קובעים עובדות בשטח: העברת משרד החוץ לירושלים, 13 ביולי 1953

"ירושלים החדשה היא בירתנו מאז 1949, בכל מקרה ולכל צורך מעשי, ותמשיך להיות בירתנו עם משרד החוץ או בלעדיו" (שרת אל דאלס, 27 ביולי, 1953)

*

"העברת המשרד לירושלים חלפה עברה ללא כל תקרית חמורה מניפוץ זכוכית שולחן עבודתו של השר. ב-12 ביולי התקיימה "ישיבת הבוקר" האחרונה בחדרו של המנכ"ל בתל-אביב, ובבוקר יום המחרת נקבצו אותם המשתתפים, בשעה הרגילה, לישיבת הבוקר הראשונה בירושלים. גם אותה הפרעה מסויימת בלתי נמנעת בעבודת המשרד בכללותו צומצמה עד למינימום. ודעת הכל היתה כי כמעט ולא היתה יכולה להיות קלה ממנה  "  כך נכתב בסקירה השבועית שהוציא משרד החוץ ב-14 בולי, 1953, יום לאחר העברת משרד החוץ לירושלים (תיק משרד החוץ, חצ/2512/24).

 ב-9 בדצמבר 1949 התקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ברוב גדול החלטה מס' 194 בעניין בנאום ירושלים (הפיכתה לעיר בין-לאומית בשליטת האו"ם), בהתאם להחלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947. תחילה הסכימה ממשלת ישראל שירושלים תהיה "גוף נפרד" (corpus separatum), כפי שנקבע בתכנית החלוקה. אך בעקבות מלחמת העצמאות, בה דחו הערבים את התכנית, כבר לא ראתה ישראל את עצמה מחוייבת להסכמתה לבנאום ירושלים (כפי שלא ראתה את עצמה מחוייבת עוד לגבולות החלוקה של 1947) ופעלה באמצעים דיפלומטיים והסברתיים כדי למנוע את קבלת ההחלטה. ב- 5 בדצמבר נשא ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, נאום בכנסת בו הכריז שירושלים  היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל: " אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל...ירושלים היא לב ליבה של מדינת ישראל...אין אנו מעלים על דעתנו שארגון האו"ם ינסה לעקור את ירושלים ממדינת ישראל או לפגוע בריבונותה של ישראל – בבירת הנצח של ישראל". טרם קבלת ההחלטה שלח בן-גוריון טיוטת הודעה לשר החוץ, בה איים שישראל תפרוש מהאו"ם אם תאומץ ההחלטה. שרת התנגד להודעה זו, והתקבל נוסח מתון יותר. יש לציין שבו בזמן הסכימה ישראל לפיקוח בין-לאומי על המקומות הקדושים, שרובם בכל מקרה היו תחת שליטה ירדנית.



נזירות עוברות את הגבול לירדן בשער מנדלבאום, חג המולד, 1964,
צלם: פריץ כהן, לע"מ

 

בישיבת הממשלה שהתכנסה לאחר קבלת ההחלטה באו"ם הסביר בן-גוריון שלדעתו אין צורך להכריז על ירושלים באופן רשמי כבירת מדינת ישראל ונימק את דבריו: "אם הממשלה תהיה בירושלים, ממילא תהיה הבירה". למעשה נמנע בן-גוריון מהצהרה רשמית מסיבות דיפלומטיות והעדיף לקבל החלטות מעשיות שיהפכו את ירושלים לבירה בפועל. הוא הגיש לממשלה הצעה להחלטה בת 4 סעיפים לפיה לא תשתנה עמדת הממשלה לגבי מעמדה של ירושלים בעקבות ההחלטה שהתקבלה באו"ם, החלטת האו"ם אינה בת ביצוע וישראל לא תשתף פעולה עם ביצועה, הממשלה תמשיך להעביר את משרדיה לירושלים וכפעולה ראשונה תועבר הכנסת לירושלים (על כך בפרסום על העברת הכנסת לירושלים).

 

הכנסת אכן הועברה לירושלים באופן מיידי, אך שאר משרדי הממשלה עברו אליה בתהליך איטי והדרגתי. בעוד שרת המשיך לנהל את ענייני משרד החוץ מן הקריה בתל-אביב נבנה עבור משרד החוץ בגבעת רם בירושלים מכלול צריפים חד קומתיים. שרת ידע כמובן שאף מדינה לא הכירה בירושלים כבירת ישראל ושהעברת משרד החוץ לירושלים צפויה לגרום סיבוכים דיפלומטיים. בכל זאת יצאה במאי 1952 הודעה על העברת המשרד לירושלים בקיץ 1953.

מעבר משרד החוץ לירושלים, 9 ביולי 1953, צלם: יהודה אייזנשטרק

 

במאי 1953 ביקר בישראל מזכיר המדינה האמריקאי ג' פ' דאלס  (DULLES) במסגרת סיור במזרח התיכון. הוא קיווה ליצור ארגון הגנה אנטי-סובייטי הדומה לנאט"ו אך לאכזבתו נתקל בחוסר התלהבות מצד מדינות ערב. במהלך סיורו נפגש עם שרת, ולפי מכתב ששלח שרת למזכיר המדינה ביולי, סיפר לו שרת במהלך הפגישה על המעבר הקרוב של המשרד לירושלים ודאלס לא מחה על כך. הוא רק ביקש שהמעבר לא יתרחש בזמן שהוא נמצא באזור והציע ששרת יחזור על הצהרות קודמות באשר ליחסה של ישראל למקומות הקדושים שבתחום שליטתה (המכתב פורסם בספר: תעודות למדיניות החוץ, כרך ח', 1953, בהוצאת ארכיון המדינה, ערכה: ימימה רוזנטל).

עם שובו לארצות הברית שידר דאלס נאום ברדיו ובו רשמיו מהסיור במזרח התיכון. דאלס הציע שהממשל הרפובליקני החדש, יפעל  להרגיע  את חששות הערבים ולשקם את המוניטין של ארצות הברית, שנתפשה עד כה כתומכת בישראל באופן חד צדדי. הוא תיאר את תחושותיו הקשות נוכח ירושלים המחולקת אך הסביר שמבחינתו היא בראש ובראשונה מקום קדוש. תביעותיהן  הדתיות  של הקהילות הדתיות השונות ברחבי העולם כלפי ירושלים קודמות לטענות הפוליטיות של ישראל וירדן. העיתונות הישראלית תפסה את הנאום כפרו-ערבי, וטענה שדאלס תומך בבנאום ירושלים.

מעריב, יום שלישי,  2 ביוני, 1953

 

בדיון בישיבת הממשלה שהתקיים ב-7 ביוני, על נאומו של דאלס, הדגיש שרת שלמעשה דבריו של דאלס אינם משקפים שינוי במדיניותה של ארצות הברית, שלא תומכת בבנאום. ישראל יכולה רק לצאת נשכרת מפיקוח בין-לאומי על המקומות הקדושים, כיוון שכך אולי תקבל גישה לכותל המערבי ולקבר רחל בבית-לחם. אבל בו בזמן הזהיר שרת את חבריו בממשלה שלא לדבוק באשליה שפעולה חד צדדית של ישראל ו-FAITS ACCOMPLIS  (עובדות בשטח) כהעברת משרדי הממשלה באמת יפתרו את הבעיה: "אין ממשלת ארצות הברית חושבת לשנות את עמדתה. היא שוללת את הבנאום האזורי, הטריטוריאלי, אבל אמת, נכון הדבר, כי ממשלת ארצות הברית אינה רואה את בעיית ירושלים כפתורה על ידי יצירת מצב עובדתי כפי שהוא נוצר...". העולם, ובעיקר הכנסייה הקתולית, שיש לה השפעה רבה על צרפת ועל אמריקה הלטינית, לא קיבלו את ירושלים כבירת ישראל. הערבים, שאכפת להם מהמקומות הקדושים כ"שלג דאשתקד"  עלולים לנצל לרעה את המצב הבלתי ברור. בן-גוריון העיר גם הוא במהלך הישיבה על נאומו של דאלס אך הערותיו התמקדו בנושאים אחרים כמו שאלת הפליטים.


הגשת תזכיר סורי לברית המועצות נגד העברת משרד החוץ לירושלים
ארכיון המדינה, חצ/2512/24

 

ב-23 ביוני שלח שרת לנציגויות הדיפלומטיות של ישראל תדריך להסברת המהלך להעברת משרד החוץ לירושלים. בתדריך  ביקש שרת מנציגי ישראל להדגיש את הסיבות המעשיות להעברת המשרד. הוא תיאר באריכות את הקשיים איתם מתמודד הסגל של משרד החוץ, ובעיקר השר עצמו, בשל נסיעותיו התכופות בין תל-אביב וירושלים, וההשפעה המזיקה של המרחק ממרכז קבלת ההחלטות. כמו כן הדגיש שאין במעבר המשרד לרמוז על שינוי בעמדת ישראל בשאלת  ירושלים:

 

לתדריך המלא

ב-13 ביולי הועבר משרד החוץ לירושלים. שרת ידע שהשגרירויות לא יעזבו את תל-אביב אך לא צפה בעיה מיוחדת בקשר לביקורים רשמיים במשרד החוץ בירושלים. המחאות הערביות היו צפויות ועד מהרה הופיעו בכותרות העיתונים. אך התגובה האמריקאית דווקא הייתה מפתיעה בנוקשותה. ארצות הברית ומדינות אחרות הצהירו שלא ינהלו מפגשים רשמיים בירושלים, גם אם יוזמנו על ידי השר. במכתב לדאלס טען שרת שישראל לא פעלה בחיפזון והאו"ם לא ניצל את הזמן שעמד לרשותו כדי לדון בשאלת ירושלים. כמו כן ציין שרת במכתב שלפני המעבר לירושלים לא היה לשגריר האמריקאי ולצוות השגרירות האמריקאית כל קושי לבקר במשרדי הממשלה בירושלים.

בראשית 1954 חלה הפשרה בדרגות שונות בחרם שהטילו הנציגויות הזרות על ירושלים. השגרירויות של מעצמות המערב הגיעו להסדר מעשי של פגישות חברתיות סדירות, חשאיות, שקיימו נציגיהן עם אנשי משרד החוץ בירושלים, שבהן נדונו עניינים מדיניים שוטפים.  ביום העצמאות של אותה שנה, שחל ב-5 במאי, באו רוב הנציגים הדיפלומטיים לקבלת הפנים בבית הנשיא בירושלים. באותה הזדמנות הציג לעמיאל נג'ר, ראש מחלקת מערב אירופה במשרד החוץ, השגריר הצרפתי, פייר ז'ילבר, יוזמה, שכבר קיבלה את אישורם של הבריטים: אנשי השגרירויות, פרט לשגרירים יהיו רשאים לגשת למשרד החוץ כדי לטפל בעניינים שוטפים, ואילו השגרירים יהיו רשאים לבקר בכל מוסדות המדינה, חוץ ממשרד החוץ, ועם אנשי משרד החוץ יהיו רשאים להפגש מחוץ לכתלי המשרד. ביוני הצטרפה גם ארצות הברית להסדר זה (על פי התכתבות השמורה בתיק משרד החוץ מאי 1954, חצ/39/19). רוב הנציגויות הדיפלומטיות בישראל נשארו בתל-אביב.

מעמדה של ירושלים לא הוסדר עד כה אך משרד החוץ הפך למרכז שמקבל את כל הביקורים הרשמיים של ראשי מדינות, שרי חוץ ומשלחות נוער מכל העולם. רחבעם עמיר, איש משרד החוץ, שהיה מופקד על מבצע העברת המשרד לירושלים כתב בספר היובל של המשרד (משרד החוץ: 50 השנים הראשונות, בעריכת: משה יגר, יוסף גוברין ואריה עודד, 2002) : "כיום, יותר מחמישים שנה למדינתנו, לא יעלה על הדעת שנציג מדינה זרה לא יעלה לירושלים כדי להגיש את כתב האמנתו, כדי להתייצב בפני ראשי המדינה, או כדי להעלות לדיון נושא כלשהו בפני אנשי משרד החוץ או נציגי משרדי ממשלה אחרים". במשך 50 שנים, מאז עבר לירושלים ב-1953,  פעל משרד החוץ ממתחם הצריפים . בראשית 2003 נחנך בניין חדש ומרשים למשרד החוץ בסמוך לבית המשפט העליון בגבעת-רם.

משרד החוץ כיום, מבט מבחוץ
צילום: האגודה הישראלית לדיפלומטיה

משרד החוץ כיום, מבט מבפנים
צילום: האגודה הישראלית לדיפלומטיה

 

על מעמדה של ירושלים והחוקים הקשורים בהגדרת מעמדה בפרסום: ירושלים חוקים סביב לה