאריס: לתת הוראה למטה להכין פעולה נגד לטרון, ולהכינה בצורה כזו, שבמידה שתהיה תגובה בארץ נהיה מוכנים לכך... אני מציע שמר שרתוק יסע  לפאריס עם החלטה זו... וזו הצידה לדרך" (עמוד 29).
למעשה לא  ניסח  בן-גוריון  את הצעתו לכיבוש לטרון כתוכנית לביצוע מיידי, אלא כתכנית לפעולה שמימושה בפועל יהיה תלוי בהתפתחות הדיונים בפאריס ובהכנות הצבאיות. למרות זו עוררה ההצעה מחלוקת חריפה בין השרים שחצתה גם מפלגות ומחנות פוליטיים. בלטו במיוחד חילוקי הדעות בין שני נציגי הציונות הדתית בממשלה שייצגו שתי מפלגות "אחיות" – "המזרחי" ו-"הפועל המזרחי"."המזרחי" הוותיקה יותר הייתה מפלגה בעלת אוריינטציה בורגנית-שמרנית ו"הפועל המזרחי" הייתה מפלגה בעלת אוריינטציה פועלית-סוציאליסטית. בנוסף לכך היה גם שוני בגישה המדינית של מנהיגי שתי המפלגות בראשית ימי המדינה. מנהיג "המזרחי", שר הדתות, הרב יהודה לייב פישמן (מימון) , שכיהן כשר הדתות, היה בעל גישה ניצית-אקטיביסטית ואילו  מנהיג "הפועל המזרחי", משה (חיים) שפירא, שכיהן כשר הבריאות והעליה, היה בעל גישה יונית יותר.
שפירא שהיה השר הראשון שהגיב להצעה הביע באופן נחרץ את התנגדותו אליה כבר בפתיחת דבריו:  "אני מתנגד לכך שנתחיל בקרב על לטרון – זה קרב על כל הארץ. מלטרון – אומר מר בן-גוריון, נעבור למשולש, מהמשולש לדרום, והכל יבוא על מקומו בשלום. התככנית יפה מאוד, אך דא עקא, אילו אפשר היה, ככל המלחמות המתנהלות בעולם, להוביל תמיד את הצבאות לפי תכנית, שום מדינה לא היתה מפסידה במלחמה. אלא שכפי הנראה יש עוד איזה נעלם במחמה כזאת וכשם שאפשר לנצח, כך אפשר גם להיות מנוצח..." (עמוד 29). בהמשך דבריו התייחס שפירא להשלכות המדיניות של רצח ברנדוט כסיבה נוספת להתנגדותו וסיכם את עמדתו בשני טיעונים פרגמטיים:  "א. אינני מאמין שיש לנו עכשיו כוח להתחיל במלחמה גדולה בארץ-ישראל; ב. אני חושב שזה יכביד על המערכה הפוליטית בפאריס. אל לנו ליצור רושם של 'אני ואפסי עוד' גם כלפי הגויים...".
 
השר משה שפירא 1.12.1951, הצלם - טדי בראונר, מתוך ויקיפדיה
 
עמדתו של הרב פישמן (מימון) הייתה שונה לחלוטין מעמדתו של שפירא וגם מעמדתו של שר הסעד, הרב מאיר יצחק לוין מ"אגודת-ישראל", שתמך בעמדתו של שפירא ואמר על עצמו  "מטבעי אינני איש מלחמה". בראשית דבריו הנגיד הרב מימון את עצמו לרב לוין ואמר על עצמו  "אני איש מלחמה". הוא טען שההפוגה קיימת רק באופן תיאורטי כאשר בפועל המלחמה נמשכת, מכיוון שהירדנים מפירים אותה בהפגזות וצליפות על ירושלים המערבית. המסקנה מבחינתו הייתה שחייבים "להתחיל בפעולות בדרך לירושלים, אם רוצים אנו לנצח בקרב על העיר... עלינו לצאת להלחם על הדרך המוליכה לירושלים, אם רוצים אנו שירושלים תהיה שלנו...". במשך סייג מעט את דבריו בהבחנה בין ירושלים החדשה לעיר העתיקה על בסיס טענה דתית. הוא אמר שאם אין ברירה ראלית אחרת הוא מוכן להסתפק בהפיכת ירושלים החדשה לחלק מהמדינה היהודית, בזמן שאת העיר כיבוש העתיקה הוא מוכן להשאיר למשיח ולהשגחה העליונה. אחרי הסתייגות זו סיכם את דבריו בתמיכה חד-משמעית בהצעה של בן-גוריון תוך התייחסות עקיפה לטענה של שפירא שהניצחון במבצע המתוכנן אינו מובטח: "לא אבטיח שהניצחון על ידינו. אולם אם לא נלחם – לא יהיה הנצחון על ידינו. לא נשיג את הנצחון בפאריס או בלייקסכסס; לא הדברים האלה יכריעו. אני חושש שאו"ם ישלח כוחות צבאיים הנה כשם ששלח בעבר; ואומר אני במפורש שאני תומך בדברי מר בן-גוריון...".
 
הרב יהודה לייב פישמן (מימון), 1.1.1950, הצלם - דוד אלדן, 1.1.1950, מתוך ויקיפדיה
 
המחלוקת חצתה גם את מחנה הפועלים בן-גוריון השיג את תמיכת שרי מפ"ם (מרדכי בנטוב ואהרן ציזלינג) בזמן ששאר שרי מפלגתו - מפא"י (משה שרתוק, אליעזר קפלן ודוד רמז) התנגדו להצעתו. גם נציגי "המחנה האזרחי" נחלקו בין שר אחד שתמך בתכנית (יצחק גרינבוים) לשניים שהתנגדו (פרץ ברנשטיין ופנחס רוזנבליט (רוזן)). השר בכור שלום שטרית מסיעת "הספרדים" הביע הסתייגות מתונה מההצעה ובהצבעה עצמה נמנע ככל הנראה.
בתום הדיון סיכם בן-גוריון את הצעתו והבהיר את האופי ה"מודולרי" שלה:  "איני מציע לחדש את המלחמה מכמה טעמים. אבוא עם הצעה כזו בעוד שבועיים. אנחנו מוכרחים להגיב על כך ומגיבים אנו. אולם במקום תגובה שאין לה ערך אני מציע תגובה שיש לה ערך וכשתוצאה ממנה נכבוש את לטרון. זה מחייב אופרציה צבאית עם כוח אוויר וכו' אם כי דבר זה לא מחייב התקפה כללית בכל הארץ והשערתי היא שהערבים לא יגיבו בכל הארץ. אולם אינני יכול להתערב על זאת. אך כמובן עלינו להיות מוכנים לדבר זה. את הפעולה הזאת מציע אני כתגובה על מעשה הערבים אם כי הכוונה לא רק לכך." (ע' 20 – 21).
גם הנוסח הממותן שבו הציג בן-גוריון את ההצעה בשלב זה לא שכנע את המתנגדים להצעתו. שפירא ושרתוק נאלצו לעזוב את הישיבה לפני ההצבעה אך השאירו הודעה בכתב לגבי הצבעתם נגד ההצעה. בסופו של דבר התקבלה החלטה ברוב דעות נגד:  "מחליטים ב-5:7 קולות לדחות ההצעה בדבר מתן סמכות לפעולה על לטרון כתגובה על התגרות" (ע' 25). בסיכום ההחלטה לא צוינו נמנעים, אך מכיוון שמספר השרים המשתתפים בישיבה היה 13, סביר להניח שהשר שיטרית נמנע. בן-גוריון התייחס להצבעה ביומנו באותו יום ואחרי תיאר את דחיית ההצעה בהצבעה, תוך ציון שמות המצביעים נגד ובעד (את שמו של השר שיטרית כתב עם סימן שאלה) הוסיף:  "לאושרנו לא היו הללו צריכים להצביע לעשות רוב הפעולות שנעשו במשך השנה." ("יומן המלחמה", כרך ג', ע' 722).
המשפט האחרון מעיד על תחושת תסכול של בן-גוריון מאי-קבלת הצעתו על-ידי רוב השרים. יחד עם זאת, יש חוקרים (למשל מיכאל בר זוהר) הסבורים שכאשר בן-גוריון הציג את ההצעה היו לו ספקות פנימיים לגבי הסיכונים הכרוכים בה ולכן לא הפעיל את כל כובד משקלו כדי להעביר אותה. מעבר לכך, בשלב שבו נערכה ההצבעה היא לא נתפסה ככל הנראה כהצבעה גורלית שתכריע באופן סופי מה יהיה תוואי הגבולות עם ירדן בתום המלחמה. בדיעבד, יחס בן-גוריון משמעות גורלית להחלטה, לאור העובדה שקווי החזית של שלהי ספטמבר 1948 הפכו בסופו של דבר לבסיס לגבולות שביתת הנשק עם ירדן (למעט איזור "המשולש"). 
הוא נתן לכך ביטוי לכך כ-13 שנים אחר כך בנאום שנשא במליאת הכנסת ב-20.2.1962. הדיון שבו נישא הנאום עסק בדיון על הצעת חוק לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל, שאחד התומכים המרכזיים בה היה שר המשפטים פנחס רוזן (רוזנבליט), שגם היה אחד מראשי המתנגדים להצעת בן-גוריון בספטמבר 1948. בן-גוריון שהתנגד להצעת החוק, טען בנאומו שבכל הוויכוחים שהיו בינו לבין רוזן בעבר הוכח לרוזן בדיעבד שטעה בוויכוח והוסיף בהקשר זה:  "אם פעם אחת הצליח שיהיה לו רוב, רוב של אחד, נגרמה לנו לפי עניות דעתי – בכיה לדורות." (דברי הכנסת, כרך 33, ע' 1324). במשפט סתום זה לא הסביר בן-גוריון באיזו הצבעה מדובר ועורר מירמור במערכת הפוליטית כיוון שהסטנוגרמות של ישיבות הממשלה היו עדיין סגורות בפני הציבור. למרות זאת, כל מי ש"היה בעניינים" הבין למה התכוון ומהר מאוד התפרסמו בעיתונות כתבות שחשפו את העובדות העומדות מאחורי הרמיזה של בן-גוריון. אחת הכתבות שהופיע ב"ידיעות אחרונות" ב-8.3.1962 כללה כבר בכותרת שלה את פיענוח החידה –"הבכיה לדורות" - ויתור על כיבוש שכם וחברון" .
נושא זה עלה מחדש לדיון בדיוני הממשלה אחרי מלחמת ששת הימים, שבה נכבשו שטחים שדחיית ההצעה של בן-גוריון מנעה לכאורה את כיבושם במלחמת העצמאות. העניין הוזכר על-ידי ראש-הממשלה לוי אשכול, בישיבת ממשלה שנערכה מיד עם תום המלחמה ב-11.6.1967 :  "החברים בוודאי זוכרים שבזמנו היה דיבור, ואינני אומר זאת חס וחלילה לשם קינטור, היה בזה משום הבעת צער ודאגה, אבל היתה פעם נימת דיבור כזו, שלאחר מלחמת הקוממיות נשארו דברים שהם בבחינת בכיה לדורות. אמנם מאז לא עברו דורות, ואפילו לא דור שלם אחד... וכל זה תוקן. כל הפגימות תוקנו." (סטנוגרמה של ישיבת הממשלה, 11.6.1967, עמוד 6). מעניין לראות את האיזכור המרומז של אותה הצבעה בישיבת ממשלה כעבור 19 שנים, במיוחד  בהקשר של פרסום הסטנוגרמות של ישיבות הממשלה בטווח השנים 1948 – 1967.

פרוטוקול (סטנוגרמה) של ישיבת הממשלה הזמנית, 26.9.1948



4 תגובות:

YMedad אמר/ה...

אודות ההחלטה של דוד בן-גוריון שלא לכבוש את שטחי הגדה המערבית, החלטה שזכתה לכינוי "בכייה לדורות", רגילים לציין שהשימוש במטבע לשון זה הייתה אמירה מאוחרת ומצביעים על 1962 ותגובותיו של פולס ב"הארץ" כמקור אפשרי. וגם כאן מציינים ש"תוצאות ההצבעה תוארו על-ידי בן-גוריון שנים לאחר מכן כ"בכיה לדורות".

אני מבקש להביא מדבריו של המשורר אורי צבי גרינברג אשר, כחבר כנסת מטעם תנועת חרות, נאם ביום 9 במרס 1949 ובין היתר אמר על פי "דברי הכנסת", כרך 1, עמ' 109: "למה לנו מדינה בלי ירושלים?...דעו לכם: אפשר שמחר ירדו חילות ישראל מהר ציון מחמת פקודת "פירוז" או "הסכם", ואז...אנו יורדים עם מדינת ישראל לשפלה - נסיגה אחרי נסיגה ובכייה לדורות. כי ירושלים עברית מצילה את השפלה, את כבוד המדינה, אם הגופים. אך ירושלים-של-עבדאללה בתוך החומות (ואין ירושלים אלא אחת) תהיה המושלת בארץ מבחינה בין-לאומית עבדאללה מלך ירושלים - משמע: פלשתינה ערבית, וגיטו יהודי אבטונומי זמני...".

האם אצ"ג היה זה שקבע את ההחלטה שלא לכבוש את ירושלים וחלקי יהודה ושומרון אחרים כ"בכייה לדורות" או שהמינוח כבר הסתובב בעיתונות או במסדרונות הכנסת?

אנונימי אמר/ה...

ניתוח האירועים ושיוך הבטוי "בכיה לדרות" איננו מדיוק. על לטרון נערכו קרבות רבים. לא זה היה העניין. הבעיה עם ההחלטה המסוימת הזו היתה שהיא בעצם הובאה כדי לכבוש את הגדה המערבית עד הירדן. רעיון טוב בפני עצמו אלא שזו היתה חריגה גדולה כל-כך מהחלטת החלוקה וכיבוש איזור שלא תקף את ישראל והיה יוצר בעית פליטים גדולה םי שלוש ממה שכבר נוצרה. החשש היה שמדינות העולם יגיבו כך שגם ההישגים שכבר הושגו, והם היו רבים וטובים, יבוטלו. גם בן-גוריון, שידע לעמוד על דעתוולגייס רוב במקרים שהיו חשובים לו, לא היה בטוח שהדבר אפשרי. אבל הביטוי "בכיה לדורות" נאמר בקשר לכיבוש הגדה המערבית ולא בקשר לכיבוש לטרון.
בסוםו של דבר ה"בכיה, היתה ל-19 שנה כי המלחמת ששת הימים הושג כל מה שבן-גוריון אצה ויותרץ

שני ומיכאל גרין אמר/ה...

הבכייה לדורות לא תוקנה לאחר 19 שנה מאחר שאף אל פי שהשטח נכבש במלחמת ששת הימים נתקענו עם הערבים שבו עד עצם היום הזה בלי יכולת לספח בלי יכולת לוותר .עם השטח היה נכבש אז היינו אולי נתקעים עם פליטים רבים אבל עם שטח ריק הרבה יותר אותו אולי היה אפשר לספח כדוגמת עכו יפו נצרת ולהחיל את החוק הישראלי דבר שהיה מונע את אשף וכל המרעין בישין , לגבי עזה אותה היה צריך לתת למצרים בהסכם השלום .

שני ומיכאל גרין אמר/ה...

הבכייה לדורות לא תוקנה לאחר 19 שנה מאחר שאף אל פי שהשטח נכבש במלחמת ששת הימים נתקענו עם הערבים שבו עד עצם היום הזה בלי יכולת לספח בלי יכולת לוותר .עם השטח היה נכבש אז היינו אולי נתקעים עם פליטים רבים אבל עם שטח ריק הרבה יותר אותו אולי היה אפשר לספח כדוגמת עכו יפו נצרת ולהחיל את החוק הישראלי דבר שהיה מונע את אשף וכל המרעין בישין , לגבי עזה אותה היה צריך לתת למצרים בהסכם השלום .